"7 באוקטובר" הוא תאריך נוראי עבורנו בישראל, יום שבו אנו מתאבלים על הזוועות שביצע חמאס לפני שלוש שנים. אך מעטים יודעים כי לתאריך הזה יש משמעות עמוקה גם בפרק אחר בתולדות העם היהודי. סיפורה של יהדות סלוניקי שביוון.
לפני 82 שנה, ב-7 באוקטובר 1944, התקוממו באושוויץ-בירקנאו אסירים יהודים שהנאצים כפו עליהם לעבוד בתאי הגזים ובמשרפות. ביניהם הייתה קבוצה דומיננטית של יהודים יוונים, רבים מהם מסלוניקי, שהקהילה היהודית העתיקה והתוססת שלה כבר הושמדה כמעט לחלוטין בשואה. האסירים, שידעו כי גם הם נידונו למוות, תקפו את אנשי האס-אס והעלו באש את אחת המשרפות במחנה. כ-450 אסירים נרצחו במהלך המרד או הוצאו להורג לאחר דיכויו. עדויות מספרות על יהודים יוונים שנלחמו עד הרגע האחרון, וחלקם אף שרו שירי פרטיזנים יווניים ואת ההמנון הלאומי של יוון לפני מותם. מעשה של אומץ וגבורה בלב מכונת ההשמדה.
עוד בנושא:
ישראלית באתונה: אחרי השואה אני שואלת "איך זה קורה שוב?"
"ירושלים של הבלקן"
הטרגדיה של יהודי סלוניקי תהדהד עשרות שנים לאחר מכן גם בתרבות הישראלית, בין היתר באמצעות יצירותיו של יהודה פוליקר, בן לניצולי שואה מיוון. שוב ושוב חזרה המוזיקה שלו אל זיכרון סלוניקי ואל הצלקות שנשאו עמם הניצולים וילדיהם, ובכך סייעה לשמר לדורות חדשים את סיפורה של קהילה יהודית מפוארת שכמעט נעלמה.
המוזיקה של פוליקר ליוותה אותי במחשבותיי בביקורי בסוף הקיץ בצפון יוון, והעניקה משמעות נוספת למסע הרגלי בעיר השניה בגודלה ביוון בעקבות העולם שממנו הגיעו רבים מאותם אנשים. "עוד גבול אחד, עוד נצח זמן, חכי לי, סלוניקי, רבה הדרך ליוון. חכי לי, סלוניקי, שוטט הלב, קפוא הדם, בשלג של גרמניה, כולם כולם אבדו לי שם, בלאגר בפולניה", שר פוליקר בכאב על הדרך חזרה לעיר ועל האובדן שנותר מאחור.
כתבות נוספות של מוטי ורסס:
העיר מעבר לגבול שלנו שהפכה את חיילי האו"ם לתיירים שלה
כתם על תעשיית המלונות: ריזורט היוקרה בעזה שהפך לבסיס חמאס
שני חברי הילדות מישראל ששינו את בתי המלון בעולם
המדריכה שלנו הייתה אלנה דוטסולאס מ-Thessaloniki IL, ישראלית-יווניה שחיה בסלוניקי ב-14 השנים האחרונות ומדריכה קבוצות ישראליות בסיורים רגליים בעיר. במשך ארבע שעות מרגשות במיוחד צעדנו בעיר שבה ההיסטוריה היהודית אינה כלואה בין קירותיו של מוזיאון. היא נמצאת מתחת לרגליים, מאחורי חזיתות השווקים, בחזיתות בית מרחץ עות'מאני ובית כנסת ששרד, וגם באבני פליז קטנות המשובצות במדרכות. וכדי להבין את גודל הטרגדיה, צריך קודם להבין מה היה כאן לפניה.
החיים היהודיים בסלוניקי משתרעים על פני יותר מאלפיים שנה, אך המפנה הגדול התרחש לאחר 1492, כאשר יהודים שגורשו מספרד מצאו מקלט באימפריה העות'מאנית. אלפים התיישבו בעיר והביאו איתם את שפת הלדינו, לצד רופאים, בעלי מקצוע מגוונים, מסורות ורשתות מסחר ענפות. הם תרמו להפיכתה של סלוניקי העות'מאנית לאחד ממרכזי המסחר הגדולים של אגן הים התיכון. בתקופות שונות היו היהודים חלק מרכזי מאוכלוסיית העיר, ולעיתים אף קבוצת האוכלוסייה הגדולה ביותר בעיר הרב-תרבותית יוצאת הדופן שבה חיו זה לצד זה יהודים, מוסלמים ונוצרים. במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 כינו אותה נוסעים אירופים, דיפלומטים, היסטוריונים ומשקיפים לא-יהודים בשם שהפך לחלק בלתי נפרד מזהותה: "ירושלים של הבלקן".
חמישה שמות. חמישה פועלים. חמישה עולמות
העולם שאבד ממשיך להתגלות תוך כדי ההליכה. סמוך ללב המסחרי של העיר ניצב יהודי חמאם, "המרחץ היהודי", בית מרחץ עות'מאני מרשים מראשית המאה ה-16, ששמו נולד מהרובע היהודי שהקיף אותו בעבר. כמה צעדים משם ממשיך הסיפור באגורה מודיאנו, השוק המקורה הגדול הנושא את שמו של אלי מודיאנו, האדריכל היהודי שתכנן אותו. כיום המקום עכשווי לחלוטין: המבנה ההיסטורי מקורה ונחנך אך לפני שבועות ספורים עם דוכני אוכל, בתי קפה, מעדניות וסוחרים המציעים דגים, בשר, לחם, יין ומוצרים יווניים.
אך מתחת לפרק המחודש והמלוטש הזה מסתתרת שכבה נוספת של ההיסטוריה היהודית: לפני הקמת השוק היה האתר קשור למתחם תלמוד תורה של הקהילה הספרדית בעיר.
בנמל סלוניקי אני משפיל את המבט. אלנה מצביעה על לוחות פליז קטנים המשובצים בקרקע נושאים שמות. אלה הן "אבני נגף", חלק ממיזם ההנצחה האירופי המבקש להשיב לקורבנות הרדיפה הנאצית את שמם ואת זהותם האישית. חמש אבנים בנמל מנציחות פועלי נמל יהודים שעבדו כאן לפני שגורשו ונרצחו באושוויץ: עזרא פיצון, אברהם סוחמי, אליהו קטן-מאיר, משה מולכו וחיים בן-שושן. חמישה שמות. חמישה פועלים. חמישה עולמות שלמים מתוך קהילה שעלולה להפוך בקלות לנתון סטטיסטי עצום ובלתי נתפס. אולי דווקא משום כך האנדרטאות הזעירות האלה מטלטלות כל כך. כדי לקרוא את השמות צריך להוריד את הראש.
בית הכנסת מונסטיריוטון מציע משהו שהפך נדיר בסלוניקי: שריד מוחשי ששרד את החורבן. בית הכנסת, שהושלם ב-1927 בסיוע משפחות יהודיות שמוצאן ממונסטיר (העיר ביטולה (Bitola) של ימינו בצפון מקדוניה) שרד את הכיבוש הנאצי במידה רבה משום ששימש כמחסן של הצלב האדום. לאחר השחרור התכנסו כאן אותם יהודים מעטים ששרדו במסתור או בזכות השתתפותם במחתרת, בניסיון להתחיל מחדש את חיי הקהילה.
כשאנחנו עומדים בחוץ לצד השוטרים המאבטחים את המבנה, מתברר שגם בשבת, יום הסיור שלנו, אין אפשרות להיכנס. "מאז הקורונה הכניסה מוגבלת, מסיבות שלא לגמרי ברורות", אומרת אלנה ואז מציגה מספרים שקשה לעכל. "לפני המלחמה חיו בסלוניקי כ-50 אלף יהודים. בין מרץ לאוגוסט 1943 גירשו הגרמנים יותר מ-45 אלף מהם לאושוויץ-בירקנאו, ורובם נרצחו בתאי הגזים זמן קצר לאחר הגעתם", היא מספרת.
כאן מגיע הסיפור לאחד מפרקיו המורכבים והשנויים ביותר במחלוקת. הרב צבי הירש קורץ, רבה הראשי של סלוניקי, עמד גם בראש המינהל הקהילתי היהודי תחת השליטה הגרמנית, ותפקידו בתקופה זו מוסיף לעורר ויכוח מר. קורץ העביר לקהילה את הוראות הגרמנים ועודד ציות להן. מבקריו, ובהם ניצולים והיסטוריונים, טענו כי מנהיגותו סייעה לנאצים לבצע את הגירושים תוך התנגדות מועטה יותר וכי לא הבין את הצפוי למגורשים בפולין. היסטוריונים ממשיכים לדון בשיקול דעתו, במגבלות הקשות שבהן פעל ובמידת אחריותו. דבר אחד אינו נתון במחלוקת: האחריות להשמדת הקהילה עצמה מוטלת על גרמניה הנאצית ועל המנגנון שריכז, גירש ורצח באופן שיטתי את יהודי סלוניקי. בתוך חודשים ספורים חדלה למעשה להתקיים אחת הקהילות היהודיות המיוחדות באירופה.
אחד הפרקים הקשים ברדיפת יהודי סלוניקי
בהמשך אני מגיע לכיכר אלפתריאס. כיכר החירות, שהייתה בעצמה לזירה של אחד הפרקים הקשים ברדיפת יהודי העיר. ביולי 1942 נצטוו אלפי גברים יהודים להתכנס כאן לצורך רישום לעבודות כפייה, והכובשים הגרמנים השפילו והתעללו בהם לעיני הציבור. כיום ניצבת באזור אנדרטת השואה של סלוניקי, המנציחה את הקהילה שכמעט כולה הושמדה. הפסל המטלטל משלב מנורה בת שבעה קנים, להבות וגופות אדם, והופך את זכרם של עשרות אלפי הנרצחים לאחת התחנות העוצמתיות ביותר במסע הזה.
אחרי ארבע שעות, הסיפור היהודי של סלוניקי כבר אינו מרגיש כמו פרק נפרד בתולדות העיר. הוא ההיסטוריה של העיר עצמה. ובקרוב יקבל הסיפור הזה בית חדש ומשמעותי. במערב סלוניקי, לצד תחנת הרכבת הישנה שממנה יצאו רכבות הגירוש, הולך ונבנה מוזיאון השואה של יוון. קשה להתעלם מהסמליות של המיקום: מכאן יצאו הרכבות שנשאו את יהודי סלוניקי לעבר אושוויץ, וכעת, על אותה אדמה, מוקם מוסד לאומי שיוקדש לזיכרון, לחינוך ולמחקר, ופתיחתו מתוכננת ל-2028. המוזיאון נועד להפוך לאחד מציוני הדרך החדשים והחשובים בעיר ולשמר לא רק את סיפורה של יהדות סלוניקי, אלא גם את זכרן של הקהילות היהודיות ברחבי יוון שנחרבו בשואה.
המלון ליד המוזיאון
בגראנד הוטל פאלאס הסמוך לאתר המתוכנן, מלון חמישה כוכבים אלגנטי בסלוניקי שבו התארחנו, שחזיתו הניאו-קלאסית המרשימה מזכירה את פארם של ארמונות אירופה, פגשתי את נטסה פפנאגיוטו, מנהלת בכירה במלון. התרשמתי שהיא מודעת היטב להיסטוריה היהודית הטרגית של העיר. למעשה הייתה זו היא שהפנתה לראשונה את תשומת לבי לפרויקט המוזיאון, הנבנה במרחק קצר מאזור תחנת הרכבת ההיסטורית. "המיקום שלנו יהפוך למשמעותי עוד יותר עם המוזיאון הסמוך, וכולנו מודעים למספר הגדל והולך של מבקרים מישראל, במיוחד קבוצות, שמגיעים לעיר בשל הגידול בכמות הטיסות היומיות", היא אומרת. "הישראלים הם המבקרים הזרים המובילים כאן והמספרים הולכים וגדלים; רק השוק היווני המקומי גדול מהם".
זהו מקום הולם לסיים בו את המסע. במשך מאות שנים הייתה סלוניקי ביתה של אחת הקהילות היהודיות הגדולות והחשובות בעולם, וגם לאחר החורבן עקבותיה עדיין נמצאים בכל מקום: במבנים ובשווקים, בבתי הכנסת ובאנדרטאות, בחמש אבני פליז קטנות בנמל, במוזיקה של יהודה פוליקר, ובקרוב גם במוזיאון חדש. גם בשביעי לאוקטובר. סיפורה הנורא של יהדות סלוניקי ימשיך להיות מסופר, וימשיך להחזיר מבקרים אל העיר כדי לגלות סיפור שאינו שייך רק להיסטוריה היהודית, אלא לסלוניקי עצמה.