ישראלית באתונה: אחרי השואה אני שואלת "איך זה קורה שוב?"

אני כותבת את הטור הזה מחדר מלון באתונה, שלושה ימים בלבד, חופשה קצרה שאמורה היתה להיות נשימה בין משימות, בין חדשות, בין חיים. מהחלון נשקף האקרופוליס, גבעה מבוצרת של היסטוריה, אבן על אבן של תרבות מערבית שמתפארת בעצמה כערש הדמוקרטיה, החירות, הרוח. הרחובות מתחת מצוירים. קפה קטן בפינה, כביסה תלויה בין מרפסות, זוגות שמצלמים את עצמם מול שקיעה מושלמת. הכול נראה כמו גלויה. ואז, בין ציור לציור, נחשף משהו אחר. מחריד. כזה שכבר אי אפשר להתעלם ממנו.

שלטי ענק, באנגלית ברורה, מאורגנים היטב, עם מסרים אנטי ציוניים, לפעמים בלי לטרוח להסתיר שגם אנטי יהודיים. Free Palestine כתוב באותיות גדולות, לפעמים עם איורים, לפעמים עם סיסמאות בוטות יותר. לא שלט בודד, לא גרפיטי אקראי. תנועה. ארגון. נוכחות. חלק מהנוף האירופי החדש. ואת עומדת שם, תיירת יהודייה, ישראלית, אחרי השואה, אחרי כל מה שלמדנו שאסור שיחזור, ושואלת את עצמך שאלה פשוטה וכואבת: איך זה קורה שוב. איך זה קורה לנו, כאן, עכשיו.

עוד בנושא:
בלב השנאה, גרפיטי קטן הזכיר לי את האמת

יש משהו כמעט אבסורדי בכך שאנחנו, יהודים, ישראלים, מהווים חלק ניכר מהתיירות האירופית. אנחנו ממלאים בתי מלון, מסעדות, חנויות. הכסף שלנו רצוי. הדרכון פחות. הזהות - תלוי אם היא נראית. כי החשש כבר לא נמצא רק בהפגנה עצמה, לא רק בכיכר המרכזית עם מגפונים ודגלים. הוא מחלחל לרחובות הצרים, לסמטאות, לרגע שבו מישהו מתקרב ואת מחליפה לעברית מבט, לא קול. את מדברת אנגלית, לא כי נוח לך, אלא כי אין ברירה. כי את יודעת, גם בלי שיאמרו לך במפורש, שאת לא לגמרי רצויה כאן.

וזה פחד שקט. לא כזה שמופיע בכותרות. פחד של תיירת שמביטה סביב פעמיים לפני שהיא עונה לטלפון. פחד של זוג שמחליט לא לשים מגן דוד על הצוואר. פחד של אנשים חופשיים במדינות חופשיות, שלמדו שוב להסתיר. לא בגלל חוק, אלא בגלל אווירה. בגלל מבטים. בגלל ההבנה שהעולם למד להחליף מילים, לא עמדות.

ואז, בתוך כל זה, קורה משהו כמעט בלתי נשלט. את שומעת עברית. לא צעקה, לא הצהרה. שיחה יומיומית. ופתאום הגוף נרגע. תחושת בית לא מוסברת מציפה אותך. את לא מכירה את האנשים, אין ביניכם דבר, ובכל זאת יש הכול. מבט אחד, חיוך קטן, הנהון. אנחנו יחד. ולצד ההקלה עולה גם השאלה: למה. איך הגענו למצב שבו שפה היא מקלט. שבו זיהוי ישראלי הוא גם נחמה וגם אזהרה.

אולי אנחנו שואלים את השאלה הלא נכונה. לא רק איך העולם הגיע לכאן, אלא גם מה אנחנו עושים, או לא עושים, כדי למנוע את זה. האם התרגלנו. האם קיבלנו כגזירת גורל את זה שבאירופה מותר לשנוא אותנו כל עוד זה עטוף במילים יפות. האם אנחנו ממשיכים לטייל, לצרוך, להשתתף, בלי להציב גבול. אולי הגיע הזמן לאמירה ברורה. לא כאיום, אלא כהצהרה מוסרית. אם זה לא מפסיק, אנחנו לא באים. לא נטייל ביבשות שבהן הזהות שלנו מסכנת אותנו. לא נשתף פעולה עם מרחבים שמבקשים את כספנו אבל לא את קיומנו.

אבל גם זה מורכב. כי אנחנו לא עם של חרם. אנחנו עם של תנועה, של מסע, של פתיחות. אנחנו לא רוצים להסתגר. לא לזה חינכו אותנו. והנה הדילמה: בין הרצון לחיות, לראות עולם, להיות חלק, לבין הצורך הבסיסי ביותר - לחזור לחדר המלון בשלום.

הערב, בשעה 19:00, מתחת לחלון שלי, מול אותו נוף מרהיב של האקרופוליס, תתארגן הפגנת ענק אנטי ציונית. אני יודעת את השעה. אני יודעת את המקום. ואני שואלת שאלה שלא חשבתי שאשאל אי פעם בחופשה: איך מעבירים את הזמן הזה בלי לסכן את החיים. לא איך ליהנות. לא איך לבלות. איך להישאר בטוחה. איך להיעלם קצת, עד שזה יעבור.

וזה אולי הרגע שבו הכול מתנקז. הרגע שבו מבינים שהבעיה לא נקודתית, לא פוליטית בלבד. היא קיומית. היא נוגעת בתחושת השייכות שלנו לעולם. באפשרות להיות יהודי מחוץ לישראל בלי לחשב מסלול מחדש. בלי לבדוק לוחות זמנים של הפגנות. בלי לחשוב פעמיים אם להיכנס למונית ולומר לאן נוסעים.

העולם אוהב לספר לעצמו סיפור על התקדמות. על למידה מהעבר. אבל הרחובות מספרים סיפור אחר. סיפור שבו השנאה פשוט החליפה סיסמאות. ואנחנו, עם זיכרון ארוך מדי, מזהים את הדפוס גם כשהוא מחופש.

אני לא יודעת מה הפתרון. אני כן יודעת שההתעלמות לא עובדת. שהנרמול מסוכן. ושכל פעם שאנחנו שותקים, מישהו אחר מרים שלט. אולי הגיע הזמן שנרים קול. לא בצעקה, אלא בעמידה זקופה. בזהות גלויה. בהחלטה מודעת איפה אנחנו נמצאים, ואיפה לא.

שלושה ימים באתונה הספיקו כדי להזכיר לי אמת לא נוחה: הבית הוא לא רק מקום. הוא תחושה. והוא מתגלה לפעמים דווקא כשמבינים כמה רחוק הוא.