במשך אלפי שנים הייתה צור שבדרום לבנון אחת הערים החשובות בעולם הפיניקי. מכאן הפליגו ספינות שהקימו מושבות ברחבי הים התיכון, ובהן קרתגו המפורסמת. כיום היא מוכרת כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, ובה שרידים ארכיאולוגיים מרשימים, אחד ההיפודרומים הרומיים הגדולים בעולם ורצועת חוף חולית שנחשבת לאחת היפות בלבנון.
על הנייר, כמעט כל המרכיבים להצלחה תיירותית נמצאים כאן: היסטוריה בת אלפי שנים, ים, אקלים ים-תיכוני, אתרי מורשת ואווירה מקומית. אלא שבמשך עשרות שנים ניצבה המציאות הביטחונית בין צור לבין הפוטנציאל התיירותי שלה.
חופשה בצפון של הצפון: בימים שהיינו נופשים בלבנון
ב-2026 הפכה המציאות הזו לקשה עוד יותר. התחדשות הלחימה הביאה עמה תקיפות ישראליות, צווי פינוי ועקירה נרחבת של תושבים בדרום לבנון, ובהם גם תושבי צור. לאחר הפסקת האש שנכנסה לתוקף ביוני החלו התושבים לשוב בהדרגה. בתחילת יולי כבר נפתחו מחדש מסעדות ובתי קפה, ומשפחות חזרו להתאסף לאורך חוף הים.
אבל ההתאוששות נותרה שברירית. תקיפות וחילופי אש מחודשים באוגוסט המחישו עד כמה מהר יכולה דרום לבנון לעבור ממראית עין של שגרה בחזרה לעימות.
התיירים שלא היו תיירים
במשך עשרות שנים הגיעו לצור אנשים ממדינות רבות בעולם - איטליה, ספרד, צרפת, הודו, נפאל, אינדונזיה, גאנה ומלזיה. אלא שהם לא הגיעו לחופשה. מדובר בחיילים המשרתים ביוניפי"ל - כוח שמירת השלום של האו"ם המוצב בדרום לבנון מאז 1978.
מה שהחל כמשימה זמנית הפך לאחד ממבצעי שמירת השלום הממושכים ביותר של האו"ם. לאורך השנים הביא יוניפי"ל לדרום לבנון חיילים, קצינים ועובדים אזרחיים, ולצדם יועצים בינלאומיים, קבלנים, דיפלומטים, עובדי סיוע ומשלחות מבקרים.
נכון לאוגוסט 2026, כלל הכוח כ-7,460 חיילי שמירת שלום מ-46 מדינות. מטה יוניפי"ל ממוקם בנאקורה, מדרום לצור, והגזרה המערבית פועלת משמעא. המשמעות היא שהנוכחות הבינלאומית הצבאית הפכה לחלק בלתי נפרד מהמרחב הכלכלי והחברתי של אזור צור.
מי שמדמיין שאנשי יוניפי"ל פשוט חיים בתוך בסיסים צבאיים מפספס חלק משמעותי מהסיפור. במשך כמעט חמישה עשורים התפתחה סביב הנוכחות הבינלאומית מערכת כלכלית שלמה: בתי מלון, מסעדות, שירותי תחבורה, ספקי מזון, דירות להשכרה, קבלנים ועסקים מקומיים.
התיירות המסורתית בצור נפגעה שוב ושוב בגלל מלחמות, חוסר יציבות פוליטית והמשברים הכלכליים של לבנון. הנוכחות הבינלאומית יצרה במקביל מקור ביקוש מסוג אחר - כזה שאינו תלוי בהכרח בעונת התיירות, אלא בפעילות שמירת השלום, בדיפלומטיה ובארגונים הבינלאומיים שפעלו באזור.
אחד המקומות שממחישים זאת היטב הוא Rest House Tyr Hotel & Resort. המלון, שנפתח במתכונתו הנוכחית ב-1995, משתרע על אחת מרצועות החוף האטרקטיביות בעיר. חוף פרטי, עצי דקל, מסעדות, חדרי אירוח ומתקנים לאירועים הפכו אותו לסוג אתר הנופש שצור הייתה יכולה להפוך אליו אילו התקיימו באזור תנאים יציבים יותר.
אלא שבמשך השנים הפך המלון גם למקום מוכר עבור אנשי הקהילה הבינלאומית בדרום לבנון. הוא אירח מבקרים, מפגשים ואירועים הקשורים לפעילות דיפלומטית, לפיתוח ולפעילות בינלאומית. כך הפך המלון ליותר מעסק תיירותי. הוא נעשה חלק מתשתית האירוח האזרחית של אזור שבו התקיימה במשך שנים נוכחות בינלאומית גדולה וקבועה.
המלון שנשרף והשתקם
השלום, כמובן, מעולם לא הגיע לצור במלואו. המלון שרד שנים של עימותים בדרום לבנון, את נסיגת ישראל בשנת 2000, את מלחמת לבנון השנייה ב-2006, את המשברים הכלכליים ואת העימותים החוזרים לאורך הגבול.
ואז הגיעה 2019. במהלך גל המחאה ההמוני בלבנון הפך ה-Rest House מסמל תיירותי לסמל פוליטי. ב-18 באוקטובר הציתו מפגינים חלקים מהמתחם, על רקע הזעם הציבורי הנרחב נגד הממסד הפוליטי בלבנון.
הנכס זוהה בציבור עם רנדה ברי, רעייתו של יו"ר הפרלמנט הלבנוני הוותיק נביה ברי, אף שהטענות בנוגע לבעלות על המלון ולקשריו הפוליטיים היו ועודן שנויות במחלוקת. המבנה שרד, ולאחר עבודות שיקום חזר המלון לפעילות. זה היה פרק נוסף בסיפורו של מלון שמצא את עצמו שוב ושוב בלב המפגש שבין תיירות, פוליטיקה וחוסר יציבות.
במובנים רבים, ה-Rest House הפך למיקרוקוסמוס של צור עצמה: עיר ים-תיכונית שנבנתה במשך אלפי שנים עבור סוחרים, מבקרים ומטיילים - אך נאלצה ללמוד לשרוד במציאות שבה תיירות בינלאומית רגילה התקשתה להתקיים.
מי יחליף את אלפי הלקוחות?
אין נתונים מוסמכים המתעדים את מספר הלינות המצטבר שנוצרו בצור על ידי יוניפי"ל והקהילה הבינלאומית שסביבו. אבל אחרי כמעט חמישה עשורים של סבבים מתחלפים של חיילים, עובדים אזרחיים, קבלנים, דיפלומטים, מומחים, ארגוני סיוע ומשלחות מבקרים, קשה להתעלם מההשפעה הכלכלית של הנוכחות הזו על תחום האירוח והשירותים באזור.
וכאן מתחיל אחד הוויכוחים השנויים ביותר במחלוקת סביב יוניפי"ל. תומכי הכוח טוענים כי הוא תורם ליציבות בדרום לבנון ובמקביל מספק תעסוקה, חוזים והכנסות לקהילות המקומיות. מנגד, מבקרי יוניפי"ל טוענים כי הזרמת כסף לאזור שבו חיזבאללה מחזיק בהשפעה צבאית, חברתית ופוליטית עמוקה מיטיבה, באופן עקיף, גם עם הכלכלה המקומית שבתוכה פועל הארגון.
מכון המחקר האמריקני JINSA מתח ביקורת חריפה על פעילות יוניפי"ל וטען כי הנוכחות הבינלאומית סייעה לקיים סביבה כלכלית שממנה נהנה חיזבאללה. האו"ם דוחה את הטענה כי משימתו משרתת את חיזבאללה, ומדגיש כי יוניפי"ל פועל מכוח מנדט של מועצת הביטחון, משתף פעולה עם הרשויות הלבנוניות ועם צבא לבנון ומקיים קשרים עם הקהילות המקומיות כחלק ממשימת שמירת השלום.
כך או כך, יש נקודה אחת שבה תומכי יוניפי"ל ומבקריו עשויים להסכים: אחרי כמעט חצי מאה, דרום לבנון היה נראה אחרת מבחינה כלכלית ללא הנוכחות הבינלאומית.
והפעם זו כבר לא שאלה תיאורטית.
סוף עידן בדרום לבנון
מועצת הביטחון של האו"ם החליטה כי המנדט הנוכחי של יוניפי"ל יהיה האחרון. על פי החלטה 2790, הכוח אמור להפסיק את פעילותו ב-31 בדצמבר 2026, ולאחר מכן יחל תהליך מסודר ובטוח של נסיגת אנשיו, שצפוי להימשך עד שנה.
סיום פעילותו של יוניפי"ל עשוי להיות הרבה יותר משינוי במערך הביטחוני לאורך גבול ישראל-לבנון. הוא עלול להביא גם להיעלמות הדרגתית של נוכחות כלכלית שקיימת בדרום לבנון מאז 1978. בישראל נתפס יוניפי"ל באופן מסורתי כמעט אך ורק דרך העדשה הביטחונית: האם הצליח לרסן את חיזבאללה, ליישם את החלטה 1701 של מועצת הביטחון ולתרום ליציבות לאורך הגבול.
בצור אפשר להביט על הכוח גם דרך עדשה אחרת - כלכלית. עבור בעלי מלונות, מסעדנים, נהגי מוניות, בעלי דירות, חברות בנייה, ספקים ובעלי חנויות, יוניפי"ל מעולם לא היה רק כוח שמירת שלום. הוא היה גם לקוח. במשך כמעט 50 שנה צרכו חיילים, קצינים, עובדים אזרחיים ואנשי הקהילה הבינלאומית שירותים, שכרו נכסים, אכלו במסעדות ורכשו מוצרים ושירותים מעסקים מקומיים - באזור שספג פעם אחר פעם מלחמות, חוסר יציבות ומשברים כלכליים.
ומה יקרה כשהם יעזבו? מנקודת מבט ישראלית, קשה לדמיין את היקפו של קשר כזה. אילו אלפי אנשי כוחות שמירת שלום בינלאומיים היו חיים במשך עשרות שנים באופן קבוע בסביבת ערים כמו קריית שמונה, נהריה או טבריה, משתמשים בבתי מלון, שוכרים דירות, אוכלים במסעדות ורוכשים שירותים מעסקים מקומיים - נוכחותם הייתה הופכת באופן בלתי נמנע לחלק מהחיים הכלכליים של אותן ערים. עבור תושבים ועסקים רבים בדרום לבנון, זה בדיוק מה שיוניפי"ל ייצג.
האירוניה של צור
ואולי כאן טמונה האירוניה הגדולה ביותר של צור. אחת מערי המסחר הגדולות של הים התיכון העתיק, מקום שבמשך אלפי שנים היה תלוי בסוחרים, מלחים ומבקרים זרים, מצאה את עצמה בעת המודרנית נשענת בחלקה על סוג אחר של מבקרים זרים: חיילי שמירת שלום, אנשי האו"ם והקהילה הבינלאומית שהתפתחה סביבם. הכוח שנועד לסייע בשמירה על הביטחון הפך, במקביל, לחלק מהנוף הכלכלי של האוכלוסייה שבתוכה פעל.
כעת היחסים הללו מתקרבים לסיומם. יוניפי"ל אמור להפסיק את פעילותו בסוף 2026, אף שהדיונים נמשכים בשאלה איזה מנגנון בינלאומי, אם בכלל, עשוי להחליפו בעתיד. בינתיים, דרום לבנון נותר בלתי יציב. גם לאחר שהפסקת האש ביוני אפשרה למשפחות ולעסקים לחזור לצור, האלימות המחודשת המחישה עד כמה ההתאוששות נותרה לא ודאית.
וכאשר כוח בינלאומי הופך במשך עשרות שנים לאחד ממקורות הפרנסה החשובים בסביבתו, עזיבתו אינה רק עניין ביטחוני. היא עשויה להיות גם אירוע כלכלי משמעותי עבור העיר. עבור צור, שהסתמכה במשך אלפי שנים על מבקרים שהגיעו מעבר לים, השאלה הגדולה כעת היא מי יגיע אחריהם.