מתישהו במהלך השבוע הזה (ארבעה לילות-חמישה ימים, אם רוצים להיות נאמנים לעובדות, אבל אלו היו ארבעה לילות-חמישה ימים שהרגישו כמו ווקאנס שלם), איפשהו בנסיעה הכפרית להרים הירוקים שעוטפים את סלוניקי מגבוה, צפה ועולה השאלה האחת שכולם שואלים את עצמם ביוון.
אצלי זה קרה, אם אני משחזר נכון את עשרות הרגעים שבהם זה יכול היה לקרות באותה מידה של התאמה, בבית הקפה הנשי שבו כדאי היה לצלם את צלילי המוזיקה 2, אם חשוב היה להפקה נגיד לשמור על הנוף הירוק ועל המרחבים הפתוחים, ולהוסיף להם יין, ואוכל, ומשהו קטן לקחת הביתה לארוחה שאחרי.
שם היה ירוק שהוא גם טבע וגם אופי, עננים שמסתירים את האולימפוס (מכל מקום פה מבטיחים לך נוף להר המיתולוגי, ובכל מקום התנצלו שהיום *בדיוק* הראות קצת מסתבכת, בריטואל שהתחיל חשדני והפך מהר מאוד לדבר הכי חמוד בטיול) ושמש שלא מתפזרת יותר מדי.
היה גם קפה "יווני" (בואו לא נפתח את זה, טורקי או לא טורקי) מבושל על המקום ומאפה שהרגע הושחם על מחבת לוהטת בדיוק בטמפרטורת ההמסה האידיאלית של הפטה הכי טעימה שאכלתם בחיים, ריבות שעורבבו בקלחת מתכת קטנה רק אתמול, וחיוך של נשים שיודעות מה הן שוות.
והיה גם את אותו רגע מדובר, זה שבמהלכו אתה כבר לא יכול להתאפק מול החוצפה, ופשוט צועק החוצה את המובן מאליו - כמה מדינה אחת יכולה להיות מעצבנת?
אמצע נובמבר, וטיול הבוקר ברחובות סלוניקי לא דורש יותר מחולצה קצרה, ומשהו ארוך אך דק בתיק, אם תרגישו שהרוח הקלילה-קלילה מהנמל מלטפת אתכם חזק מדי.
שעתיים וחצי מכאן, הגשם הישראלי הראשון כבר מציף רחובות, אז יש קצת שמחה לאיד וצהלות על טיימינג מושלם. פחות מזה, דרך היבשה או דרך הים, ואתם על אחד ממאות האיים שעשו את יוון ליוון, או סתם בנקודה גיאוגרפית שיודעת לספק את היער הכי יער, או את הטיול הכי טיול, ובואו לא נדבר (בינתיים) על האוכל והיין, המחירים ואובססיית הקינוחים שמותירה אותך בסוף כל ארוחה עם תהיות קיומיות באשר לתזונה הים-תיכונית המדוברת. מעצבנת, כבר אמרנו.
עד שייגמרו חמשת הימים האלה, שמחת האיד וצהלות הטיימינג רק יתגברו, ואיתן גם הרחבת האישונים והלב, והקנאה. כשייגמרו חמשת הימים האלה, הנחיתה חזרה תהפוך לקשה יותר.
מלכת המתוקים. סלוניקי
העיר היוונית שמסתכלת בלבן העיניים של אתונה בלי יותר מדי רגשי נחיתות עושה את זה עם שילוב כמעט בלתי ייאמן של טופוגרפיה, גיאוגרפיה ודמוגרפיה.
זה אומר הרים מסביב ולא מעט רחובות שמביטים על הנעליים שלך בזווית תלולה, אבל גם שטח מישורי רחב ומרכזי, המאפשר שיטוטי שופינג ואוכל רחוב נינוחים יחסית, הנהנים במידה שווה מהבריזה של הנמל ומהיד המנוסה של הסלוניקאים.
כל זה קורה עם מיליון ומאתיים אלף אנשים ברחובות, שנעים בכוריאוגרפיה מרשימה - בלתי צפופה ובלתי דוחקת - בסמטאות הצרות ועל המדרכות הרחבות כאחד.
בהמון הזה, בולטים יותר ממאה ועשרים אלף סטודנטים, המאיישים שלוש אוניברסיטאות מרכזיות וכמיליון ברים-מסעדות-מועדונים (ספירה לא רשמית שלי, אם כי אני מוכן להתחייב על רמת דיוק גבוהה על פי מראה העיניים אחרי חצות של יום חול שבכל עיר ישראלית היה מותיר אחריו שממה).
קחו את כל זה, שקללו את אותן טמפרטורות וטמפרמנט יווני, את תחושת הביטחון והקוסמופוליטיות הבלתי מאיימת, את הפיצריה שפתוחה הרבה אחרי חצות ואת המסעדה העממית שמוציאה מוסקה 24 שעות ביממה, וקיבלתם חדש וישן, היסטוריה ואקטואליה, חיים שיכולים היו להיות וחיים שישנם. חופשה, בקיצור.
הבוקר היווני הראשון שלנו נפתח, כפי שבקרים כאלה אמורים להיפתח אם אתה אדם נורמטיבי, עם בוגאצה.
מדובר במאפה מבצק פילו הנמתח בגמישות מעוררת הערכה ליריעה דקה, כמעט שקופה, ומצליח לעמוד במתיחות הזאת בעזרת כל החמאה שאתם בוחרים להדחיק בחופשות. Buddy's, מוסד שכונתי המארח בחיוך מאמות מקומיות וישראלים חסרי שינה, יעשה אותו טרי, נטול סכנה ממלכודת תיירים, ונאמן מאוד למקור העממי - בלי לפחד לשדרג היכן שדרוש שדרוג, ותוך התעקשות על חומרי גלם מקומיים.
המתכון המשפחתי הולך רחוק אחורה, עד 1922, ומוציא גם כיום תבניות לוהטות של בצק שחום ופריך, מקופל לשכבות עם מלית מלוחה (בשר טחון או תרד, למשל, וגם תערובת גבינות רכות-קשות) ומתוקה (קרם ונילי מתקתק או דלעת קינמונית ורכה). זה עובד טוב בימי חול, ובימי ראשון יש תוספת דו-ספרתית של מאפים, למי שלא חושש מהחלטה.
מיד אחר כך, בהליכה שלווה של יודעי דבר, ממתין לו שוק קאפאני, מתחם הקניות והמציאות במרכז העיר, שמתעורר בבלגן סימפטי לעוד יום של מסעדות וטברנות, דוכני ירקות טריים וכלי בית.
800 שנה של פעילות מסחרית לא השפיעו לרעה על השוק, וסוחריו אינם משתוקקים לעשות קופה דווקא על תקציב הקניות שלכם. להיפך. הם יודעים להמליץ, לכוון, להשיב ולפרגן, ואתם רק צריכים להשיל את חשדנות הצרכנות הישראלית, וליהנות.
זה המקום לרכוש דגים ופירות ים מרהיבים בטריותם (או פשוט לשבת ולהתנפל עליהם במקום), בשר טרי, משויש ומיושן, כולל נתחים קלאסיים ופחות קלאסיים ואינספור תוצרת שתתבשל הערב בבית.
בהינתן שאנחנו אנשי מזוודות ומקרר קטן במלון, זה גם המקום להעמיס זיתים צבעוניים בוואקום, תבלינים (אל תפספסו את השקיות החומות של "תה הרים"), ממתקים אינספור, חלבה בפרשנויות מקומיות מוכרות לנו וכאלה שפחות מוכרות, פירות משומרים בלא מעט סמיכויות ומרקמים, ריבת שושנים ויריעות לדר, קטניות ואגוזים, פיסטוקים כמובן, ממרחים במשקל (צזיקי, אבל גם כל תערובת אחרת שמזמינה דיפינג), גבינות (כולל גבינת מערות מעושנת וחמאת-יוגורט), כיסונים בעבודת יד, דברים טובים שנתן הים השחור, לחמים טריים ומאפים מפתים, עוגות ועוגיות ומה לא. חגיגה.
סלט יווני, קצת אחרת. BLE
מסעדת Zithos מנלצת מיקום נהדר מול המגדל הלבן המפורסם של העיר ומול הים לכדי חוויות רביצה טובה וטעימה. זה המקום לנוח מעט, לנצל כהלכה את תפריט הבירות המגוון, להתחיל להתיידד עם קולקציית המאזטים העירונית ולא לפספס את קבב הכבש המ-ו-ש-ל-ם.
ארוחת הערב הראשונה שלנו לקחה אותנו ל-BLE, שמוגדרת כ-Taste Galery, ובפועל היא מעין מבצר בלתי אפשרי בהיקפיו של דברים שהפה רוצה.
החלל המרכזי הענקי מעוצב בחום, מתרפק על טאבון אימתני המבקע בולי עץ, וכולל מאפייה רוחשת גם בשעות שמאפיות כבר רוצות לנוח, גלידרייה ובית קלייה קפאיני. זה אומר שיש כיכרות לחם ענקיים וקינוחי ויטרינה מושקעים, פוקאצ'ות חמות וכריכים, אוכל מוכן, קונוסי פילו פריכים, ועוגיות ממולאות בריקוטה או בפירות יער, בשוקולד או במחית קינמונית עדינה.
חג המולד המתקרב משדרג את המקום עוד יותר עם עוגות מסורתיות, הר של מתנות פוטנציאליות, ואווירה כללית המתכתבת עם קישוטי העיר ואורותיה המתרבים.
בר היין הצמוד של BLE יוריד אתכם למרתף דרך דיספליי מרהיב של נתחי פרושוטו ונקניק, והמון בקבוקים פותחי אפשרויות ליליות מקסימות, לרבות קנייה ישירה של היוונים הנפלאים האלה - ויציאה מתנדנדת לרחובות סלוניקי.
הקומה התחתונה משתרעת עוד יותר רחב, עם שולחנות עץ עבים ומגולפים, ויין ככל שהעין רואה, והראש רוצה. מנות קטנות-גדולות מלוות את כל הטוב הזה מהמטבח - ברוסקטה הסוחבת על גבה סלט יווני שלם, למשל, או בוצ'ר עץ ועליו גבינות נהדרות ואותם נקניקים מהמערכה הראשונה - משלימות ערב אירופי נהדר, למעשה מושלם. לילה טוב.
טיסות סאן דור לסלוניקי צפויות להמריא שלוש פעמים בשבוע בתקופת החורף - בימים שני, רביעי ושישי - ולנחות שעתיים וקצת לאחר מכן בשדה התעופה המעולה של העיר (מעולה ממש, שילוב אידיאלי כמעט של תורים מועטים והשלמות שופינג רבות). מבצעי עונה קרה-חמה מעמידים את המחיר על כ-155 דולר, אבל הוא לא צפוי לנסוק הרבה מעבר לכך.
המאמץ השיווקי הזה, בשיתוף לשכת התיירות היוונית, מימן את נסיעת העיתונאים האמורה וניסה למתג אותה כחופשה קולינרית, אך סלוניקי מציעה הרבה מעבר לכך, ולא רק בגלל שהיינו חייבים להפסיק לאכול לרגע.
הקשר היהודי של סלוניקי - "הישראלית הראשונה של העולם", על פי הגדרות מסוימות - רצוף טראומות עבר ידועות אך נוכח עדיין ברחבי העיר, באמצעות המוזיאון היהודי, שני בתי כנסת פעילים (לרבות אחד שהוקם מחדש על ידי מנכ"ל פייזר אלכסנדר בורלא), מבני בנק מיתולוגיים, והבטחה להקמת מוזיאון השואה השלישי בגודלו בעולם.
שתי משפחות יהודיות שהגיעו לכאן מאיטליה במאה ה-18 אחראיות לשתי אימפריות כלכליות שהצליחו לשרוד את התקופה החשוכה, ולהשפיע על חיי היומיום העירוניים גם כיום. שוק גדול ומשוחזר צפוי לפתוח את דלתותיו ממש בקרוב ולשקף את אותו מסלול היסטורי, וסיבוב מקסים בשוק הפשפשים יספק לכם במקביל לא מעט מציאות שממתינות להימצא, וזכרונות שמחכים לעשות איזה קווץ' קטן בנפש.
במקביל, מציעה העיר שיעורי אוכל וסדנאות בהדרכת שפים מקומיים, ואינספור סיורים מודרכים, בפורמטים גמישים ומותאמים, אם כי הניסיון שלנו עם קונסטנטינוס ספיקאס לימד שלפעמים אתה מקבל את הטוב ביותר כבר בפעם הראשונה.
מטוגנת, דבשית, גבינתית. הפטה של Perek
בית הקפה הכי לוהט בעיר כרגע - והתחרות אכזרית - הוקם על בסיס בנק ישן, והיה חכם מספיק כדי לשמר אלמנטים יפהפיים מעולמות הבאוהאוס, ולאפשר על ידי כך לתל-אביבים להרגיש בבית. כאן גם נגמר הדמיון, כי הקפה הראשון שם יימזג לכם בחינם עם כל ארוחת בוקר או בראנץ', וכל ספל אחר כך יעלה שני יורו. קחו את זה איתכם חזרה לארץ, כדי שאני לא אהיה הנוסע היחידי שנחת עצבני בנתב"ג.
אחרי הקפה, ממתינות בחוץ אפשרויות ככל שהבטן מסוגלת להכיל - סופלאקי וסגנאקי, פיש אנד צ'יפס ופלאפל שיביך את הישראלים באיכותו (ובמחירו, אבל את זה כבר מיצינו, לא?), יוגורט ודבש המציעים לך מכל פינה אופציה בריאה יחסית או "טיגאניטס", מעין דיסקיות בצק מטוגנות וטבולות בדבש, גירסה מעט מתונה יותר, אך לא פחות מסוכנת של לוקומדס, ולמעשה הפנקייק היווני האידיאלי.
אם מיציתם את מרתון הסטריט-פוד הזה, כדאי לשקול טיפוס לעבר שלוש הגבעות החולשות על סלוניקי, שמספקות יחד עם חומות האבן שתחמו את העיר במאה הרביעית פנורמת וואוו אורבנית-ימית, ונקודת חובה בכל ביקור בה.
בערב, כשהשובע קצת יירגע, טוב תעשו אם תפנו לשכונת TUBA ותבדקו את מוניטין הגירוס שלה. בתוכה, מסעדת To Neon תציעה חוויה קצת יותר מיושבת, עם קולקציית אוזו וציפורו מסקרנת, ראשונות עם טאץ' מושקע, דגים גדולים ומבהיקים מטריות ומטיפול גריל נכון, ונתחי בשר עשויים היטב. זה ייגמר, כפי שבטח ניחשתם, בקינוחים מסורתיים ומדורניים כאחד, ובצ'ייסר(ים) של מסטיקא. איך אפשר אחרת.
מאריה ממזקקת Dorodoulis קיבלה את פנינו ביום שהוגדר על ידה כהיסטורי, בהיותו זיקוק הרום היווני הראשון בהיסטוריה.
הייתה שם הרבה התרחשות, סיור מסקרן למדי בין מכלי נחושת ענקיים ומבטים חמורי סבר מצד הנציגה הממשלתית שלא ציפתה לעברית בווליום גבוה כשנכנסה לאוטו באותו בוקר. כל זה התכנס לבסוף לשולחן ענק, ערוך לארוחת בוקר של אלופי אלכוהול, ועליו שש כוסות מתוצרת המזקקה, וביסים קטנים של דברים טעימים ליד.
הציפורו, מעין ברנדי פחות מיושן, נושא 40-45% אלכוהול אבל עדיין מצליח להפתיע בעדינות חלקלקה. הוא מגיע עם אניס או בלעדיו, והרבה יותר יווני במאפייניו הגיאוגרפיים מהאוזו המפורסם. למעשה, תנו לזה כמה שנים, והוא יעקוף אותו בסיבוב כסמל האלכוהולי הראוי יותר.
עד שזה יקרה, טעמנו כמה גירסאות מצוינות שלו, לרבות מקבילת ג'ין פרחונית, טאקילה ממזרית, וגם ברנדי קינמוני-הדרי - כולם עוברים תהליך ארוך ומורכב של מובינג-חביות, המקדש אזוריות וסביבה, ומתגמל בסופו של דבר בדרינק מלא אופי.
מזקקת הבוטיק המשפחתית, היחידה בסלוניקי, מקבלת בחיוך תיירים ומבקרים, ומציעה סיורי הדרכה קצרים, ובעיקר מסלולי טעימה מגוונים (לרבות קוקטיילים כיפיים), מותאמים אישית ומלווים באוכל קטן-מדויק-מחושב, שיוציאו אתכם קצת יותר שמחים
לא רחוק משם ממתין יקב Ktima Gerovasiliou, אחד מ-1,258 יקבים יווניים (אמרנו כבר, מעצבנת) שמנצל מ-1981 את האקלים הים-תיכוני כדי להפיק חמישה יינות לבנים ושישה אדומים, ולספק תוך כדי נקודת עצירה מפוארת לקפה, וליין כמובן. לחיים!
השילוש הקדוש. סלוניקי
מלון Onoma שבו התארחנו מחליף מיקום מרכזי בוויב צעיר וחדש, עם חדרים נקיים וגדולים, רופטופ בר (ובריכה בשוליו) פעיל וצוות שיודע כמה אנרגיה בדיוק כדאי להשקיע בכל דבר. ארוחת הבוקר שלו מוצלחת יחסית, מגוונת ומלאת אפשרויות קיק ליום שעומד להגיע, ובאופן כללי ניתן לומר שמדובר באופציית לינה טובה מאוד, המנתקת אותך מההמולה.
מלון אחר, The Met, קיבל אותנו לארוחת הצהריים של אחרי דאבל המזקקה-יקב, ועמד במשימת ההתאוששות באומץ. התפריט עושה קלאסיקות דוגמת עוף בסו-וויד, סלט קיסר, ריזוטו בשרי ודג שלם בתנור, אבל יודע ללכת מזרחה עם באן מאודה ובו שרימפס טמפורה פריך, ועם קינוחים שיותירו אתכם על הכיסא יותר ממה שתיכננתם.
מעבר לקירות המסעדה, מחכות בריכות וסוויטות, חדרים מעוצבים עם נוף קו ראשון למים, בר פתוח וגן אלגנטי, ספא מוקפד וגם שירות של ממש - קשוב ומזמין ויודע מה להגיד. וכן, אנחנו מדברים על הדרך הכי קצרה להגיע לג'מבו.
מסעדת Tsarouchas מאכילה כבר 70 שנה, 24 שעות ביממה, את רעבי העיר ואת תייריה שיודעים איפה לעצור. יש כאן מספר דו-ספרתי של מרקים ביתיים, כמות דומה של תבשילים צבעוניים, ומוסקה כמובן. הסגנון קורא "מגיריו". כלומר, מסעדה שמתבססת על אוכל ביתי ומכוונת בעיקר לארוחות צהריים, אבל ההגדרות לא משנות, וקסם הפשטות הזה קורץ הרי לפחות פעם אחת בטיול.
טברנת Dichty תוקפת אותך בפתאומיות באחת הסמטאות היוצאות מלב העיר, וכובשת אותך באותה פתאומיות עם קומבינציית אוכל-שתייה יעילה, שירות חם של ממש, ומוזיקה חיה. מעט אחרי ההזמנה, השולחן כמו מתרחב מעצמו ומתפקע ממאזטים קרים וחמים כאחד, מקישואים דקים שטוגנו בבלילה, בשר שירד זה עתה מרשת המנגל וקלמארי עסיסי שלתוכו הוכנסה תערובת גבינות מלוחה. המחירים, גם אם מייאש לעסוק בזה כל הזמן, מגוחכים בהשוואה לישראליותינו, מצחיקים בזמן שאתה בא לשלם, ומאוד-מאוד מדכאים ברגע שאתה מבין שאת החוזר ארצה.
Agius Antonios הוא הכפר ההררי שהוביל אותי לשאול שאלות-פרובוקציה מול כל הטוב הזה. נסיעה קצרה, 35 ק"מ מסלוניקי, תוביל אתכם לבית הקפה שלו, ולמעשה לעוגן קולינרי-חברתי שמותיר אותך פעור פה, ומחויך.
המקום נוסד ב-1999 ופעל לאורך השנים כמעין קו-אופ, בהובלת נשים חקלאיות המשמרות מסורות אוכל, שיטות הכנה ועבודת יד שכולה טעמי עבר נשכחים, משוחזרים, טעימים. יש כאן ארוחות בוקר טריות, קפה מצוין ותפריט רחב להפתיע של שוקו חם - מריר או רובי, עם אוראו או פלפל קאיין, בגירסת היער השחור או ספוג תפוזים, לאלו שמתעקשים להיות מנודים מהחברה, ואת אותו נוף שרוקד על בלוטות הטעם.
הליבה, עם זאת, היא פרק (Perek) מעין פאי מבצק פריך, לאפה-מלוואחי במאפייניו, שמקבל טיפול גז לוהט, ערימה של גבינת פטה, סגירה פריכה נוספת, ועיניים רעבתניות ומצפות מהצד.
ליד יש מעדניה קטנה ומיוחדת ובה מאפים ופסטות, ריבות ומרמלדה, קפואים וטריים, פאי תרד וגבינה, וגם גירסת דלעת מתוקה, להעמיס.
דקות ספורות משם, ממתין Moschopolis, יקב משפחתי קטן שיכול להציע על בסיס הזמנה מראש טעימות בכרמים הפתוחים, או במתחם הייצור עצמו, ובעיקר יכול להציע בשלב זה הצטיידות הכרחית ביין מצוין.
עוד נסיעה קצרה, והגעתם למסעדת Perek, מוסד ותיק שמשמר מתכונים מסורתיים ומצליח להגיד פארם טו טייבל וסלואו-פוד בלי להישמע נפוח.
הבשר מצוין, עשוי ארוכות בטמפרטורה נמוכה ונופל מהעצם כפי שהטבע התכוון. הצזיקי סמיך ונגמר כלעומת שבא, הלחם בדיוק יצא מהתנור, ולידו ממתינה במט מפתה גבינת פטה מטוגנת ופריכה מבחוץ, מזולפת בדבש. עוד כנאפה ופורטוקלופיטה, עוד גלידת מסטיקא, ואתה ערוך לקחת את הקפה החוצה, שם יש עוד חלל רחב ונעים, נוף ללא קו אופק מובחן וחצר פתוחה שמאגדת את כל אלה לכדי שאיפה עמוקה פנימה.
יודעים גם ללכת מזרחה. הבאן-שרימפס של The Met
סלוניקי, "מלכת המתוקים של יוון" על פי מיתוג מקומי מוצדק במיוחד, מקבלת אותך בחיבוק מאופק ולא מטיחה בך אפשרויות באגרסיביות. היא לא נוצצת מיוקרה, לא בוהקת מיופי, ובטח לא כובשת עם רושם ראשוני.
במקום זה, היא מתקרבת לאט-לאט, בריוש לוהט ומצופה שוקולד אחרי בקלאווה דבשית, בירה צוננת שמלווה ערימת אנשובי קטנים ומטוגנים ומיד אחר כך חצילים רכים-רכים, לא "עננים" ולא "כריות". רק אוכל, אוכל של ממש, בעיר של ממש, במדינה של, טוב, הבנו כבר, מעצבנת.
כי מה בסך הכול ביקשתם מהחופשה שלכם? טיסה קצרה בלי הרבה כאב ראש. משהו ליד אבל עדיין אירופה. חו"ל אמיתי אבל ידידותי, כזה שאפשר לשמוע בו קצת עברית, אבל צריך להתאמץ בשבילה.
מה כבר רציתם מהחופשה שלכם? סתיו נעים שכזה, בלי מטריות ובלי יותר מדי מעילים, כי בכל זאת צריך מקום במזוודה בשביל כל הקניות - מהסוג הזול אבל זול שהוא לא צ'יפ חלילה. אנשים חמים אבל לא חמים מדי, מחייכים אבל לא מתעלקים, ידידותיים אבל לא חופרים.
מה, מה בסך הכול סימנתם בצ'ק ליסט לפני הטיסה? שהדרכון יהיה בתוקף ושהכרטיס לא יחנוק את האשראי. שזמן הטיסה יספיק מקסימום לשנ"צ ושהנחיתה תהיה רכה, נטולת ג'ט-לג, נטולת תורים, נטולת ביורוקרטיה - ועם המזוודות.
מה ראיתם בראש כשחלמתם במשרד על השבוע הזה? גט-אווי קליל וספונטני, טעים וסקסי, צעיר במידה, בוגר במידה, עם משהו לראות ומשהו לשתות, משהו לאכול ומשהו לזלול. משהו לחיות. יאמאס.