סולו על השביל: הישראליות שמטיילות לבד בטבע

"לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שבה טיילתי ועשיתי קמפינג לבדי", אומרת גלי אלמוג (42) מכפר סבא. "זה היה בקיץ 2019, ואחרי יום טיול באזור שפלת יהודה, הקמתי את האוהל, הדלקתי מדורה, הכנתי אוכל, וניסיתי לישון. אבל לא הצלחתי להירדם, בגלל קולות חזקים של בעלי חיים שהסתובבו ליד האוהל שלי. חששתי דווקא מבעלי החיים - לא מבני אדם. בסופו של דבר החלטתי שאני אירדם ויהי מה. עם הזריחה, התעוררתי לבוקר בלתי נשכח, בוקר שבו התמלאתי בתחושה שפרצתי מחסום שעמד בפניי, שהתגברתי על פחד ישן".

לכאורה, אין שום דבר מיוחד במטיילת בודדת שנעה ונדה ברחבי הארץ, מרימה אוהל בשעת ערב, מתעוררת השכם בבוקר וממשיכה בדרכה. בדיוק כמו מטייל גבר שבוחר לטייל לבדו.

לכאורה, אין שום דבר מיוחד בזה - אבל בחיים האמיתיים, סיטואציות מעין אלו מביאות להרמת גבה מצד הסביבה, במקרה הטוב.

רבות דובר על נפלאות טיולי הסולו, ולמרות שברחבי המזרח הרחוק ודרום אמריקה תמצאו לא מעט ישראליות שמטיילות סולו, הרי שכאשר מדברים על ישראל - נדמה כי העניין הופך להיות נדיר יחסית.

כאשר גלי נדרשת לשאלה מדוע היא מעדיפה לטייל לבדה, היא מסבירה כי היא פשוט רוצה לנצל כל הזדמנות שיש לה, כדי לצאת לטבע. "אני אימא לשלושה ילדים, וגם עובדת, אז כאשר ישנה הזדמנות - אני לא חושבת פעמיים. לפני כמה ימים למשל, התפנו לי שעות הבוקר והצהריים. אז בשיא הספונטניות, יצאתי לכמה שעות לטיול בחורבת לויה ובבריכת צאנן בדרום השפלה - מקומות שכבר מזמן רציתי לבקר בהם. ובכלל, אני תמיד מכינה מראש מידע על יעדים, וכאשר צצה ההזדמנות - אני מיד מוכנה".

לדבריה, בתא המטען של רכבה מצויים באופן קבוע אוהל, שק שינה ושמיכה. "אני לא צריכה הרבה ולא עושה ארוחות שטח מפוארות. אני לוקחת לחם, טחינה גולמית ומים - ויוצאת לדרך. אפילו ערכת קפה אין לי".

מה היתרון בלטייל לבד?
"בעיקר השקט. זה רק אני והטבע, אני מרוכזת רק בטיול ובחיבור שלי למקום, לעולם. הרי ביומיום, אין לנו רגע שקט. תמיד יש משהו לעשות, לארגן, לסדר. בטיול בטבע, אין שום הסחות דעת. אתה לבד עם עצמך. ויש יתרון נוסף: אני שולטת בכל מרכיב של הטיול. אם אני רוצה לשנות את המסלול לפי החשק, אני עושה זאת. אני אני רוצה להתעכב במשך שעה ארוכה ליד צמח מיוחד שראיתי - אף אחד לא יאיץ בי. לפעמים אני אוהבת לחקור צמחים מקרוב, ולא לכל אחד מתאים להתעכב חצי שעה מול פרח ולבדוק אילו חרקים מגיעים אליו", היא צוחקת.

יש חששות מפני מפגשים עם אנשים שכוונותיהם לא תמיד טובות?
"אין לי פחד מאנשים, והפחד שהיה לי בעבר מבעלי חיים בלילה - כבר עבר. וחוץ מזה, אני מטיילת באמצע השבוע, כך שאין הרבה אנשים בשטח. אם כבר, אני חוששת מהכשות של נחשים או מפציעות כתוצאה מנפילה למשל".

היו מקרים שבהם חשת מאוימת?
"היתה רק פעם אחת. טיילתי באזור הר הנגב, ולפתע ניגש אלי אדם, שנראה טיפוס מפחיד. לא ידעתי מה בדיוק הוא רוצה ממני. הוא רק אמר לי בצורה לא נעימה לפנות לאחור ולא להמשיך במסלול שלי. וזה מה שעשיתי. אני לא מחפשת צרות".

ואיך מטיילים אחרים מגיבים למפגש עם מטיילת בודדת?
"אנשים מאוד ידידותיים. המון מטיילים שאני פוגשת בדרך מזמינים אותי לקפה או לארוחות בשטח. תמיד שואלים לשלומי. דווקא להורים שלי יותר קשה עם זה שאני מטיילת לבד. אני מאוד מקווה שהם לא קוראים את הכתבה הזו, כי הבטחתי להם שאני כבר לא עושה זאת...".

יש לך טיפ למטיילות שרוצות להתחיל ולטייל לבד בארץ?
"לדעתי, במיוחד לקראת הטיולים הראשונים, צריך להתכונן היטב ולעומק, גם מבחינת בחירת ולימוד המסלול וגם מבחינת הציוד. צריך גם לקרוא על המקום עצמו ועל סכנות פוטנציאליות, ובעיקר לדבר עם אנשים שכבר עשו את המסלול. לגבי הקמפינג, לפני שמתחילים להתבודד, כדאי להתחיל בלינה סמוך לאוהלים של מטיילים אחרים, כדי לקבל ביטחון".

עמית אביגדור (24) מקריית מוצקין, סיימה בחודש מאי טיול רצוף בשביל ישראל - מאילת ועד דן, כולל עלייה לחרמון (שנכון לעכשיו, אינו נמצא על תוואי השביל). המסע כולו ארך כחודשיים ושבוע, כאשר היא התחילה אותו עם חברות וחברים, ואט-אט מצאה את עצמה נמשכת לצעידה סולו, כולל לינות שטח ללא אוהל. רק מזרן, שמיכה - ומרבד של כוכבים מעל הראש.

"המטרה שלי היתה ליהנות מהדרך ולספוג אווירה, תרבות, מפגשים עם אנשים, בעיקר באזור הערבה - שאותו אני לא מכירה מספיק. מסיבה זו, הקפדתי לעבור ממש בתוך היישובים".

לדבריה, הקושי הפיזי לא היווה גורם, בשל עברה הצבאי כלוחמת וכספורטאית. גם עניין הסולו לא גרם לה לחששות. "לא פחדתי יותר מדי. ידעתי שדברים יסתדרו", היא אומרת.

מה מושך אותך לטייל לבד?
"לא עשיתי את כל שביל ישראל לבד. פה ושם פגשתי אנשים, טיילתי איתם, והמשכתי הלאה לבד. הכל היה מאוד דינמי, כך שחוויתי את שני העולמות - את הלבד ואת הביחד. אני אוהבת לטייל עם חברים, אבל היתרון הגדול בטיול לבד הוא היכולת לגלות את עצמך ולספוג את המרב מהסביבה. אני רואה את זה כתהליך של שיפור עצמי, עד שאפילו התנתקתי מהטלפון, כדי להיות לגמרי לבד".

איך היה הלילה הראשון לבד בשטח?
"היו קצת חששות, אבל לא חשבתי יותר מדי. פשוט הנחתי את המזרן, בישלתי לעצמי אורז, אכלתי ונרדמתי".

ההורים הביעו דאגה?
"זה מצחיק. אני אחרי הטיול הגדול גם בארצות הברית וגם במזרח, וההורים שלי אמרו שהם דואגים יותר מהטיול בשביל ישראל מאשר מהטיולים שעשיתי בחו"ל".

היה בטיול שלך רגע בלתי נשכח?
"סוף הטיול היה בהחלט בלתי נשכח. עליתי את החרמון, שלא נמצא על שביל ישראל. בסוף, למעלה, אחרי העלייה הקשה, התחלתי לבכות מרוב התרגשות. באותו רגע הבנתי איזה מסע עשיתי".

פגשת בשביל ישראל מטיילות סולו אחרות?
"בקושי. כאב לי להיווכח בעובדה שאין מספיק בנות שמטיילות בשביל ישראל - גם לבד וגם בקבוצה. זה צרם לי, והייתי רוצה שיהיו עוד נשים על השביל. זה מסע מדהים שמאוד מעצים".

שיר פרלמוטר (32), מורת דרך מערד, מבלה זמן ניכר מזמנה בחוץ - בין אם בטיולים ובין אם בלינות שטח, לבדה. למעשה, רק בשנה האחרונה, היא מעריכה כי כשליש מהלילות היא בילתה תחת כיפת השמים, ברחבי מדבר יהודה וסביב ערד.

"הכל התחיל בשאלה ששאלה אותי מדריכה בטיול. היא שאלה 'מה זה בית עבורך'? פתאום הבנתי שעבורי, בית זה לא מיטה וארבעה קירות, אלא דברים אחרים. באותו רגע, שאלתי את עצמי האם אני מסוגלת לגור עם עצמי. רציתי להבים את המשמעות של 'אדם בתוך עצמו הוא גר'".

וכך, לפני כשנה וחצי. היא עזבה את הדירה שלה בערד, והחלה ללון במדבר יהודה הסמוך לערד, במקומות הקרובים ביותר לטיולים שהיא מדריכה בבוקר. "נקודת המוצא שלי היתה שאין לי הרבה חוקים, אבל חשוב לי שתהיה הזדמנות להתאהב בעצמי באמת ולא באופן שטחי".

כאשר היא אינה לנה בשטח, היא משתמשת בבית הוריה, ולעתים אצל חברים ובני משפחה אחרים. לדבריה, תחושת הנינוחות שהיא חוותה בלינות השטח, התרחשה מאוד מהר.

"אני לא בעניין של לצאת בקריאה לכולם לצאת לטייל לבד. מה שכן, חשוב לי להעביר את המסר ש'אנחנו זה הבית של עצמנו'. כלומר, אנחנו מהווים את מקור החום והאהבה של עצמנו, ולא הקירות ולא האנשים שאיתם אנחנו גרים. הבית זה אני, ולכן אני מרגישה בנוח בכל מקום שבו אני נמצאת".

מה הדבר שמושך אותך יותר מכל בטיול סולו?
"טיול לבד הוא דבר מדהים. זה היכולת לראות דברים שלא אראה עם אנשים אחרים. ממש עכשיו חזרתי מטיול של כמה ימים עם חברים. בטיול הזה, הם כל הזמן דיברו על הטיולים שהם עשו בעבר ועל הטיולים שהם מתכננים בעתיד, מבלי להיות נוכחים בטיול עצמו. כשאני מטיילת לבדי, זה לא היה קורה לי".

כאשר היא נשאלת האם היא משתעממת בלילות הארוכים במדבר, היא מיד מבהירה ששעמום אינו קשור לעניין. "אני לא משתעממת בכלל. אני בוחרת מקום, בדרך כלל בלי אנשים בכלל מסביב, מניחה מזרן ושמיכה ומדליקה מדורה. אני נלחמת בעצמי שלא לפתוח את הפייסבוק ולגלול, ומעדיפה פשוט לחשוב מול האש הבוערת, לעבד מחשבות על דברים שקרו לי במהלך היום, לקרוא ספר. ובכלל, אין יותר מדי זמן להשתעמם. תחושת הערב מאוד קצרה בחוץ - אתה הולך לישון מאוד מוקדם ומתעורר מאוד מוקדם".

יש פחדים שתוקפים אותך כשאת לבד בשטח?
"אני פוחדת מנחשים וחתולים. באמת. אבל קרה פעם אחת שהגעתי לחניון לילה באזור ברכת צפירה בנחל צאלים. הייתי שם לגמרי לבד. ידעתי שזה ציר שבו עוברים שב"חים, אז כמעט ועברתי למקום אחר. אבל בסופו של דבר החלטתי להישאר, ולעשות בדיוק את מה שרציתי לעשות: לשתות קפה ולקרוא ספר".

שמעי, את ממש חיה בחוץ. זה דבר שרוב בני האדם לא היו מעזים לעשות.
"בוא ואשבור לך את ההילה של זה: אני לא באמת חיה בחוץ. אני עובדת בחוץ ואני גם ישנה בחוץ, אבל אני לא באמת חיה בחוץ, כי אני קרובה לנוחות של ערד. יש לי עוד לאן לשאוף".