יותר גרוע מהקורונה: המדריך הישראלי שהסתבך עם המאפיה הנפוליטנית

בווידאו: האי האיטלקי קפרי וסביבותיו

זמן רב לפני משבר הקורונה באיטליה, הודיעו לי מחברת הנסיעות שאני אמור להדריך טיול לדרום איטליה. במסגרת תכנית הטיול היינו אמורים לטייל יום שלם באי החיים הטובים, קפרי. יום הטיול הזה הוגדר כ'יום בחירה', ועל מנת להצטרף, צריכים הנוסעים לשלם בנפרד. העלות היתה 70 אירו לאדם.

למה דווקא 70 אירו? כי זה הסכום שגבה מאיתנו אנטוניו, על ארגון ותיאום הביקור באי. אנטוניו, איטלקי מנאפולי, היה זה שהזמין עבורנו את השיט לקפרי, את המיניבוסים שהסיעו אותנו ברחבי האי, את הסירות שהשיטו אותנו למערה הכחולה, את הרכבל שהעלה אותנו לפסגת המונטה סולרו ועוד.

את הקשר עם אנטוניו יצרתי לפני שנים רבות. מספר הטלפון שלו נמסר לי על ידי מדריכים ותיקים, שכבר אז הסבירו שכל הקבוצות מישראל נוהגות להזמין רק דרכו את הטיול לקפרי.

התקשרתי למנהל חברת הנסיעות בארץ והצעתי לבדוק ישירות, ולא דרך אנטוניו, מה המחיר של כל שירות שנדרש לטיול לקפרי. היה לי רושם שהמחיר שאנטוניו גובה מאיתנו מופקע, ואולי, אם נזמין ישירות, נוכל להוזיל את המחיר למטיילים, וכך מטיילים רבים יותר ירצו להצטרף לטיול. המנהל נענה בחיוב, ואני התחלתי בבדיקות. בדקתי באתרי אינטרנט של החברות, התקשרתי ישירות לכל ספק כדי לוודא את המחיר, והתוצאה היתה שהגעתי לפחות מחצי מהסכום שנהגנו לשלם לאנטוניו. הודעתי לחברה על הממצאים שלי, ובפרסום שיצא למטיילים נכתב, שהטיול לקפרי יהיה כרוך בתוספת מחיר של 40 אירו בלבד.

יצאתי לטיול עם 50 משתתפים. דרום איטליה האירה את פניה אלינו, מזג האוויר היה נהדר, האתרים בהם טיילנו לא היו גדושים במטיילים וההנאה היתה גדולה. כל חברי הקבוצה נרשמו לטיול לקפרי, וכשהגיע היום שתוכנן, ירדתי ברגל ממלוננו שבסורנטו לנמל. ניגשתי לקופה כדי לקנות את הכרטיסים להפלגה לאי. בטלפון נאמר לי שהמחיר הוא 14 אירו לאדם והכינותי את הכסף מראש. "50 כרטיסים בבקשה", אמרתי לקופאית והושטתי לה את הסכום הדרוש, 700 אירו. היא ספרה את הכסף והסתכלה עלי", אתה רוצה כרטיסים ל-50 נוסעים או ל-15?" שאלה. "50, 50", השבתי לה.

הקופאית החזירה לי את הכסף ואמרה בזעף: "חסר לך כסף, המחיר הוא 25 אירו לאדם". נדהמתי, "אבל אמרתם לי בטלפון שהמחיר הוא 14 לאדם", טענתי. הקופאית הנידה באדישות את ראשה: "המעבורת של ה-14 אירו מקולקלת היום, אם אתה רוצה לשוט לקפרי, עליך להוסיף". בלית ברירה הוספתי לה את הסכום שהיא דרשה, מה יכולתי לעשות? לבטל את הטיול לא בא בחשבון, כי זה מה שהובטח לנוסעים בתכנית הטיול.

עליתי עם הקבוצה למעבורת והפלגנו ליום הטיול לקפרי. לאחר ההגעה, כשירדנו לחוף ניגשתי לחברת המיניבוסים כדי שתסיע אותנו לאי הצמוד, אנאקפרי. בטלפון נאמר לי שהמחיר הוא 2.5 אירו לאדם. הסדרן דרש ממני 15 אירו לאדם. "מה 15 אירו, אתם נורמלים?" הזדעקתי. האיטלקי משך בכתפיו ואמר לי במתק שפתיים: "אין בעיה, אדוני המדריך, אתה יכול ללכת ברגל עם הנוסעים שלך לאנאקפרי". הדרך לאנאקפרי נמתחת לאורך 3 ק"מ של עלייה תלולה. בלית ברירה שילמתי.

וכך נמשך לי כל היום. בכל אתר שבו טיילנו דרשו ממני פי חמישה או שישה מהמחירים שנאמרו לי בטלפון. בסיכומו של דבר, שילמתי 120 אירו על כל נוסע, שהם פי שלושה יותר ממה שנאמר לי בטלפון - והכל מכיסי הפרטי. באמצעות כרטיס האשראי שלי משכתי אלפי אירו, כדי לשלם עבור השירותים השונים באי.

חברי הקבוצה לא חשו בכלום ולא ידעו על מה שעובר עלי. הטיול בקפרי עבר בהצלחה רבה ולעת ערב חזרנו למלוננו שבסורנטו. למחרת, ביום שבת, היה מתוכנן לנו טיול לפומפיי העתיקה ומשם, לשדה התעופה של נאפולי לטיסה חזרה הביתה.

בחדרי שבמלון התחלתי לארוז את חפציי ולהכין את המזוודה לטיסה מחר, לישראל. הוצאתי את ארנק הכסף שלי מכיס המכנסיים וחיפשתי את הדרכון. הוא לא היה בכיס. מוזר, אני מקפיד לשים תמיד את הארנק ואת הדרכון בכיס מיוחד במכנסיים, אותו אני רוכס היטב. התחלתי לחפש את הדרכון. פרקתי שוב את המזוודה, חיפשתי בין הבגדים, מתחת למיטה...אפס, כלום. הדרכון נעלם. חששתי שבשל היום הלא פשוט שעבר עלי אני לא מרוכז. התקשרתי לשתי נשים מהקבוצה, ששהו בחדר לידי וביקשתי מהן שיעזרו לי לחפש את הדרכון. "תהפכו את החדר ותחפשו את הדרכון", אמרתי. הן חיפשו וחיפשו אבל הדרכון נעלם כלא היה.

ירדתי לדלפק הקבלה, ביקשתי מהפקיד שיתקשר לכל תחנות המשטרה שנמצאות באזורים בהם טיילנו במהלך השבוע, וישאל אם נמצא אצלם דרכון זר שאבד. מכולם התקבלה תשובה שלילית. כבר היה ברור לי שלא אוכל לחזור מחר עם הקבוצה לארץ, כי במקרה שאובד דרכון בחו"ל יש לפנות לשגרירות המקומית. שגרירות ישראל נמצאת ברומא ובימי שבת וראשון היא סגורה, כך שאצטרך לחכות ליום שני, שהשגרירות תפתח.

התקשרתי לזהבה אשתי, סיפרתי לה את שארע, אמרתי לה שאלווה מחר את הקבוצה לשדה התעופה בנאפולי ומשם אסע לרומא ואמתין לפתיחת השגרירות. היה ברור שלפני יום שלישי לא אוכל להגיע לארץ. אשתי שאלה אם ניסיתי להתקשר לשגרירות ולברר אם ניתן לעשות משהו. השבתי בשלילה. לא מצאתי טעם להתקשר לשגרירות, כי במילא היא סגורה. זהבה יעצה לי לנסות ולהתקשר למחרת בבוקר, "מה איכפת לך, תנסה" היא הציעה.

למחרת, בבוקר יום שבת ירדתי לדלפק הקבלה של המלון, התקשרתי למספר החירום של שגרירות ישראל. הייתי בטוח שלא יהיה כל מענה. להפתעתי, לאחר כמה צלצולים ענה לי מישהו בעברית. סיפרתי לו שאני מדריך טיולים ושאיבדתי את הדרכון. האיש מהשגרירות, שהזדהה בשם גיא, הסביר לי את מה שידעתי כבר - שהשגרירות סגורה ושאגיע ביום שני על מנת להסדיר את הבעיה. הוא שאל מה שמי והשבתי: "חיים קוזניץ". "אל תגיד לי שאתה חיים קוזניץ מזיקים", אמר גיא. השבתי שזה אכן אני ושאלתי אם הוא מכיר אותי. "בוודאי שאנחנו מכירים", השיב לי גיא, "אני החבר של טל, הבן שלך". הסתבר שגיא למד עם אחד מבניי בבתי הספר, ועכשיו הוא לומד רפואה ברומא ועובד בשגרירות כמאבטח.

נאחזתי בו כמוצא שלל רב: "יש אפשרות שתעשה משהו, כדי שאוכל לחזור היום עם הקבוצה?" שאלתי. גיא אמר שהוא יוכל לפקסס לי מסמך שנקרא תעודת מעבר, ושאנסה להשתמש בו במקום הדרכון, "לפעמים זה עובד ולפעמים לא", אמר. גיא הסביר לי שעליי לגשת לתחנת משטרה, להגיש תלונה על אובדן הדרכון ולפקסס לו, מפקס משטרתי בלבד, את עותק התלונה. ברגע שהוא יקבל זאת ממני, הוא ישלח לי, בפקס חוזר, את תעודת המעבר.

חברי הקבוצה שלי התחילו לרדת לארוחת הבוקר. הזמנתי מונית ו'טסתי' לתחנת המשטרה. השוטרים קיבלו ממני את התלונה, נתנו לי העתק, אבל הפקס שלהם היה מקולקל. היות שגיא מהשגרירות אמר שהוא חייב לקבל את התלונה רק מפקס משטרתי, החלטתי לנסות ולשלוח אותו מתחנת המשטרה בפומפיי, לשם אני אמור לקחת את הקבוצה. חזרתי עם המונית למלון. הנוסעים כבר החלו להעמיס את המזוודות על האוטובוס. יצאנו לפומפיי. עם ההגעה ניגשתי לסטפנו, המדריך המקומי, ואמרתי לו שידריך את הקבוצה בלעדיי. נסעתי עם האוטובוס לתחנת המשטרה. לקחתי איתי את הנהג, כדי שיסביר לשוטרים המקומיים את מה שאני צריך. הנהג שלי הסתודד עם מפקד המשטרה וקרא לי: "מפקד המשטרה שואל אם אתמול היית בקפרי". משהשבתי בחיוב המשיך הנהג ואמר: "המפקד שואל למה לא הזמנת את הטיול לקפרי דרך אנטוניו?" נדהמתי. המרחק מסורנטו לפומפיי הוא למעלה מ-40 ק"מ - איך הם יודעים שלא השתמשתי בשירותיו של אנטוניו?

מפקד המשטרה דיבר לנהג שתירגם לי את דבריו: "המפקד אומר שלקחו לך רק את הדרכון והשאירו לך את הארנק, כדי שתוכל לשלם, אבל מזהירים אותך שלא תעשה זאת שוב". הסתבר שאנטוניו אחראי, מטעם המאפיה של נאפולי, על כל קבוצות המטיילים שמגיעות מישראל. פיקססתי את העתק התלונה שקיבלתי בסורנטו, ממשרדו של המפקד בפומפיי לפקס של שגרירות ישראל. תוך כמה שניות הגיעה תעודת המעבר שאיתה, לאחר תלאות רבות, הצלחתי לעבור את ביקורות הדרכונים ולעלות לטיסה לישראל עם הקבוצה.

כעבור כמה חודשים, הודיעו לי שיש לי טיול נוסף לדרום איטליה. מיד התקשרתי לאנטוניו, כדי שיזמין לנו את הטיול לקפרי. חששתי מהשיחה איתו, אבל אנטוניו לא אמר לי מילה על שהיה. הבנתי שהוא לא יודע שזה אני, יש הרי קבוצות רבות שמגיעות לכאן מישראל. צחקנו והתבדחנו בטלפון ואנטוניו ביקש שאקנה לו אפטר שייב בדיוטי פרי.

הטיול יצא לדרך, טסנו לאיטליה ומשם לנאפולי. למחרת פגשתי את אנטוניו בנמל בנאפולי. התחבקנו, התנשקנו ומסרתי לו את בקבוק האפטר שייב שהוא ביקש. סירבתי לקבל ממנו תשלום: "זה מתנה ממני", אמרתי לו. במהלך הטיול בקפרי נכנסנו לביקור בווילה של הסופר אקסל מונטה. מונטה היה הרופא של האי, והתפרסם בזכות הספר שכתב "מגילת סנטה מיקלה". הספר תורגם לעשרות שפות והפך לרב מכר עולמי. אנטוניו שאל אותי אם קראתי את הספר. השבתי בשלילה ואנטוניו ביקש שאמתין לו. הוא חזר כעבור כמה דקות והגיש לי ספר בנייר עטיפה מהודר: "אתה קנית לי מתנה ואני קניתי לך עותק של הספר בעברית".

הטיול בקפרי היה מוצלח ביותר. בסיומו הודיתי לאנטוניו, נפרדנו שוב בחיבוקים ולעת ערב שבתי עם הקבוצה לבית המלון. מאוחר יותר, בחדרי שבמלון, רציתי לעיין בספר שקיבלתי. קרעתי את נייר העטיפה ופתחתי את הספר. מאחורי הדף הראשון נח לו בשלווה הדרכון הישן שלי, שאותו איבדתי לפני כמה חודשים.

אנחנו הישראלים חושבים, לא פעם, שאנחנו יותר חכמים מאחרים. צריך להבין שבכל מקום בעולם יש את החוקים המקומיים, ושלא לשווא השתרש הביטוי "ברומא התנהג כרומאי". אנחנו לא יותר חכמים מאחרים. ה'שיעור' הזה עלה לי כסף רב ולמדתי אותו היטב על בשרי. לכם, הגולשים, אני מעניק אותו בחינם.

חיים קוזניץ הוא מדריך טיולים בחו"ל.