לפני כמה שבועות הוזמנתי לספר מסיפוריי בשוהם. על הבמה לצידי ישבה אריאלה פלד, מדריכת טיולים ותיקה ומוערכת, שסיפרה גם היא סיפורים מחוויותיה ברחבי העולם. את הסיפור הבא שמעתי מפיה.
אריאלה ומדריכה נוספת טיילו בצ'כיה עם קבוצות בהדרכתן. הן החליטו ללכת יחד למרחצאות המים הטרמיים המפורסמים של קארלובי וארי. הן שמעו שהחוויה הכי טובה היא לטבול במים בעירום והחליטו לנסות זאת.
"ידענו שיש מרחצאות מיוחדים שמיועדים לרחצה בעירום", סיפרה אריאלה, "לא רצינו שהמטיילים שלנו ייראו אותנו, לכן יצאנו בשעת בוקר מוקדמת בזמן שהקבוצות אכלו ארוחת בוקר".
שתי המדריכות הגיעו לבית המרחץ הראשון ובו הן ראו מתרחצים בבגדי ים. הן המשיכו לשני, ושם נאמר להן שהרחצה היא עם בגדי ים. בבית המרחץ השלישי אישר פקיד הקבלה שאצלם מתרחצים בעירום. הוא נתן לכל אחת מהן סדין מיוחד שבו מתעטפים לפני ואחרי הטבילה במים.
"כולם לטשו אלינו עיניים"
השתיים נכנסו לבית המרחץ וגילו שהוא ריק מאדם, הן הניחו את הסדינים שעטפו את גופן על אחד הספסלים ונכנסו בעירום לבריכה הגדולה. "ההרגשה היתה נהדרת" תיארה אריאלה: "להרגיש את המים הצלולים והנעימים ללא כל לחץ על הגוף". השתיים השתכשכו להנאתן בבריכה, כאשר לאט לאט הגיעו גברים ונשים לבית המרחץ. הבעיה היתה שכולם לבשו בגדי ים.
"הסתבר לנו שאנחנו היחידות שבעירום וכולם לטשו אלינו עיניים", המשיכה אריאלה לתאר. "המים הצלולים לא השאירו שום מקום לדמיון וכולם ראו שאנחנו בעירום מלא". היא המשיכה וסיפרה שכל מיני גברברים החליטו פתאום לצלול דווקא סביבן, ואנשים שזה עתה הגיעו לבריכה בחרו לשבת מולן ולא להיכנס למים.
"הרגשנו מאוד לא נעים ורצינו לצאת במהירות מהמים ולהתעטף בסדינים", אבל אז הסתבר לשתיים שגבר לא צעיר, עם כרס ענקית, בחר להתיישב דווקא על הסדינים שהן השאירו על הספסל ונעץ בהן מבטים. "היה ברור לנו שהוא עשה את זה בכוונה, כדי שניגש ונעמוד לידו בעירום".
המדריכות נותרו במים עוד שעה ארוכה, בתקווה שהגבר השמן יקום מהספסל ושהן תוכלנה לצאת במהירות מהמים ולהתכסות בסדינים. "אבל הוא המשיך לשבת ונעץ בנו מבטים" .אריאלה פנתה לחברתה: "את זוכרת את הסיפור על בגדי המלך החדשים? שהמלך הלך בעירום והיה בטוח שהוא לבוש בחליפה היפה שלו? אנחנו עכשיו נתנהג בדיוק כמו המלך. נצא כמו שאנחנו מהמים, לבושות בשמלות הכי יפות שלנו, ומי שחושב שאנחנו עירומות זוהי בעיה שלו".
"הגרמניות לא דופקות חשבון לאף אחד"
השתיים יצאו מהבריכה, "הלכנו לאט, הכנסנו לנו לראש שאנחנו לובשות שמלות מפוארות וממש לפני שיצאנו מבית המרחץ נופפנו לשלום לכל הקהל שבהה בנו והגיב במחיאות כפיים".
כשהן עברו ליד השמן שישב על הסדינים שלהן, התרומם האיש וצעק בעברית לגברים שנשארו במים "אמרתי לכם שכדאי לבוא לפה, כי הגרמניות לא דופקות חשבון לאף אחד".
המדריכות נמלטו לחדרי ההלבשה ומשם מיהרו למלונן. "זה לא נגמר", חייכה אריאלה, "כשעלינו למטוס כדי לטוס בחזרה לישראל, בשורה שלפני ישב גבר שנעץ בי מבטים ושאל אם אנחנו מכירים מאיזה מקום? השבתי לו שלא והוא ניסה להיזכר, הוא שאל היכן אני גרה, מה אני עושה ולבסוף הוא אמר שכנראה הוא טועה. קורה".
לאחר הנחיתה בארץ אריאלה ראתה שוב את הגבר ליד מסוע המזוודות. "המזוודה שלי כבר הגיעה, עברתי לידו ואמרתי לו - יש לך דרישת שלום משתי הגרמניות שהיו עירומות בבריכה". זה היה הגבר השמן שישב להן על הסדינים. אריאלה צחקה, "האיש נהיה אדום מבושה ואני צחקתי כל הדרך הביתה".
אמרתי לאריאלה שהסיפור שלה מזכיר לי איך מזהים ישראלי בחוף נודיסטים? אם מישהו הולך עם בגד ים ומסתכל לכל הצדדים - הוא ישראלי. האמת היא, שפעם הייתי בחוף נודיסטים, אף לא אחד זיהה שאני ישראלי, אבל לא היה כל ספק שכולם ידעו שאני יהודי.
*חיים קוזניץ הוא מדריך טיולים ומספר סיפורים, מחבר הספר "מה שקורה בחו"ל נשאר בחו"ל"