הישראלי בטיול בחו"ל: "העיקר שלא נצא פרייארים"

אנחנו הישראלים מוכנים שיעשו לנו הכל: שיעלו לנו את המיסים שוב ושוב, שמחירי המזון אצלנו ימשיכו להיות מהיקרים בעולם, שהדיור ימשיך להיות לא בר-השגה, שיפחידו אותנו בוקר וערב מפני האיראנים, הסורים, החסאן נאסראללים למיניהם, הרוסים... ובקיצור - שיעשו לנו ה-כ-ל מלבד דבר אחד שאין בילתו - שלא נהיה פרייארים!

"להיות פרייאר", מבחינתנו הישראלים, זו הפגיעה הקשה, האולטימטיבית שאף לא אחד מאיתנו רוצה להרגיש. "להיות פרייאר" זו בושה, כשלון, פגיעה אנושה באגו ובכלל 'לצאת פרייאר", ועוד בעיני הסובבים אותנו, זה הדבר הגרוע ביותר.


עוד סיפורים של מישראלים בחו"ל:
הישראלי שהבריז מהחתונה, ופגש בארוסתו בטיול מאורגן לחו"ל
רק על הפסים: הישראלית ששיתקה את המטרו בפריז
עלילות סלובניה הפרועה: הישראליות שצפו בפורנו במלון ולא שילמו


כמדריך טיולים, אני מודע היטב לנקודה הישראלית הכואבת של "להיות פרייאר", ואני משתדל תמיד להעניק למטיילים הרגשה טובה ושרק לא יחושו פרייארים. לא אשכח את שקרה לי לפני כמה שנים, בזמן שטיילתי עם קבוצה בסלובניה היפה.

במהלך הטיול הגענו לערוץ וינטגר שליד העיירה בלד, ששם אני נוהג לצעוד ברגל עם הקבוצה לאורך הערוץ השוצף וקוצף במי הרים צוננים. האוטובוס עצר לנו ברחבת החנייה, ירדנו כולם ממנו והתחלתי ללכת כשהקבוצה מאחוריי. כעבור כמה עשרות מטרים, נזכרתי ששכחתי את הכובע רחב השוליים שלי באוטובוס. ביקשתי מחברי הקבוצה שימתינו לי, וחזרתי במהירות לאוטובוס. הנהג כבר סגר את הדלת הקדמית אבל הדלת האחורית היתה עדיין פתוחה. נכנסתי דרכה לאוטובוס, לקחתי את הכובע, ושבתי אחורה לרדת מהרכב. בינתיים נעצר לצד האוטובוס שלנו אוטובוס עם קבוצה אחרת, וזיהיתי שמדובר בקבוצה ישראלית.

עם ירידתי מהאוטובוס, ניגש אלי אחד מהקבוצה שזה עתה הגיעה. "תגיד", הוא פנה אלי, "אתם ישראלים, נכון?". אנחנו הישראלים הרי מזהים מיד זה את זה והשבתי לו "נכון".

הישראלי המשיך, "בחייאת, תגיד... כמה עלה לך הטיול?". הבנתי מיד שהבחור רוצה לבדוק אם הוא פראייר. אני יודע שלא משנה לישראלי הממוצע כמה עולה לו מוצר מסויים (ובמקרה זה הטיול לסלובניה), אלא הכי חשוב לו לדעת שהוא לא שילם יותר מאחרים. גם אם טיול עולה עשרות רבות של אלפי שקלים, אם יתברר למר ישראלי שהוא שילם, ולו שקל אחד יותר מהאחרים, מבחינתנו זה אסון, כי זה אומר שהוא יצא פרייאר.

כמדריך של חברות טיולים, אני לא עוסק במכירות ובדרך כלל אינני בקיא במחירי הטיולים, אבל שיערתי שהטיול עולה כ-1,500 דולרים לכל משתתף.

"2,500 דולרים", השבתי בביטחון.

הישראלי תקע בי מבט משתומם, "מה אתה אומר, אח שלי, לי זה עלה הרבה פחות, אבל תגיד... איך המלון?" המלון שבו שהינו היה מלון מעולה, מהטובים ביותר בסלובניה, ברמה של 5 כוכבים, שמשקיף אל נוף נפלא של פסגות הרים אלפיניסטיים.

"גועל נפש של מלון", אמרתי. "מלוכלך, מזגנים לא עובדים, אין מים חמים, אין וויי-פיי, בקושי יש מה לאכול". ראיתי שזויות פיו של הבחור מתעקלות כלפי מעלה בחיוך קל.

"אח שלי", אמר בעודו מחייך קלות ומניד בראשו, "דווקא המלון שלנו טוב, נקי ויש אפילו דגים כשרים בחדר אוכל.... אבל תגיד... איך, איך המדריך שלכם?"

ידעתי שזאת שאלת המחץ, השאלה שתקבע הכל, כי הרי מדריך טוב הוא זה שמכריע אם הטיול הוא חווייה טובה או סיוט (שלא נדע, טפו-טפו).

הישרתי אל הבחור מבט עצוב. "על המדריך אתה שואל? מה זה נפילה, הוא לא מכיר את החומר, קורא לנו מתוך ניירות, עצבני, צורח על כולם, אין לו סבלנות לאף אחד וגם אי אפשר לעמוד לידו כי הוא לא משתמש בדאודורנט ונודף ממנו ריח נורא".

מבט של השתתפות בצער עלה על פניו של הישראלי, מלווה בחיוך קל. "וואלה, דווקא המדריך שלנו בסדר", הוא הניח יד על כתפי "יאללה, לא נורא אח שלי, העיקר שתיהנו". נפרדתי ממנו ומיהרתי לקבוצה שלי.

כעבור יומיים הגענו ללובליאנה, עיר הבירה המקסימה של סלובניה. טיילנו ברחובות היפים ועצרנו להסברים על הגשר המשולש, שהוא הגשר המרכזי על הנהר שחוצה את העיר. הסברתי על מה שרואים סביבנו וסיפרתי לקבוצה סיפורים פולקלוריסטים מהוויי המקום. תוך כדי מתן ההסברים לקבוצה, התקרבה למקום שבו עמדנו קבוצה אחרת של מטיילים ישראלים, ובין חבריה הבחנתי בבחור שניגש אלי בערוץ וינטגר וששאל אותי את השאלות. שמתי לב שהוא קפא אל מקומו, מזהה בתדהמה שאני המדריך.

הוא המתין בצד וכשסיימתי את ההסברים ניגש אלי. "עבדת עלי, מה?" שאל/קבע בכעס.

חייכתי אליו. "נכון עבדתי עליך, אבל תגיד את האמת, מה זה גרם לך?"

הישראלי הרהר לרגע, חושב על מה שאמרתי לו ובחיוך רחב ענה, "האמת, בזכותך זה נהייה אחד הטיולים הכי טובים שהייתי בהם בחיים, אני נהנה מכל דבר, כי ידעתי שהרווחתי בגדול ושלא יצאתי פרייאר".

אני דוגל בכך שתמיד כדאי לתת הרגשה טובה לאחרים, ובכלל בניגוד למה שלימדו אותנו, זה אפילו טוב וכדאי להיות פראיירים, כי הרי "הפראיירים לא מתים".

תודה ליואב בן זקן על הסיפור.

חיים קוזניץ הוא מדריך טיולים בחו"ל.