הישראלי שהבריז מהחתונה, ופגש בארוסתו בטיול מאורגן לחו"ל

בווידאו: כך נראית חופשה בחופי אמלפי שבדרום איטליה

כשבוע לפני מועד הטיול אני נוהג להתקשר לנוסעים בקבוצה ולתת טיפים ומידע על הטיול. כשהתקשרתי לאהוד (שם בדוי), גבר שנרשם לבד לטיול לדרום איטליה, הוא שאל אותי אם יש נשים בודדות שנרשמו לטיול. שאלתי אותו למה הוא שואל, והוא ענה לי שהוא התגרש לפני כשנתיים והוא ישמח להכיר מישהי נחמדה. עניתי לו שאני לא שדכן אבל יש כמה נשים שיגיעו ללא בן זוג.


עוד אירועים של ישראלים בחופשה בחו"ל:
רק על הפסים: הישראלית ששיתקה את המטרו בפריז
עלילות סלובניה הפרועה: הישראליות שצפו בפורנו במלון ולא שילמו
עלו ברשת: מלכודות התיירים שאתם חייבים להכיר


בדרך כלל בתחילת טיול, בנסיעה הארוכה הראשונה, אני מזמין את הנוסעים להציג את עצמם. זה גורם לגיבוש, הנוסעים מכירים זה את זה, מגלים פתאום אנשים עם עבר משותף וכדומה. כך עשיתי גם הפעם. עם תחילת הנסיעה באוטובוס מרומא לנאפולי, הזמנתי את הנוסעים למיקרופון והם הציגו את עצמם. כמובן גם אהוד הגיע והציג את עצמו, הוא היה גבר נאה בסביבות גיל ה-60. עם הנוסעות שהגיעו לבדן היתה גם ענת (שם בדוי). היא היתה אלמנה, ישראלית לשעבר שגרה בארה"ב, היא נרשמה לטיול, כי אמרה לי שהיא אוהבת לטייל עם ישראלים.

ענת היתה אשה בסוף שנות ה-50, יפה מאוד, עם חוש הומור וכשהציגה את עצמה היא גרמה לנוסעים לצחוק ולחייך כשתיארה את חייה בארה"ב. לפני ההגעה לנאפולי עצרנו להפסקת צהריים. אהוד בא וישב לידי.

"מה דעתך על ענת?" הוא שאל.

אמרתי לו שהיא נראית ונשמעת על הכיפאק.

"נדלקתי עליה", אמר. "נראה לי שאנסה להתקרב אליה".

איחלתי לו בהצלחה. אני לעולם לא מתערב בכל הקשור לעניינים לבינו שבינה בין אנשים מבוגרים.

כשהגענו לנאפולי והובלתי את הקבוצה ברגל, ראיתי שאהוד כבר הולך ליד ענת. למחרת באוטובוס הוא כבר התיישב לידה ונראה היה שהיא לא סובלת מתשומת הלב שהוא הרעיף עליה, להיפך. גם שאר הנוסעים ראו את זה ובסך הכל פירגנו לשניים. כך היה גם ביום השלישי, כשטיילנו בפוזיטנו, סורנטו וראבלו. הם היו ביחד, ישבו יחד במסעדה והתחילו להתנהג כזוג. אהוד היה במצב רוח מצויין וסיפר בדיחות ללא הפסק. ענת צחקה מהבדיחות גם כשהן לא כל כך הצחיקו.

ביום החמישי טיילנו בקפרי, במהלך הזמן החופשי שנתתי לקבוצה, פגשתי במקרה את אהוד. "תראה מה קניתי לענת", הוא אמר נרגש כמו עלם צעיר ומאוהב. אהוד פתח קופסא מהודרת ובתוכה ראיתי שעון רולקס יוקרתי. אמרתי לו "אתה מה זה זריז". אהוד חייך ואמר שאין לו כל ספק שענת היא אהבת חייו ושהוא מלא תקווה להמשך הקשר ביניהם.

בקפרי, אי החיים הטובים, יש חנויות של מיטב המעצבים והתכשיטנים האיטלקים. כשחזרנו במעבורת מקפרי לנאפולי, ישבו השניים לידי וראיתי את השעון היקר ענוד על ידה של ענת.

ביום האחרון לטיול היינו צריכים לחזור לרומא לקראת הטיסה חזרה לישראל, שאמורה היתה לצאת בערב. הטיסה של ענת חזרה לארה"ב היתה בשעת בוקר מוקדמת, לפנינו, לכן היא הזמינה טיסה בשעת לילה מאוחרת מנאפולי לרומא ומשם לטיסת ההמשך שלה לארה"ב. בערב, לקחתי את הקבוצה למסעדת "אנטיקה קפרי" של ידידה שלי, ושם ענת ניצלה את ההזדמנות להיפרד מחברי הקבוצה.

ממני היא נפרדה בנשיקה ולחשה שהיא תתקשר אלי משדה התעופה, כי היא רוצה לספר לי משהו. "ספרי עכשיו", אמרתי לה, אבל היא נדה בראשה לשלילה וחייכה. אהוד הזמין מונית
ונסע עם ענת לשדה התעופה. ביקשתי שיתקשר אלי כשהוא חוזר, כדי שאוודא שהכל בסדר.

כעבור כשלוש שעות, כשאני כבר בחדרי במלון, השעה היתה קרוב לאחת בלילה וענת התקשרה. היא אמרה לי שהיא כבר בעלייה למטוס ורוצה להודות לי אישית על הטיול הנפלא, ואז שאלה: "אתה יושב? אני חייבת לספר לך משהו שלא תאמין. זו לא הפעם הראשונה שהכרתי את אהוד. לפני 40 שנה אהוד ואני עמדנו להתחתן. אני הייתי חיילת והוא היה מבוגר ממני בשלוש שנים. בערב החתונה, כשכל המוזמנים כבר היו באולם, אהוד נעלם, הוא ברח ממש כמה דקות לפני החופה".

היא המשיכה וסיפרה שהחתונה בוטלה, היא התמוטטה נפשית, עברה טיפולים פסיכולוגים ועזבה את הארץ. בארה"ב היא שיקמה את חייה, למדה מקצוע, הכירה גבר, התחתנה והקימה משפחה. בעלה נפטר לפני כחמש שנים, הילדים עזבו את הבית והיא נוהגת לפעמים להירשם לטיול עם קבוצות ישראליות באירופה. כשהיא ראתה את אהוד, היא זיהתה אותו מיד. הוא לא זיהה אותה. "עשיתי ניתוח באף ועוד כמה תיקונים", ושם המשפחה שלה הרי היה שונה ממה שהוא הכיר.

נדהמתי. ענת המשיכה, "כל השנים מאז הייתי עם התחושה הקשה שגבר נטש אותי. כשראיתי אותו וזיהיתי אותו, ידעתי שלא סתם הגורל זימן אותנו יחד ושזה הזמן לסגור חשבון שנותר פתוח. גרמתי לו להוציא עלי כסף, לא נתתי לו לנגוע בי ולפני שעה בשדה התעופה, כשהוא היה בטוח שאנחנו מתחילים ברומן, גיליתי לו מי אני. היית צריך לראות את הפרצוף שלו כשהסתובבתי וניגשתי לשער העלייה למטוס..." היא צחקה, "סגרתי חשבון, אני מאושרת, אבל האמת היא שכואב לי הלב על אהוד, הוא באמת גבר נחמד".

לא ידעתי מה לומר, הייתי המום. שאלתי אותה למה היא מספרת לי את כל זה. "הזמן עשה את שלו", היא השיבה, "אני והוא עכשיו בתיקו, אבל הוא שוב מצא חן בעיני. אני מבקשת שתסתכל איך הוא מתנהג מחר בבוקר, ואם תחליט שהוא הפנים את השיעור שנתתי לו, תן לו את מספר הטלפון האמיתי שלי בארה"ב, כי נתתי לו מספר אחר". כך הסתיימה לה השיחה.

אהוד לא יצר איתי קשר בלילה.

למחרת בארוחת הבוקר פגשתי אותו. הוא נראה אפור, "מחוק" וחסר מצב רוח. חברי הקבוצה פירשו את זה שהוא שבור מהפרידה מענת ומתגעגע אליה. ניגשתי וישבתי לידו.

"מה קורה", שאלתי.

"לא ישנתי כל הלילה", אמר לי. "שילמתי על שטות שעשיתי לפני 40 שנה".

שאלתי אותו אם זה קשור לענת והוא הנהן בראשו. "אז תתקשר אליה, שניכם אנשים מבוגרים", אמרתי. "אין לי את הטלפון שלה והיא בטח לא תרצה לשמוע ממני לעולם", הוא אמר בעצב.

סיפרתי לו על השיחה שלי עם ענת ומסרתי לו את הפתק עם מספר הטלפון שלה. אהוד הביט בי בתדהמה והחל לדמוע. הוא קם ממקומו חיבק אותי, נישק ואמר "תודה".

לענת סימסתי "צפי לשיחת טלפון", ידעתי שהיא תראה את ההודעה כשתנחת בארה"ב.

יש אימרה בדואית שאומרת שאת הנקמה יש להגיש "קרה", שאין מה למהר, וגם אחרי 40 שנה זה עדיין מוקדם. כמה נכון!