חשבנו שנהיה לבד בחופשה, אבל המטוס היה מפוצץ בישראלים

על המטוס לגרנובל שבצרפת, בדרך לא-סקי-פיזם, הייתי בטוח שנהיה לבד אבל הוא היה מלא בישראלים שיצאו להתאוורר במדרונות הלבנים של הרי האלפים. בעיקר חבורות של גברים בגילי 50-40, כולל מילואימניקים שהשתחררו מצו 8 לאחרונה וביקשו להתאוור יחד, וגם כמה משפחות על ילדיהן שניצלו את חופשת הסקי שהזמינו מזמן, או שפשוט היו צריכים קצת לבן בעיניים מכל השחור בחודשים האחרונים. מסתבר שלמרות המלחמה והמצב, אנשים לא מוותרים על הוונטילציה הנחוצה, בטח במקום שבו הספורט הלבן באמת, מאחד את בני האדם במדרונות של האלפים או סביב שולחן עץ ובירה לבנה בכוסות גבוהות. בלי פוליטיקה, בלי הרמת גבות, בלי לחטט.

הרוב נסעו, כמו בכל שנה, לקלאבים בצרפת, כמו ואל טורנס, טין, ואל ד'יזר ואחרים שבסביבה, אבל אני חציתי את הגבול הצרפתי לקלאב מד פרג'לטו באיטליה - אחד משני הקלאבים בכל ארץ המגף (השני הוא צ'פאלו בסיציליה). כיף לאיטלקים: יש להם קלאב לכל עונה - קיץ וחורף.

מרחק של כשלוש שעות נסיעה, כולל במנהרה של 13 ק"מ שחוצה את הגבול מצרפת לאיטליה, ואתם כבר בנוף אלפיני מושלג. גם השנה לא ירד יותר מדי שלג באירופה "הודות" להתחממות הגלובלית, מה שמשפיע גם על הסלופים וכמות השלג הדי דלילה באתרים. אבל מה לנו כי נלין - עונת הסקי בעיצומה ועוד מחכים לה כמה חודשי גלישה עם ציפייה לשלג טוב שיירד.

קלאב מד פרג'לטו, או בשמו המלא קלאב מד פרג'לטו ויאלטאה סטרייר (Pragelato Vialattea Sestriere - ססטרייר היא העיירה האיטלקית במחוז פיימונטה שנמצאת כחמישה ק"מ מכפר הנופש), הוא בסך הכל בן 12 שנים. האמת, שהוא גם לא נבנה מאפס אלא נרכש ב-2012 ושופץ לאחר שהוקם ככפר נופש לספורטאים באולימפיאדת החורף של טורינו ב-2006.

במרכז עיירת הסקי הזו ישנם שני ציונים חשובים: אנדרטה לחיילים איטלקים שנפלו במלחמת העולם הראשונה באזור, ופסל של רוכב אופניים לציון אולימפיאדת החורף - אירוע השיא שלה. מעבר לכך, יש בה מה שיש כמעט בכל עיירה שהופכת הומת אדם בחורף - חנויות לציוד סקי, כמה מסעדות, בתי קפה ואפילו קארפור אקספרס (שנראה כמו מכולת). והנה טיפ: אם אתם צריכים משהו מהעיירה, תקנו זאת ביום הראשון או האחרון שלכם לחופשה, כי חבל להגיע אליה סתם כך אחר הצוהריים, עת האוטובוסים חדלים מלנסוע ואז מונית או אובר (אם תצליחו למצוא) יעלו לכם כ-30 אירו לכיוון (מרחק 5 ק"מ, כן?)

עת הגענו לקלאב, אני פוגש את הוגו קורטז, השף דה וילאז'. הבחור הצעיר הזה, בסך הכל בן 30, כבר מנהל את הקלאב השני שלו, לאחר שהיה השף דה וילאז' של אלפ דואז הצרפתי. "אני עובד בקלאב כבר 11 שנים ואחד המנהלים הכי צעירים ברשת", אומר השף שגדל במרסיי, ומיד נזכר בקולגה שלו הישראלית, מור זימבריס מקלאב מרטיניק, שמנהלת כמוהו מועדון ים תיכון, אבל בים הקריבי. "בגלל המלחמה קראו לה מהצבא והיא נאלצה לעזוב את הקלאב לשבועיים, וטסה חזרה לישראל", הוא מספר באנגלית במבטא צרפתי. לא יכולתי שלא להתפעל ולהתרגש.

אבל זהו לא הקשר הישראלי היחיד בפרג'לטו. כמו בכל קלאב מד שמכבד את עצמו, ההנהלה מקפידה שצוות ה-G.O יהיה מגוון ככל שאפשר ודובר מגוון של שפות רב ככל הניתן. לתהליך הצ'ק-אין גוייס איזק, בלגי יהודי דובר עברית סבירה מאוד, שלמד בבית ספר יהודי באנטוורפן. אמו התוניסאית ואביו ההולנדי הכירו לפני 20 ומשהו שנים בקלאב מד בעצמם, והשאר היסטוריה שהפכה לקוריוז בכתבה.

איזק מציע לי סיור בקלאב, שבו כ-360 חדרים ועוד 82 בקתות עץ מקסימות. אחרי סיבוב קצר, אני מגיע לבקתה, שתמיד עדיפה על חדר מלון, בטח בחופשה חורפית. יש בה שני חדרים עם מיטות, מטבחון, סלון, מקלחון ושירותים שמולם תלויים חלוקים לבנים למי שיחפוץ (ואתם תחפצו) במסאז' אחרי יום גלישה מפרך. רדיאטורים מנומסים פזורים בכל חדר, מחממים דיים את הבקתה בלילה, ואחר הצוהריים משמשים לייבוש הכפפות ושאר בגדי סקי שנרטבו. העיצוב של האדריכל רמי קמואה (Rémy Camoin) שילב תאורה נעימה בצבעי אדום-כתום-סגול-צהוב, המשתלבת נהדר בקירות העץ בחדרים.

ביום הסקי הראשון אתה חובר למדריך בקבוצת הגלישה שברמתך - מי לסקי מגלשיים, מי לסקי על בורד. כל גולש מקבל לוקר בסקי-רום, יכול לשכור ציוד אם לא הביא מהבית וב-10:00 כולם מתייצבים ליד הגונדולה מחוץ לקלאב, שיכולה לשאת עד 60 איש על מגלשיהם בבת אחת לנקודת הגלישה. הנסיעה הזו באוויר, מעל עצים מחטניים שיוצאים מתוך השלג, אורכת 5 דקות והיא נחמדה בפעם הראשונה והשנייה, אבל די מתישה כשצריך לעשות זאת כל יום, 4 פעמים ביום (כשיוצאים בבוקר, חוזרים לארוחת צוהריים ושוב יוצאים לגלוש אחריה). וזה המינוס של פרג'לטו - אין לו סקי אין- סקי אאוט - שבו אפשר ישר לגלוש מהסקי-רום או לחזור אליו. אפשר גם לקחת שאטל חינמי לססטרייר, אבל זה עדיין נסיעה של 10 דקות לכיוון. בגדול, אפשר גם לגלוש עד לקלאב, אבל בעידן של התחממות גלובלית ומיעוט שלג, כמו השנה, זה די ריסקי. בקיצור, אל תבנו על זה.

ססטרייר אינה מציעה מגוון גדול מאוד של מסלולים, בדומה לקלאבי-סקי אחרים כמו ואל טורנס או טין או בכלל באזור "שלושת העמקים" הצרפתי (Les Trois Vallees), והם גם אינם ארוכים מאוד. יש מי שימצא בזה יתרון, בעיקר מתחילים שישמחו לנוח בין לבין על הליפט לסיבוב הבא. הוגו מסביר, שתנאי השלג במקום טובים כי הטמפרטורה היא סביב 0 מעלות ולכן כשיורד שלג הוא לא קופא כמו קרח, ומאידך לא מדי רטוב. "פה אנו קרובים לצרפת וכשהעננים באים לפה, השלג טוב יותר, בדרך כלל 3-2 מטרים", הוא אומר.

לפי יורי, מדריך סקי איטלקי וחתיך שמסתיר שיער שטני ארוך מתחת לקסדה, היתרון של הסלופים בססטרייר אל מול אלו שבאזור פאסו טונלה שבהרי הדולומיטיים בצפון-מזרח איטליה, הוא שכאן יש פחות תנועה ופחות עמוס. "בדולומיטים המסלולים רחבים ומרחב הגלישה של סלה רונדה הוא עצום יותר", הוא אומר. יורי, בן העיר טורינו שנמצאת במרחק 100 ק"מ מססטרייר, מוסיף שהאתר אהוב על האיטלקים וכ-70 אחוזים מתושבי טורינו באים למדרונות פה לגלוש. "זה הקלאב היחיד באיטליה שמשמש לסקי", הוא אומר, "והוא מאוד נוח כי זה שעה ברכבת שעולה 8 אירו וממנה עוד אוטובוס ב-2 אירו, ממש זול, וזה עדיף מאשר טיסה רכב או להגיע ממילאנו או גרנובל" (שלוש שעות נסיעה לכל כיוון).

לאחר יום הגלישה שמסתיים ב-16:30, כמו גם הגונדולה והאוטובוסים מהעיר, אתם "תקועים" בקלאב. הארוחות בחדר האוכל טובות ומגוונות, הן מציעות כל מה שאפשר לחשוב עליו - מפיצות, המבורגר וצ'יפס לילדים, ועד מאפיינים של המטבח האיטלקי (תודה לאל עליו) של פסטות שונות, ניוקי, רביולי ופיצה באופן יומי. פה ושם "יציאות" מעניינות של בשרים בתנור, צדפות לשליקה שחברי הטוב אורי התענג עליהן לאחר שלחץ מעליהן לימון, שרימפסים, מנות של נגיעות קטנות עם אספרגוס וכמובן עמדת גלידה איטלקית עם טעמי טירמיסו, נוצ'ולה (אגוזי לוז) וסורבה. בליסימו!

עם זאת, האוכל בקלאב יכול להיות טוב יותר, חכם יותר ואלגנטי יותר, כפי שיש בקלאבים אחרים, למשל בלה רוזייר בצרפת, וגם הוגו מסכים שיש מה לשפר. למי שנמאס משלוש ארוחות ביום באותו מקום, מציע פרג'לטו ביקור בהזמנה מראש בשתי מסעדות שלו במתחם: "לה טרטוריה" ו"טאנה". הראשונה מסעדה איטלקית, שמציעה בצוהריים (ללא הזמנה מראש) ובערב מנות איטלקיות שמוגשות לשולחן, כמו פסטה בולונז, רביולי, פיצות, פלטות גבינה וחזיר על עלי תרד וכמובן יין נהדר. בטאנה, לעומת זאת, האווירה יותר "פיין", ובה מוגשות שלוש מנות לשולחן, ראשונות כמו פולנטה או פרוסות בשר עגל ברוטב, עיקריות כמו פילה טרטר או פונדו גבינות וקינוח של טירמיסו או קרם ג'נדויה (תערובת של שוקולד ואגוזי לוז טחונים שהומצא בטורינו בתקופת נפוליאון). צמחונים? תתקלו בבעיה ובגירוד ראש של המלצר, שלא יבין כל כך מה אתם עושים פה, ויציע "אנסלדה". אבל גם הסלט שהוא הביא היה בעצם ירקות חתוכים ודי עלובים. בקיצור הוגו, אם אתה מתרגם את הכתבה בגוגל טרנסלייט, צריך אופציה צמחונית ראויה למסעדת היוקרה שלך.

לאחר ארוחת הערב, תחכה לכם הפעילות המוכרת של הקלאב באולם המרכזי - קצת קרייזי סיינס וריקודים, הופעה של מועדון הטף+ (מגיל 4 עד 17), להקה של הקלאב ואפילו קוסם (בק טו דה אייטיז?). נושא הבידור גם הוא טעון שיפור בקלאב, ואם אתם רווקים אז שכחו מלילות סוערים, עדיף שתמצאו מונית לאחד הברים בססטרייר.

"הקהל שלנו הוא משפחות", מודה הוגו, שמדגיש שילדים עד גיל 4 מתארחים חינם. אבל היו גם חבורות של גברים שבאו יחד או נשים שיצאו לחופשת סקי - דבר מאוד מקובל באירופה, כשבישראל עדיין זה בעיקר גברים. והיו אנשים מכל העולם, (מלא ברזילאים כנראה נמאס להם מהשמש) והרבה שפות מגוונות (הוגו סיפר שבשבוע שעבר היו בקלאב אורחים מ-40 לאומים), וכן גם עברית פה ושם שאתה שומע בקלאב עצמו או על המסלולים. האסטרטגיה של הקלאב למשוך תיירים מתבטאת בקידום האוכל האיטלקי על מוצריו, למשל תפריט היין מציע יין מקומי כמעט כולו. "אנחנו מנסים לקדם פה את המסורת האיטלקית", מסביר הוגו, "ו-17 אחוזים מהצוות שלי הם איטלקים". גם המחיר "צנוע" יותר מקלאבים בצרפת. שבוע בפברואר (7 לילות) יעלה לזוג החל מ-4,300 אירו כולל הכול (ארוחות, לינה, מדריך ושיעורי סקי, נשנושים בן לבין וסקי-פס). במרץ כבר זה יירד ל-4,000 ואפילו 3,600 אירו לזוג. נכון, צריך להוסיף לזה טיסות. אבל ברגע שהחלטתם ושילמתם - תגידו שלום לארנק. שבוע שלם שהוא לא איתכם, וזה כבר שווה את הכל.

דבר אחרון שמאוד אהבתי לראות על המדרונות הלבנים, ולא קשור דווקא לקלאב או לאיטליה, הוא חבורה של עיוורים שגלשו בקבוצה. לכל אחד מהם היה וסט כתום זוהר על חליפת הסקי עם הכיתוב "בליינד" (עיוור). הם גלשו אחרי מדריך רואה, שהשמיע להם מוזיקה ולחילופין צפצופים שסימנו להם לאן לגלוש. פה ושם ראיתי גם נכים על כיסא-סקי מיוחד, שנדחפו על ידי גולש שבא איתם, ולא ויתרו על התענוג. הלב התרגש. וכשגלשתי על הבורד שלי ונפלתי, כמו תמיד, נזכרתי שגם לי יש את המוגבלות שלי. לכולנו. ועם זאת, אסור לנו אף פעם לוותר, אלא לנסות להיות טובים יותר. זהו, סתם פרופורציות לחיים.

הכותב היה אורח של קלאב מד באיטליה.