רוצה להיות אילת: משהו טוב עובר על טבריה, אך האם זה יספיק?

טבריה מנסה לעשוב (שוב) מתיחת פנים, שתציב אותה בשורה אחת עם ערי התיירות של ישראל, בטח בצפון, כשהמטרה להסיט את תנועת הישראלים מאילת צפונה.

האם זה יצליח דווקא הפעם? לא בטוח, אבל ביוני 2020 אושרה תוכנית ממשלה שתזרים לעיר 50 מיליון שקלים לפיתוח ועידוד התיירות בעיר, ולמרות שרבים ביניכם ודאי מהססים, כולל כותב שורות אלה, בהחלט יש משב רוח רעננה בטבריה, בניגוד לרוחות המזרח (השרקיות) שמוכרות לכל טברייני באשר הוא או היא.

מזה שנים מנסים להחיות את טבריה - הריביירה של ישראל - שיש בה הכל: אגם נפלא, נוף, חיבור לכל הצפון, היסטוריה וארכיאולוגיה רבת שנים, שבילי טיול, אטרקציות ואנשים נפלאים - אבל שוב ושוב לא נראה שהיא ממריאה. להפך, בדימוי הישראלי שלה היא הולכת ומתחרדת (אבל יש בה רק 21 אחוז חרדים), נסגרת ומפנה גבה לתיירים ולישראלים. יתר על כן, מסביב לכנרת - ה-אטרקציה של טבריה - הולכים ונפתחים עוד ועוד מלונות יוקרה שרק משאירים את התייר בהם בעזרת מסעדות שף, אתרי ספא, בריכות על המים, חופים פרטיים ושאר אטרקציות שמשאירות את הכסף שלו במלון, במקום בעיר.

האם זה מה שיציל את טבריה? אושרו 50 מיליון שקלים לפיתוח התיירות בעיר
ותודה לכנרת: המעיין החם שחזר לנבוע אחרי עשור
החלו הריסות הלונה-גל בכינרת; זה המלון שיקום במקומו

בטבריה יש כיום 37 מלונות שמספקים 4,500 חדרים. לרשת פתאל ארבעה מלונות פעילים בעיר, ביניהם יו בוטיק כנרת היוקרתי שנפתח ב-2017 אחרי ששופץ אולם אירועים ישן, וכרגע הרשת בונה מלונות של 5 כוכבים בלבד. "יש ביקוש רב למלונות יוקרה", אומרת דוברת הרשת אדווה מלמד ומוסיפה שיו בוטיק יכפיל את עצמו מבחינת חדרים מ-62 ל-120 חדרים וייבנה בו אולם אירועים. ביקוש זה נהדר, אבל בבניית מלונות יוקרה בלבד, טבריה תהפוך להיות לוקיישן לבעלי יכולת ששוב יסתגרו במלון המפנק שלהם, במקום לצאת ולפרנס את תיירני העיר ולהכיר אותה לעומק, אולי מעבר למסעדה במלון הסקוטי.

"מ-1988 לא נבנה מלון משמעותי בעיר, האחרון היה מלון חוף גיא", אומר בועז יוסף שמונה לראש הוועדה הממונה בטבריה לפני כשנתיים וחצי ויסיים את תפקידו בקרוב. וזה נכון, טבריה מביאה אליה רשתות מלון גדולות ויזמים שלוקחים מלונות או מבנים ישנים, משפצים אותם במיליוני שקלים והופכים אותם למותגים יוקרתיים. כך קרה עם מלון סופיה, שקרנו דווקא פחות זרחה כמצופה, וגם קורה עם מלון גלי כנרת, שמציע ספא גדול ומסעדה ("לוטה") שהתניע אותה קולינרית אסף גרניט, ויש עוד רבים וטובים גם בצד השני של האגם, כמו מסטאי ואחרים שבבנייה, כמו בעין גב.

"המדינה השקיעה באילת וים המלח, ואת טבריה שכחו בצד, כשלפני 30 שנה היא היתה עיר תיירות מרכזית", מתרעם יוסף, אבל נשאר אופטימי ואף מינה את יונית בן יוסף, מנכ"לית יו בוטיק בעברה, למנהלת אגף התיירות של העירייה. "המטרה שלנו להביא את העיר לקדמת הבמה בתיירות בארץ, כי בקורונה היו פה 20 אלף איש ביום", אומר יוסף. "הבנו גם שיש מה לעשות בעיר, כמו פסטיבל הבירה שנערך לראשונה בפארק ברקו וימשיך בעתיד", מוסיפה בן יוסף, "גם התיירות היזמית מתעוררת ואנחנו רוצים באמת לעשות פה משהו שלא היה פה קודם".

שני יזמים כאלה, הם הזוג אסתי וגידי באט, אומנם תושבי בהרצליה, אך מחלקים את ימיהם בין המרכז לטבריה לאחר שהקימו לפני 15 שנים את יקב ברניקי (על שמה של המלכה הטבריינית לבית הורדוס והחשמונאים).

סבתה של אסתי, מתמטיקאית במקצועה, היתה טבריינית ממשפחת אמסלם. גידי הוא אדריכל שלימים למד ייננות ביקב שורק וביחד הם קנו את בית סבתה של אסתי, שיפצו אותו ופתחו בו יקב ומתחם חדרי אירוח (באחד מהם גם שכשוכית לטבילה). "אנחנו מייצרים כל שנה 5,000 עד 10,000 בקבוקים, כשתהליך היצור נעשה כולו ביקב", מסביר גידי. את הענבים הם קונים במושב דלתון ובקדמת צבי בגולן, ומהם מייצרים יין לבן מענבי סובניון בלאן ושרדונה וגם אדומים שונים, כשהקברנה סוביניון 19 שלהם זכה בפרס "אשכול הזהב".

היקב פתוח בימים חמישי ושישי אז מתקיימות בו סדנאות יין, סדנאות בישול והמתחם יכול לארח עד 16 איש. היין כשר, היקב לא ומי שמעוניין לבוא באופן פרטי בשאר ימות השבוע, יכול לעשות זאת בתיאום מראש. מחיר לאדם: 125 שקלים לארבע טעימות ויין, כולל גבינות ולחמים.

מי שעוד לוקח את הפוטנציאל התיירותי שכמעט נשכח בטבריה הוא ירון אוסי, מורה דרך ותושב העיר, שהחליט לקחת את הלימונים של העיר ולעשות מהם לימונדה, ועל הדרך לטעום איזה מושט טוב בצד, או כדור פלאפל שעושים בעיר כבר ארבעה דורות.

"החלטתי לפני שלוש שנים שאני שם את העיר על המפית ולהראות שיש אוכל טוב בטבריה", הוא אומר. במסגרת סיורי טעימות שהוא עורך לציבור, הוא לוקח את המטיילים ל-8-6 מקומות שבהם ניתן לטעום אוכל טברייני אותנטי "שכל טברייני מכיר", הוא מסביר. למשל "מאפיית מזרחי" (בית המאפה אהוד), שבה מונים כבר דור רביעי לאופים לעלו מעירק, ובה תטעמו מאפים מיוחדים, כמו פיתה בסיליק עם עלי מנגולד, או עוגת רוסקה, שהיא מאפה טברייני שעמו מלווים כלות, בבריתות וגם באזכרות. "זה מעגל החיים, לכן הוא עגול", מסביר ירון. סיור: 120 שקלים לאדם, 1,100 שקלים לקבוצה.

ממשיכים מעט ברגל לאורך רחוב הירקון ומגיעים לחנות התבלינים של דלאלי שנפתחה על ידי הוריו של אפרים, גם הם מעירק, בשנות ה-80. בחנות מבחר תבלינים צבעוניים, ובסיור יגישו לכם תה מתערובת צמחים ברוח הרמב"ם, שהיה רופא וקברו לפי האמונה נמצא בטבריה. "זו חליטת רוגע", מסביר אפרים.

ממש מחוץ לחנות פגשנו את חיים חצב, עיתונאי וסופר יליד בית החולים הסקוטי (כן, פעם המקום תפקד כבית חולים) מ-1952, שחי בעיר וכתב את "לא הלכתי על המים", ספרו הראשון שמביא את הסיפורים הלא מוכרים של העיר, כמו מי היתה האישה שחלצה את שדיה והניקה את בעלה בכלא, או באיזה מועדון טברייני בילה השחקן המנוח פול ניומן? התשובות בספרו של חיים 050-8425128.

ממש מול החנות של דלאלי, נמצאת חנות הדגים "האגם הצפוני" של משפחת רפאלי. "אנחנו דור חמישי בטבריה ודור שביעי של מוכרי דגים ממצרים", אומר אמיר רפאלי שמספר קצת על הדגים הטברייניים לפני שטועמים אותם. כך למשל, על שמו של האמנון: "כי כשהדגה משריצה, היא שמה את הדגיגים בפה למשך 45 יום עד שיגדלו, מכאן 'אמנון' - כי היא אומנת אותם". בערבית, אגב, האמנון מכונה "מושט", שזה מסרק בערבית, "כי יש לו סנפיר גב משונן כמו מסרק", הוא אומר ומוסיף שבערב שישי יש בכל בית בעיר מושט טברייני בצלחת של אב המשפחה, "אחרת זו עילה לגירושין".

ממשיכים במעלה רחוב הירקון, וירון מספר שחנויות רבות בטבריה סגורות עד היום בימי שלישי בצוהריים "כי נחתו בכנרת מטוסים וכולם סגרו את חנויות כדי לצפות במופע".

אבל את פלאפל ענבי, מוסד שמקדש את הכדור והפיתה, זה לא עוצר והם פתוחים בכל יום חוץ משבת. מזה ארבעה דורות (מ-1954) מכינה משפחת ענבי שעלתה מטורקיה, מאכלים בטבריה. ניסים ענבי, שכיום מנהל את העסק, מספר שהסבתא שעלתה ב-1949, היתה במצב כלכלי גרוע ונשארה אלמנה, "אז היא פתחה בדוכן של העירייה פלאפל, ומאז זה הצליח", הוא נזכר. אבא של נסים המשיך את דרכה של הסבתא, שבינתיים פרשה, וניסים ואחותו מתי, על-שם סבתא מתילדה, הם דור ההמשך. מה מיוחד דווקא בפלאפל ענבי? "הוא אוורירי, יש בו הרבה ירק, חומוס ותבלינים", מסביר ניסים. מחיר מנה: 20 שקלים.

כדי להוריד את הפיתה הטעימה הזו, כדאי להמשיך חמש דקות הליכה לאיציק ג'וס מן (Itsik juice man) שמחון, דור שני בעיר, שבשנת 2000 פתח דוכן מיצים טבעי, ועל הדרך גם מצא אהבה עם תיירת שהגיעה לעיר, ומאז הם ביחד - סוחטים מיץ וגם התרגשות מהקונים.

מעבר לדוכן הצבעוני שמלא פירות הדר שונים ושאר פירות בריאים, כמו שומר, איציק עדיין סוחט מיצים במסחטת מיצים ישנה שאביו קנה לאימו ב-1979, שגם נתנה לי את ההשראה לפתוח את המקום", הוא אומר ומוסיף ש"השייק הכי מבוקש הוא של מיץ גזר ורימון". רחוב יוחנן בן זכאי 7.

אחרי ששבעתם, טבריה היא קודם כל עיר של טבילות. בקיץ זו הכנרת הנהדרת ומעיינותיה מסביב: עינות רקת, עין איוב, עין נון ואחרים, אבל בחורף? חמת טבריה.

מזלה או ביש מזלה של העיר הוא מיקומה על בקע ים המלח (לשעבר השבר הסורי-אפריקני), שמניב לה גם מעיינות תרמו-מינרליים, כמו זה שבחמת גדר, ומאידך אותו מיקום גם הרס אותה לא פעם בעקבות רעידות אדמה קשות לאורך ההיסטוריה, כמו זו של 1837 שהחריבה אותה, את צפת ושאר אתרים.

אלו ימי חורף חמים שאנו חווים בפברואר-מרץ, אבל עדיין הכינרת קרה מכדי לטבול. לכן מומלץ לקפוץ (תרתי משמע) אל אחת מהבריכות של העיר חמת העתיקה, ששימשה פרבר של טבריה, שבה נובעים 17 מעיינות חמים - כה חמים שיש גם כאלו בטמפרטורה של 60 מעלות. לאחרונה שופצה באתר בריכת טבילה, רדודה אומנם, אבל מצוינת לטבילה. מה שעוד קורה באתר בימים אלה, הוא בנייה של קניון עם קשתות מעל בית הכנסת המרהיב של העיר שבו פסיפס יפהפה שעבר ונדליזם ב-2012, אבל שופץ. בקניון ימכרו מזכרות למבקרים בקברו של רבי מאיר בעל הנס, שמשקיף על בית הכנסת. גם החמאם טורקי לשעבר, שמשמש כמוזיאון ארכיאולוגי מקומי, עתיד להפוך למרכז מבקרים. יהיה מעניין.

לעת ערב אין הרבה מקומות בסטייל שבהם תוכלו להרגיש כמו שדונה גרציה הרגישה, כשהיא רצתה לבלות בעיר. אבל דווקא הבר-מסעדה של המלון הסקוטי מספק את הסחורה. המלון החל את ימיו כבית חולים ב-1894 שהקים ד"ר דייוויד ואט טוראנס, רופא סקוטי שעבד בארץ ישראל ממניעים דתיים וטיפל בכל אדם באשר הוא אדם. רק ב-2004 הפך בית החולים למלון שעדיין בבעלות הכנסייה הסקוטית. הלוקיישן שלו הוא פשוט נהדר: קרוב לאגם, עובר בעיר העתיקה העו'תמאנית, המשך ישיר של הטיילת ונגיש בהליכה מרוב המלונות שבמערב הכינרת.

המלון מציעה לסעוד במסעדת "טוראנס", לשתות דרינק ב"קיילי בר", אבל הכי מיוחד זה פשוט לעשות את שניהם ב"סנט אורבן בר ומרתף יין" - מחסן בית החולים שנבנה בתוך מבנה מקושת בסגנון עו'תמאני, שהפך לבר יין יוקרתי המארח אירועי גורמה. הסבת מבנה הבזלת העתיק למרתף יינות, דרשה מחשבה רבה, עיצוב ושיפוץ החלל, כולל מערכת בקרת אקלים שתתאים לסוגי היינות שהובאו מרחבי העולם והארץ.

כשמת ד"ר טוראנס ב-1923, נערכה לו הלוויה רבת משתתפים שכללה מוסלמים, יהודים ונוצרים ועוד רבים שבהם טיפל, ורבי אבולעפיה ספד לו, ואמר: "שלושה דברים נתברכה בהם טבריה: בים הכנרת, בחמי טבריה ובד"ר טוראנס".

טוראנס ריפא את האנשים של טבריה, עכשיו צריך לרפא את העיר. זה יקח זמן, אבל אולי החיסון שניתן לה עכשיו, יביא בעתיד הקרוב-רחוק להבראתה. כי בתכלס, אנחנו די חולים עליה.