שעב: הכפר הגלילי שלא שמעתם עליו או הייתם בו

לפעמים אתה חולף עם הרכב ליד שלטים של ישובים שלא אומרים לך הרבה. כזה היה מבחינתי הכפר שעב שבגליל התחתון. "עוד כפר במרחב סחנין-גוש שגב", חשבתי לעצמי, אבל הכביש המוביל אל הכפר פיתה אותי. הוא עובר בין כרמי זיתים משני צידיו ולאורך שני ק"מ אתה מרגיש שאתה נוסע באיטליה. אבל אז מהר מאוד אתה מבחין בפסולת בניין ש"מנקדת" פה ושם את האדמה בשילוב שקיות זבל - ונוחת ישר למציאות הישראלית.

ואז, בכניסה לכפר, ראיתי שער כניסה צהוב עם המילים "ברוכים הבאים לשעב" בעברית וערבית. "יאללה, בוא נראה מה יש לו להציע", חשבתי לעצמי כשחדוות הגילוי חדרה ללבי.

7,500 תושבים גרים בשעב, כולם מוסלמים. הכפר משמר ככל הנראה שם ישוב יהודי מימי בית שני בשם "שאב", שעליו גם כותב יוסף בן-מתתיהו בספרו "מלחמות היהודים" כשהוא מזכיר את הלוחם האמיץ אלעזר בן שמי שיצא להגנת יודפת עם תחילת המרד הגדול. גם כמה רבנים פעלו בישוב בתקופת התלמוד, ולפי המסורת קבר של אחד מהם נמצא כיום בתוך חצר של בית ונראה כמו סלע שצופה בחלוקי נחל. יהודים חיו בשעב על המאה ה-11, עת הצלבנים הגיעו לאזור. אז כנראה גם החלו נוצרים לגור בישוב, וכך היה עד 1948. לאחר מכן, עם כיבוש הכפר על ידי צה"ל, הוא פונה מהתושבים שעזבו לכפרים הסמוכים, כמו דמון ומאג'ד אל-כרום, אך חזרו ב-1949. ב-1951 הגיעו בדואים מעמק החולה והצטרפו לכפר. ב-1974 הוקמה המועצה המקומית.

"הנוצרים המעטים שהיו פה עזבו ב-48", מסביר אברהים אנטון, נוצרי שגר לא רחוק בכפר ג'דיידה-מכר, ומתחזק את כנסיית סנט גיאורגיוס (אחת משתי כנסיות בשעב) ביחד עם אבונה (האב) נאסר קסיס - כומר ותיק עם זקן לבן ארוך וגלימה שחורה לגופו. לדבריו של קסיס, הכנסייה נבנתה ב-1852 על ידי משפחת מעלוף, אבל נזנחה עת עזבו הנוצרים לכפרים שכנים, כמו ג'דיידה-מכר, עם קום המדינה. ב-2011 פנו נוצרי ג'דיידה-מכר לראש המועצה כדי שהכנסייה תחובר לחשמל כדי לשמר אותה. "מכאן הגיע הרעיון להדליק את עץ אשוח פה בחג המולד ועורכים טקס מרשים עם נכבדי הכפר והעדות השונות - מוסלמים, נוצרים, יהודים, דרוזים - כולם באים", אומר אנטון ובתיאום מראש אפשר גם לבקר בה.

אז דו-קיום מוסלמי-נוצרי זה נהדר, אבל בשעב מקיימים גם דו-קיום עם השכנים היהודים במועצה אזורית משגב. "זה הכפר הראשון שיש לו קייטנה יהודית-ערבית והכפר הראשון שהיה שותף ללימוד דו-לשוני", מסביר לי ח'אלד הדהוד, מנהל חטיבת ביניים בשעב והיסטוריה מהלכת של הכפר. "כל שנה, מזה 25 שנים, אנחנו שולחים תלמידים ללמוד בישוב אשבל ויש לנו גם פרויקט משותף עם הישוב יעד - רכיבה משותפת על סוסים".

שיטוט בכפר עם ח'אלד, ועם מנהל מתנ"ס שעב מבית החברה למתנ"סים הארצית ח'אלד חטיב, שמנסה לקדם את התיירות לכפר, חושף את פינות ילדותם שסמויות מהעין, ולצערי שום שלט לא מספר עליהן. "זה העץ הקדוש שלנו", מצביע הדהוד על עץ לבנה רפואי עתיק, שהיה על הדרך שבין מעיין הכפר ("אל עין") למצודה עתיקה שבהרים, לא רחוק מכיכר דרוויש שבכניסה לכפר. "ביום שישי היו מאמינים שהגברים מהמצודה באו לחזר אחרי הרווקות בכפר, והעץ היה נותן ברכה. עד היום אנשים באים ותולים מטפחות כחולות וירוקות, סגולה לברכה, למרות שכשהיינו ילדים פחדנו מהעץ הזה".

הילדים בכפר לומדים בבית ספר יסודי ולאחר מכן בתיכון, שניהם בשעב. הדהוד מכניס אותי לתיכון הנקי והצבעוני בישוב. מבעד לגדר הוא מצביע על ביר אל חנאני - ("באר של הגלגל") "כי זו באר אנטילית שיש לה גלגל שהסתובב בחינניות", הוא מסביר לפשר שמה. הבאר העתיקה (47 מטרים עומקה!) פעלה מהתקופה הממלוכית (המאה ה-13), וייתכן שאפילו קודם לכן, ועד 1971. ב-1958 חוברה אליה משאבה. אבל כיום היא גובלת בשטח פרטי ובמקום שישפצו אותה ויספרו את סיפורה, היא נשארה נטושה ועזובה. מים רבים לא יכבו את האהבה של התושבים אליה.

אבל יש בכפר מי ששומר על המורשת הערבית של האזור. וזו באה לידי ביטוי אצל עיסא חג'ג', גם הוא איש חינוך, שהיה מורה וסגן מנהל מזה עשרות שנים והקים בביתו את "מן זמאן כאן" - מוזיאון למורשת הערבית. כ-3,000 פריטים שקשורים להיסטוריה של האזור, גם פריטים ישנים של מדינת ישראל כמו שטרות ישנים, הוא אוסף מזה שנים. "הצורך עלה מהתלמידים והמורים שלא הכירו את המורשת שלהם", הוא מספר על תחילת המיזם. עם הזמן הוא החל לאסוף, ולמעשה כבר מ-1989, פריטים שונים של המורשת הערבית. "אבא שלי היה אומר: 'למה אתה אוסף זבל?", אבל זה נתן לי את הכוח", הוא נזכר.

עיסא החליט שעם היציאה לפנסיה, הוא מכין לעצמו "עבודה חדשה", כשאת רוב המוצגים הוא הביא בכלל מהגדה המערבית ואזור הר חברון "כי כבר לא נשארו דברים אותנטיים בגליל", הוא אומר. בין המוצגים המרתקים במקום, עריסה לתינוק שאם מנענעים אותה משמיעה קול של דפיקות לב, ממש כמו בזמן שהעובר היה בבטן אמו. פריט אחר מעניין הוא נָפָה, שעשויה ממעיים של כבש שיובשו והפכו מעין מיתרים דקים שדרכם מסננים את הקמח. "הדברים במוזיאון זה חלק מהמורשת שלנו וגם של היהודים", הוא מסביר, "וזו שליחות מבחינתי". מחיר כניסה: 15 שקלים, 054-2456895.

מוזיאון אחר בשעב, שהוא במסגרת ביקור חובה, הוא פרי רעיונו של וסים בוקאעי, פסל ואמן ברזל, שבמשך שנים עבד במוסך וכיום מנהל ביחד עם אשתו דינה את המוזיאון האקולוגי בשעב. "אני ממחזר כל מה שאני מוצא בכבישים, בבתים וגם במוסכים", הוא מסביר את מקור חומר הגלם שלו. "הכל התחיל כשפירקתי חלק מרכב במוסך וזה היה דומה לפרפר, ואשתי ביקשה עוד פסלים כאלה". וסים התלהב, קנה מכונת ריתוך ולמד לרתך לבד. אט-אט הוא החל לאסוף מאווררים ומקררים כדי ליצור מהם פסלים, עד שהחל לפסל עצמים גדולים. למשל, פנס רחוב שהפך לציפור, או מיכל דלק של אופנוע שהפך לסוס ים.

לא היה לו קל בהתחלה, לווסים. "אנשים בכפר אמרו לי שאי אפשר להתפרנס מפיסול, אבל דינה אמרה לי 'אל תשים לב, אתה תמשיך ואני אעבוד במאפייה בשביל שנינו ולימים יהיה לך מוזיאון'" לפני כשנה פתח את המוזיאון האקולוגי בעידוד של ראש המועצה, אחרי שפסלים שונים שלו פוזרו בשעב. ההשראה שלו לפסלים מגיעה גם מזכרונות ילדותו, דמויות של תוכניות שראה בטלוויזיה, כמו רובוטים או דינוזאורים. "אני מסתכל על משהו ורואה את הדמות ומרכיב לה עין או יד", הוא מסביר, אבל הפסל שהכי אהוב עליו הוא של נמר ענק מברזל, השראה מתוכנית שראה פעם בשנות ה-90. מחיר כניסה: 15 שקלים, עם פיתה וזעתר של דינה - 25 שקלים.

אומנות אחרת, לא פחות מפעימה ומרגשת, תמצאו אצל ח'תאם היבי. אבל עוד לפני שתראו את ציוריה, פשוט תעמדו עם לסת שמוטה מול "בית המשרביות" שלה. המשרביה, אלמנט אדריכלי מוסלמי שמשמש בתים בעיקר במרוקו ומצרים להכנסת אוויר ואור, שולב בבית המידות החדש של היבי, בעלה וארבעת ילדיהם, שאליו נכנסו לפני כשנתיים. "לקחתי קורס של שנה וחצי על עיצוב מרוקני ופשוט אהבתי את זה, וזה היה החלום שלי", היא מסבירה לפשר האלמנט העיצובי המרשים. הבית נמצא בשכונה החדשה והיוקרתית של שעב, שבה וילות מוגזמות שלא נופלות מבתי האמידים של סביון.

בתוך הבית, נכנסים לגלריה שבה פזורים ציוריה של היבי, שמציירת כבר 20 שנים, ובהם גם שילבה פורטרטים שלה. "הציורים שלי הם סוריאליסטיים ובעיקר על שני נושאים: עצי זית והאישה המוסלמית", היא אומרת, "כי יש חיבור בין האישה והשורשים של העץ ושניהם חזקים. רציתי לדבר על האישה הערבייה, הקשיים שלה והחוזק שלה". עוד פרטים בפייסבוק. ביקור בתשלום: 30 שקלים, ואפשר לשלב גם ארוחה (80 שקלים), 050-7238668.

לצד האטרקציות והתיירנים, החלו להתפתח בשעב גם מקומות הסעדה. אחד מהם, ודי חדש בנוף הערבי של הגליל, היא מסעדת "תרבוש" של השף פארוק פאעור שנפתחה לפני תשעה חודשים. אחרי 22 שנה במסעדות בתל אביב, החליט פארוק להתחיל לעשן בשר, לאחר שעבד באטליז בכפר כאבול השכן. "חשבתי לפתוח מקום בכפר, ופירסמתי את עצמי באזור, ופתאום החלו להגיע אנשים מלוד, באר שבע ומרכז הארץ", הוא נזכר.

במעשנת שבמסעדה הוא מעשן בשר כבש ועגל, צלי כתף, אסאדו, צוואר כבש ממולא באורז, אבל מכין גם בשר "רגיל" כמו אנטריקוט ועוף בגריל, ואפילו מוקפץ ומנות איטלקיות וכמובן סלטים ערביים כמו טאבולה ופאטוש. והמחירים ממש לא יקרים: מנה מעושנת ב-350 שקלים לשישה אנשים, כולל סלטים. 052-4293025, פתוח כל השבוע.

ומפאעור אחד לפאעור אחר. חומוס אבו ג'אד של חוסאם פאעור (המכונה אבו ג'אד) נפתח ב-2014, ובו מכין חוסאם שני דברים: סלט טרי על המקום וחומוס לסוגיו. למשל משאוושה שבה הוא מוסיף שום, לימון וגמבה. "זה בשביל הצבע", אומר אבו ג'אד. אבל יש גם חומוס-פול ובעיקר "משולש": חומוס טחון, פול ומשאוושה. פשוט, טעים וטרי. פתוח כל השבוע (14:00-08:30) חוץ מיום ראשון. 052-6660961.

כדי לקנח, סורו לממתקי "זינה", שם תרגישו שאתם בסוריה. "מקור הממתקים בעולם הערבי זה חאלב, וזה בזכות הפיסטוק", אומרים האחים מחמוד וחמודי אבו ערב, שפתחו לפני כשנתיים את חנות המתוקים שנקראת על-שם סבתם. לצד המתוקים, יש לאחים גם סטודיו לצילום חתונות, אבל הבקלאוות ושאר המתוקים שצובעים בירוק הם מה שמושך את העין. "זה עשוי מתמצית חלב בקר עם פסטוק וחמאה וזה נקרא 'חלוב'" מסביר חמודי שמוסיף שהממתק המבוקש ביותר הוא "ג'לול" - פסטוק עם קרם פטיסייר. תהיו מתוקים והיכנסו, כי זו הממתקייה היחידה באזור. אינסטוש, כל יום מ-14:00 עד חצות, 073-7868611.

שעב לא מפסיקה לייצר "וואו". לאיפה שלא הלכתי, האנשים הטובים והיצירתיים מקבלי פנים והמיזמים פשוט מרחיבי לב. מה שהעיב על הכל הוא, כמובן, הלכלוך בכפר וסביבתו. הייתי חייב ללכת ללשכת ראש הכפר כדי לבדוק מה אפשר לעשות. "הכי מכאיב לי זה פסולת הבניין וחוסר הניקיון כי המדינה לא מוכנה לסבסד את ההטמנה", מסביר ראש המועצה מחמוד בוקאעי. ולך תאשים אותו - אם האזרח הפשוט לא לומד ומחנך לשמור על הטבע שלו, על סביבתו והבית שלו - שום סבסוד מהמדינה לא יעזור.

"מאז שנכנסתי לתפקיד, אני מחפש איך להפוך את הכפר הזה לכפר תיירותי ואיך להביא תיירות לכפר, שזה טוב גם לאנשים וגם כלכלי", הוא מוסיף. בין הרעיונות: לסלול שביל טיול להליכה ורכיבה בנחל חילזון הסמוך, ממש כמו שעשו בציפורי, ולשלב את כרמיאל השכנה ואת אשכול בית הכרם במיזם. "פניתי כבר לשרת התחבורה כדי לקבל תקציב", הוא אומר. תוכנית אחרת היא לשקם את בתי הבד והגתות הרבות העתיקות שבפאתי שעב, וגם להשמיש את הכנסייה השנייה והיפהפייה של הכפר, שעומדת סגורה ושייכת לידיים פרטיות. "אני רוצה להקים שם מרכז תרבות למוזיקה", הוא אומר, "וכבר ביקשתי הצעת מחיר משמאי וגם המועצה לשימור מוכנה להשקיע בזה כסף".

אבל איפה שהמועצה לא תמיד מצליחה, נכנס האדם הקטן וצומח מלמטה. כאלו הם מנהל המתנ"ס שעב ח'אלד חטיב שרואה בפיתוח התיירות חשיבות גדולה, ולכן גם מונתה אחראית על קידום ופיתוח התיירות (חנאן חטיב). ביחד עם חאלד הדהוד מנהל החטיבה בשעב, ובתמיכה והכוונה של גיא מלל וגלי קדר, יועצי תיירות מקצועים שמתמחים בחברה הערבית, הם מקווים ששעב כבר לא תהיה אלמונית בפעם הבאה שתגיעו לגליל.