נסעתם על כביש 6 וראיתם לא מעט כפרים ערביים, מכפר קאסם, דרך טייבה ועד כפר קרע הצפוני יותר. מי הוא מי - לא ממש ברור, חלקם כאילו מחוברים ביניהם. פה ושם על הדרך, באזור המשולש, "נוסעת" איתכם חומת ההפרדה שמזכירה שלמדינת ישראל יש מותניים כל כך צרות, פחות מ-15 ק"מ בסך הכל מהחומה עד לקו הים.
ובתוך בליל הכפרים האלו, נמצאת באקה אל גרבייה. באקה, בערבית "זר פרחים" (מכאן גם המילה בוקה - Bouquet ואולי גם האי "פוקט" בתאילנד). הכפר הוקם במאה ה-17, אבל בבאקה ציינו 750 שנים ב-2015, לאחר שהסולטן הממלוכי בייברס נתו את השטח לשניים מקציניו, כך על-פי ההיסטוריון הממלוכי-מצרי אל-מקריזי. הסיומת "אל גרבייה" (המערבית), מבשרת שקיימת גם "אל שרקייה" (המזרחית), אבל היא כבר מעבר לגדר בעקבות הקו הירוק ששורטט עם הקמת המדינה. כיום, יש ביניהן חומת בטון גדולה וארוכה המפרידה בין חיים, תפיסות עולם, משאבים ובני אדם.
בורות לצד בארות
משהו קורה באקה בשנים האחרונות. משהו זז בה מבחינת הפתיחות התיירותית והרצון לשבור את הסטיגמות שרובנו מחזיקים כעוד מקום שבו חיים ערבים, שאולי יש בו פשע ואולי לא בטוח ליהודים. הכניסה לכפר, שהוא כבר עיר שיש בה כ-30 אלף מוסלמים, לא מבשרת שהגעתם למקום מרנין במיוחד. הרחובות עדיין לא מטופלים כמו שצריך, לא מעט בורות בכבישים, המדרכות לצידן חסרות ו"מקושטות" פה ושם באשפה, אבל כשנכנסים יותר ויותר למרכז העיר, מגלים בה פינות חמד אמיתיות.
באקדמיית "אל קסאמי", המכללה להשכלה גבוהה בעיר, אני פוגש את איברהים מואסי, סגן ראש העיר לשעבר, חקלאי ואיש אגודת המים באזור. כל חייו הוא מגדל משהו, עכשיו הוא עמל על חצילים ומלפפונים. "אמא שלי ילדה אותי בתלם", הוא מסביר בחיוך על הקשר שלו לאדמה.
מעבר לכל תאריו הרמים, איברהים הוא גם חובב ארכיאולוגיה מושבע. אנחנו פוסעים במסדרונות של האקדמיה ומסתכלים על אוסף פריטים ארכיאולוגיים עתיקים מהתקופה הכנענית שמוצג לעיני כל, עם הסברים בערבית ועברית. פכיות קטנות, כלים מבהט ואמפורות שלמות לחלוטין שנכנסו לאוסף לא מזמן, והכל נמצא באזור של באקה. אפילו שמלת החתונה העתיקה של סבתא של איברהים מוצגת באזור של פריטים מהמאה שעברה. איך הכל הגיע? פעם היה זה טרקטור שחרש, והחקלאי הביט אחורה וראה משהו מנצנץ מהאדמה, ופעם איזה אגן טבילה משיש שהיה בשימוש אצל מישהו, ואיברהים שכנע אותו לתרום אותו לתצוגה. "החלום שלי הוא לפתוח מוזיאון לארכיאולוגיה אזורית בכפר ג'ת", הוא אומר ומסביר שיש כבר תורמים שמעורבים בפנטזיה.
ציור הקיר הגדול בישראל
מהאקדמיה, שבה גם אוסף של צילומים של באקה בשחור-לבן מלפני עשרות שנים שהוגדלו וניתלו על הקירות, המשכנו מרחק של מאות מטרים ספורים אל ביר (באר) בורין. הבאר קיימת מתקופת הברונזה המאוחרת, רוצה אומר 1200-1550 לפנה"ס, ובה השתמשו להשקיית בהמות. איברהים מסביר שעד שנות ה-70 לא היו הרבה בתים בבאקה, אלא שטחים חקלאיים עם מבנים של עזבה או שומרה לחקלאים שהיו יורדים מהשומרון לעבד את האדמה ונשארים בהם זמן מה. עם השנים ובניית הבתים של הכפר, כמו גם החיבור לצינורות מים, הבאר ננטשה והוזנחה.
מוחמד ביאדי, חבר בארגון "אקופיס" מזרח תיכון (לשעבר "ידידי כדור הארץ המזה"ת"), החל לרתום את הארגון לשיקום הבאר ומניעת חלחול מי ביוב לאקויפר, היות והביוב של השכנה (שרקייה) זרם לוואדי נאר, הוא נחל חדרה. לפני כעשור הבאר שופצה, רוב זרימת הביוב פסקה וסביבה נבנתה כיכר חביבה שניתן לשבת בה ולספר את סיפורן של כמה נשים שנפלו אליה, אבל זה רק ליודעי סוד.
ממש ממול לבאר נמצא המוסך של זיאד. בגלגל הרכב שלי התגלה פנצ'ר שגרם לו לאבד אוויר, אז השארתי אותו אצל זיאד החביב, והמשכתי לנקודה הבאה עם איברהים. "עד שנחזור, האוטו יהיה מוכן", אמר איברהים, תוך כדי שזיאד מגיש לי כוס נייר קטנה שמזג לתוכה קפה עם הל.
כמה דקות נסיעה, והגענו לנקודה הגבוהה ביותר בבאקה - 106 מטרים מעל פני הים - שממנה תצפית טובה מזרחה אל בתי העיר המשתפלים ואל כפרי הרשות הפלסטינית הסמוכים. ממול שוכן בית ספר הראשון בעיר "אל רזאלי" (על-שם הפילוסוף הפרסי מהמאה ה-11). לצד קולות הילדים המשחקים בהפסקה, פתאום נגלה אלי ציור קיר שצוייר על ידי שמונה ציירים על בריכת מים ענקית של מקורות.
העבודה המרשימה, שצויירה ב-2012 ונחשבת לציור הקיר הגדול בישראל, מתעדת את באקה הישנה של המאה ה-20-19, את הפולקלור המוסלמי והחקלאי, חתונה מסורתית, בארות הכפר הישן ואפילו דיוקן של רזאלי עצמו. בצד ימין של הבריכה ישנו גם כיתוב של איה (פסוק) מהקוראן: "ועשינו מהמים כל דבר חי". טרום הציור, נדרשה אטימה של בריכת המים שעלתה לעירייה כמיליון שקלים. הציור עצמו, אגב, עלה רק 60 אלף שקלים. יחי ההבדל.
סיפורים ומפגשים
מהבריכה אנחנו מתחילים בנסיעה קצרה ויורדים עם הכביש למקום שממנו התחילה באקה את ימיה. אנחנו עומדים סביב הבאר ששיקמה העירייה בשנת 2004. איברהים מספר שרצו לכסות אותה כחלק מסלילת מדרכה חדשה, אבל הוא התעקש להשאיר אותה במקומה. "בשיפוץ הוציאו מפה שמונה משאיות של זבל", נזכר איברהים. גם היא ננטשה כשהחלו להגיע לישוב מים מצינורות. "הבאר הזו מאופיינת על ידי סיפורים ומפגשים", הוא מוסיף. "נשים היו נפגשות כאן לפנות בוקר כשהיו יוצאות להכין את הקפה לבעליהן, היו חולקות סודות וסיפורים, והיו כאן גם שידוכים".
מעל לבאר היתה בנויה קשת ששימשה כבאר אנטיליה, וכיום אינה קיימת. בשחזור של הבאר הובאו אבנים מחירבת קוסיה באזור, וסידרו פינת ישיבה כבעבר, שתלו כמה עצי תמר והניחו סבכה גדולה מברזל כדי לשמור על הסקרנים המתכופפים לראות את עומקה. לדברי איברהים, עומקה כ-37.5 מטרים, ואם תביטו היטב באבנים הגדולות שבשפת הבאר, תוכלו לראות את החריצים שנוצרו ממשיכת החבלים שהעלו את המים בדליים.
עיר של שלום
ממש ממול לבאר, נמצאת יצירת אומנות נהדרת. הפעם על בניין עגול שנמצא בדרך "אל מלאיית" - הדרך הראשית שתושבי באקה העתיקה השתמשו בה כדי להגיע לשטחים החקלאיים, למלא מים מהבאר ולחזור לבתיהם שלמרגלות השומרון.
על חזית הבניין נמצא פסיפס צבעוני בשם "דאר אל סלאם" שהורכב ב-2015 על ידי עמותת "אבדאע" לאומנים הערבים, ומוקדש בעיקר לאירוע אחד שקרה ב-1938. היו אלה ימי המרד הערבי (נגד הבריטים), שבו התאגדו כמה מנשות באקה ומרדו בקציני המנדט. סובחי ביאדסי מתאר, שבשנה זו פוצצו הבריטים כנקמה 52 בתים בכפר, לאחר שהמקומיים ארבו לאחד הקצינים העות'מניים, שהיה בשירות הבריטים והציק לבנות הכפר. ביאדסי כינה את האירוע "האינתיפאדה הראשונה", ואכן בציור שמורכב מאלפי אבנים רואים את הנשים המתקוממות מניפות זרועות, ובידיהן אבנים כנגד הפרשים הבריטים.
עוד מופיעה ביצירה באר באקה, שבה רק ביקרנו לפני דקות מעטות, ומעליה זר פרחים המורכב מ-11 גבעולים ומוקדש ל-11 המשפחות הראשונות של באקה. מתחת לפרחים, יש זר נוסף של 9 פרחים המוקדש לתשע המשפחות הקטנות יותר. מעל הפרחים כיתוב בערבית: "באקה דאר אל סאלאם" (באקה עיר השלום).
רחוב פלסטין פינת אל קודס
אנחנו ממשיכים אל הגרעין העתיק של הכפר, שבו מבנה מיוחד שקשה לתאר את צורתו, מקבל את פנינו. זהו מקאם אל עג'מי. אותו עג'מי, לפי המסורת, היה חייל של סלאח א-דין האיובי שנלחם נגד הצלבנים. "עג'מי", מסביר איברהים, "הוא לוחם זר, כנראה מפרס או טורקיה. בחגים היו באים המקומיים עם דגלים ירוקים ורוקדים מסביב כדי לקבל ברכה להריון, בריאות או לילד חולה".
20 מטרים אחרי המקאם, נגלה אחד הבתים העתיקים ביותר של באקה. בנייה עות'מאנית של קמרון חביתי מעטרת את תקרתו, משקוף מקושת את דלת הכניסה וסל כדורסל מחובר לסורגי חלונו. ממול יושב פארס במכולת שלו, מחכה ללקוחות ומברך אותנו לשלום. גם בנו יושב לצידו ושואל בהתפעלות לפשר מעשינו. אני עונה לו, שאני מסייר כדי לנסות לשים את באקה על המפה ו"לפתוח" אותה לישראלים. "ברוך תהיה", הוא אומר ואחרי סריקה קצרה של החנות עם העיניים, אני יוצא.
אחרי שאיברהים לקח אותי למסע בהיסטוריה, הוא מחזיר אותי אל המציאות, והיא לא תמיד קלה. אנחנו נוסעים ברחוב "פלסטין". איברהים מסביר שהוא נקרא כך כי זו הדרך שמובילה לשם. פתאום נגלית לי החומה הגדולה. גוש בטון בלתי נגמר שמהווה את הגבול המזרחי של באקה, ואת הגבול המזרחי של ישראל. לאורך הכביש שסמוך לגדר וחוצה בין הכפר נזלת עיסא הפלסטיני ובין באקה הישראלית, נמצא מעבר שעליו שומרים חיילי המשטרה הצבאית, ודרכו עוברים בכל יום אנשים שהחומה חצתה את חייהם, ואת ליבם.
והנה מצב שיכול לקרות רק בישראל: 13 משפחות (כ-80 איש) שנמצאות במדינה וחיות בסמוך לחומה, אבל לא נמנות עם אזרחי ישראל ולא יכולות להסתובב בה. מאידך, את כל השירותים הציבוריים, החברתיים והחינוכיים אותם 80 איש מקבלים ברשות. כך, למשל, נאלץ אב לעבור את החומה בכל יום כדי להביא ולהחזיר את בנותיו מבית הספר שבשטחי הרשות. הילדה קיבלה מכה או חולה בבית בישראל וצריכה רופא? לך תעבור את הגבול כדי לקבל שם את שירותי הרפואה. כך הם נמצאים, תושבי נזלת ("מורד" או "ירידה" בערבית) עיסא, בין הפטיש הישראלי לסדן הפלסטיני.
דיזנגוף של באקה
כדי לסיים עם טעם טוב בפה, תרתי-משמע, אנחנו נוסעים לאכול. אתה כבר בבאקה, אז לא תנסה את החומוס הכי טוב בעיר?!
אנחנו נוסעים בכביש הראשי (כביש 574), שנקרא בעבר "ויצמן" ועתה עונה לשם "אל קודס". הקצנה או חיבור לאמונה? לא ברור, אבל פתאום חשבתי שאין בעצם סיבה שבעיר שכל תושביה מוסלמים יהיה רחוב בשם ויצמן. "אל קודס" הוא הכינוי המוכר הוא לירושלים, כמובן, והיא מכונה באסלאם "הקדושה". הרחוב הזה הוא "דיזנגוף של באקה". חנויות מכל טוב, ארבעה סלוני כלות שמציגים את פאר שמלותיהן הבומבסטיות, ואיברהים מתגאה בהן וטוען שגם יהודיות באות לקנות פה.
בהמשך הדרך אנחנו נכנסים למסעדת אבו אחסאן החדשה. למה החדשה? כי ממול, בצד השני של הכביש נמצא הסניף הישן, ולפני כחודשיים הוא פתח את המקום החדש. שעת צוהריים והמסעדה מתחילה להתמלא. מיד נפתח לנו שולחן עם כל טוב, ועשרות צלחות לבנות קטנות עמוסות בסלטים שונים מפוזרות עליו. בין הסועדים, גם שתי צעירות יהודיות בשנות ה-20 לחייהן, יושבות ואוכלות. אין פחד, אין מבטים, פשוט יושבות כאחד האדם ומתענגות על החומוס של אחסאן. איזה כיף.
מרחק של כמה מאות מטרים משם, נמצא גן עדן של סוכר בדמות "ממתקי המשולש". מבול של קנאפה, בקלאוות ושאר מיני מאפה מתוקים מקבלים את פניי, מסודרים כמו חיילים על מגשי נירוסטה ענקיים. בבאקה יש ארבעה סניפים לרשת המתוקים הזו, ובן דודתו של אברהים החל לייצר את הבקלאוות הנהדרות האלה כבר מ-1960, ולמעשה הוא "הממתקאי" הראשון במשלוש.
בשעת אחר הצוהריים, איברהים מחזיר אותי לכיכר של ביר בורין. אני ניגש למוסך שבו השארתי את הרכב ופוגש שוב בזיאד.
"כמה אני חייב לך?" אני שואל. זיאד עונה: "30 שקל". די מופתע מהמחיר, אני שואל: "זה הכל? 30 שקל?" זיאד מחייך ואומר, "זה הכל", ומברך אותי לשלום.
אני נכנס לרכב ומפלס את דרכי בכבישים הקטנים של באקה, עם הבורות ופה ושם גם עם לכלוך, אבל יוצא עם זר פרחים בלב.
