כפר רג'ר. זיו ריינשטיין, מערכת וואלה!
כפר רג'ר(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)

הכפר הישראלי שבלבנון

הוא נמצא בחלקו על שטח לבנון, היה בעבר כפר סורי וכיום בשליטת ישראל - רג'ר הוא הישוב העלווי היחיד בארץ שסגור לישראלים, אבל עכשיו נפתח לביקורים מתואמים, ויש לו דברים מרהיבים להציע. קפיצה (באמת) קטנה לחו"ל

08/01/2022

בדרככם לבניאס, על כביש 99 הצפוני, ודאי הבחנתם בשלט לבן "עג'ר" שמלווה בבטונדה "שטח צבאי סגור". מעולם לא נכנסתם אליו כי חשבתם שהוא אולי בלבנון או משהו לא ברור בקשר לגבול. ואכן, הכניסה לרג'ר (ע' בערבית נהגית גם כר') אפשרית רק לתושבי הכפר וחיילים משנת 2000. אבל לא עוד.

אז הכירו את המקום היחיד בישראל שווייז לא עובד בו. לא ברור אם זה כי הצבא משבש זאת או שזה מכוון, אבל זו בדיוק בבואה קטנה של הכפר העלווי היחיד בישראל (כן, עלווים כמו אסד בסוריה) שלא מוכר כמעט לאף אחד. רג'ר לא דומה לשום מקום בארץ. למעשה, לשום מקום אחר בעולם. הוא נמצא בשטח ישראל מחד, גובל עם לבנון מאידך והיה במשך מאות שנים כפר סורי. מבולבלים? גם אנחנו, אבל בואו ננסה לעשות קצת סדר.

צפו בסיור המיוחד שלנו ברג'ר

ביקור מיוחד ברג'ר - הכפר העלווי היחיד בישראל (צילום: זיו ריינשטיין, עריכה: ניר חן)

מובלעת ללא לאום

בעקבות הסכם סייקס-פיקו (1916) שחילק את שטחי המזרח התיכון בין המנדט הצרפתי לזה הבריטי, ואחריו גם הסכם ניוקומב-פולה (נחתם ב-1923), קיבלו הצרפתים את שטחי סוריה ולבנון של היום, ואילו הבריטים את ישראל. היות ורג'ר נמצא על הגבול שבין סוריה ללבנון, גבול שלא סומן טרם הוקמו המדינות באמצע שנות ה-40, היו לאורך השנים עמדות שונות לאיזו מדינה הוא שייך, אבל סוריה קיבלה את השליטה בו בפועל. ב-1967, כשצה"ל כובש את הגולן, הוא מגיע גם לרג'ר שהפך למעין מובלעת ללא לאום. דגל ישראל הונף מעליו, מקורות חיברה אליו צינור מים ואפילו "הנהלת‭' ‬אגד' בקריית־שמונה הרחיבה את שירותיה ברמת הגולן ופתחה קו נסיעות חדש לכפר רג'ר שליד הבאניאס, ‬שרבים מתושביו באים לקרית שמונה לערוך קניות", נכתב בעיתון "דבר" בדצמבר 1967. והנה יש לנו כפר ישראלי חדש, שגם סופח לישראל במסגרת "חוק הגולן" ב-1981 (ביחד עם הכפרים הדרוזיים ברמה).

עד שנת 2000 ישב צה"ל במחנה "יסמין" שבצפון רג'ר, אבל כשהצבא יצא מלבנון קבע האו"ם כי הגבול (הקו הכחול) בין סוריה ללבנון עובר במרכז רג'ר, כלומר חציו הצפוני של הכפר הוא לבנוני. אבל כיוון שלבנון לא פרסה את כוחות הצבא, עקב מאבקים עם חיזבאללה באזור, שטח הכפר כולו נמצא תחת ישראל למרות שמצפון לו אין גדר גבול, אבל יש כוחות או"ם עם כמה בוטקה ששומרים. בנוסף, ראש המועצה המקומית של רג'ר אחמד פתאלי גידר את כל צפון הכפר, כך שאין מעבר חופשי ללבנון וממנה.

כביש הגישה לרג'ר - בטח חלפתם על פניו. לא עוד(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)
ברוכים הבאים! קבלת הפנים לבאי הכפר בשלוש שפות(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)
צריך לתאם ושמישהו ילווה אתכם. עמדת הבידוק בכניסה לכפר(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)

רק רוצים להיות חלק מישראל

ישראלים נהגו בעבר לבקר ברג'ר כשצה"ל היה בלבנון, אבל כל זאת, כאמור, נפסק בשנת 2000. כל מי שכן המשיך פנימה מכביש 99 שעובר לאורך קיבוצי מעיין ברוך, הגושרים, דן ואחרים וניסה להיכנס לכביש הגישה לכפר - היה נתקל בעמדה צה"לית שאמרה לו "אחורה פנה!".

אבל עכשיו מבקשים בכפר להחזיר את הישראלים, ונראה שיש גם נכונות מן השלטונות והצבא. כלומר, לא תוכלו להגיע אליו ככה חופשי ויש לתאם כניסה, להשאיר תעודות זהות בעמדת מג"ב ולחכות שבן הכפר יגיע לאסוף וללוות אתכם. לכן, תתכוננו להתרגש כי אתם עומדים לגלות כפר מקסים עם אנשים נחמדים שנושאים תעודות זהות כחולות ורק רוצים להיות חלק מישראל.

בכפר מבקשים להחזיר את הישראלים. נקודת תצפית לעבר החצבני(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)

כפר הצוענים

2,800 תושבים חיים כיום ברג'ר, כולם עלווים - זרם השייך לאסלאם השיעי - וזיקתם לאימאם עלי בן אבו טאלב, בן דודו של הנביא מוחמד, שהיה האחרון מבין ארבעת החליפות הראשונים ("הראשידון") ומבחינתם גם היורש החוקי היחיד של הנביא. עלי נרצח בשנת 661 בעיראק, כמו גם בנו חוסיין, שהוא מייסד השיעה (בעברית סיעה), להבדיל מהסונים. בסוריה העלווים נחשבים למיעוט (כ-11 אחוזים בלב מהאוכלוסייה) אבל מיעוט ששולט בעמדות מפתח בכל תחומי החיים, וכמובן בצבא, כפי שדאג למנות חאפז אל אסד בזמנו, וכיום ממשיך בשאר בנו.

העלווים הגיעו לרג'ר מצפון סוריה, ייתכן וכבר לפני 500 שנים. משפחתו של ג'מאל חט'יב, לדוגמה, מדריך טיולים בכפר כבר מ-1988 ואולי האיש שיודע הכי הרבה עליו, הגיעה מאזור חומס. "הם התיישבו פה כי חיפשו מקור מים והיתה דרך מסחרית בין עכו לדמשק שעברה כאן", הוא אומר. לפי אחת הסברות, פירוש שם הכפר הוא "צוענים" או "נוודים", שמגיע מאותם סוחרים שעברו במקום, אבל ג'מאל מסביר שרג'ר הוא בעצם שיבוש של המילה "טראנג'ר" (מעין משולש זווית, כנראה עקב צורתו של הכפר). ואכן היתה תנועה רבה לאורך השנים בעמק שבו נמצא רג'ר לצד מקורות מים, בין סוריה, ישראל ולבנון של היום.

האיש שיודע הכל על הכפר. ג'מאל חט'יב ליד כיכר אליאס(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)
סמלי הדת מונצחים ברחובות הכפר. כיכר עלי אבו בן טאלב ברג'ר(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)
פסל של החליף עלי ישוב על אריה ובידו חרב ה"זול פיקאר" (שני הלהבים)(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)

גבינת הנוודים

ההגעה לכפר מובילה את המטייל בכביש ארוך לצד גדר מערכת ארוכה שנמתחת למרגלותיו של הר דב. מאחוריה מטעים של עצי פרי נשירים עומדים בשלכת החורפית האדמדמה. עוד לפני שניכנס לכפר, מחכה לנו מוחמד פתאלי בחווה שלו, שמספקת תחושה כאילו שאתם בכפר קטן בבלקן. בחווה הוא מחזיק כמה כלבי שמירה אימתניים ששומרים על דיר של 120 כבשים ועזים, שרכש לפני שבע שנים. "זה היה החלום שלי ואף אחד לא תמך בי, לא אשתי ולא אמי", הוא אומר. לכן חסך וקנה 17 ראשי כבש והחל דיר משלו. אבל כדי להתפרנס עובד מוחמד במפעל הקוויאר של קיבוץ דן, ומי שבינתיים מנצלת את החלב הרב שנותנים הכבשים, היא אשתו, מונא.

מונא למדה מנשות כפר כמא הצ'רקסי שבגליל, איך מייצרים גבינות והחלה להכין את גבינת השנקליש, ששימשה את הנוודים ורועי הצאן שנדדו במרחב הזה בעבר. הייחוד של הגבינה הזו הוא שהיא אינה זקוקה לקירור - ולכן התאימה לנוודים. השנקליש היא בעצם מאכל עלווי בצורת כדור טניס שעטוף כולו בזעתר טרי ומלח. "אף אחד לא עושה אותו בגולן או בחורן", אומרת מונא, "ואפילו הדרוזים שבאים לפה (מהגולן - ז.ר) מתפלאים איך הגבינה הזו יכולה להחזיק גם חמישה ימים מחוץ למקרר". מונא מסבירה שייבוש הנוזלים בשמש והמלח שומר עליה.

אבל אי אפשר לאכול את הגבינה לבדה - היא חמוצה ומלוחה מדי, ולכן מפוררים ומפזרים אותה על סלט או על חביתה ועוד. אבל מונא מכינה גם גבינות עם פסטו, או כיסונים ממולאים בגבינה וזיתים, ובכלל ארוחות בוקר (60 שקלים לארוחה) ופלטות גבינות (70 שקלים למגש משפחתי). ומה שעוד חשוב - המקום שלה נמצא מחוץ לרג'ר, כך שלא צריך לתאם כניסה, אלא רק לתאם איתה: ⁦058-7502060⁩.

כאלו אתם בכפר בבלקן. הדיר של משפחת פתאלי למרגלות הר דב(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)
אמנית הגבינות הכפריות שלמדה מהצ'רקסים. מונא פתאלי(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)
השנקליש. הגבינה ששימשה את הנוודים ורועי הצאן שנדדו במרחב(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)

מחצבייה לנחל שניר

הכניסה לרג'ר מפתיעה. מדרכות מסודרות צבועות באדום-לבן, כיכר עם מזרקת מים ושלט כניסה בערבית, עברית ואנגלית: "ברוכים הבאים לכפר עג'ר". ממש ליד נמצאת עמדת הבידוק של מג"ב, שם ישאלו אם תיאמתם ביקור ותידרשו להשאיר תעודה בכניסה, כשאחד מתושבי הכפר חייב לחכות וללוות אתכם במהלך הביקור - הליך די מהיר בסך הכל. בתי הכפר הם לרוב וילות בנות שתיים-שלוש קומות, רבים מהם צבעוניים אך אין סיבה מיוחדת לכך, מסבירים המקומיים, וכל אחד רשאי לבנות כאוות נפשו.

מהרחוב הראשי מגיעים בן רגע אל תצפית מרהיבה לעבר נחל החצבני, שמתחיל את זרימתו האכזבית באזור הכפר הלבנוני חצבייה ומתחתר דרומה אלינו, עד שהוא מגיע למרגלות רג'ר, שם הוא פוגש את נביעות הווזאני (על שם הכפר הלבנוני) והופך לנחל איתן שאתם מכירים גם כנחל שניר ואחד ממקורות הירדן. אז זהו, שתדעו שהמים של השניר שאתם משכשכים בהם לא פעם, מקורם בנביעות ברג'ר.

התצפית מלווה את נפתולי הנחל הזורם לאורך גדר ביטחון, שעליה שומרים כוחות או"ם בעמדות לבנות וקומנדקרים של שנות ה-70, נוסח גבעת חלפון. המים שימשו את תושבי רג'ר להפעלת טחנת הקמח ישנה שעל גדת הנחל ובנויה מבזלת, ותפקדה עד שנות ה-70. כיום טוחנים התושבים את החיטה שלהם אצל חוסיין פתאלי (כן, גם הוא מהמשפחה) המכונה "בראק טחאן" (טוחן הקמח). אביו של חוסיין היה טוחן הכפר מזה שנים וכיום חוסיין, איש לא צעיר בעצמו, ממשיך במסורת אביו תמורת מעשר קטן מהקמח. "זה חלק מהמסורת שהאשה מכינה בבית לחם ושומרת במקרר למשך שבועיים, ואנחנו רוצים להעביר את המסורת לדור הבא", מסבירים ג'מאל והאשם.

דקלים ולב גדול. הכניסה לכפר(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)
כיכר בכניסה לכפר(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)
"רוצים להמשיך עם המסורת". מטחנת הקמח החשמלית(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)

בנט, הרצוג ודגל ישראל

אני מגיע ללשכתו של אחמד פתאלי, ראש המועצה המקומית של רג'ר. שם גם ממתין לי האשם פתאלי, מחזיק תיק התיירות בכפר. כן, משפחת פתאלי היא אחת ממשפחות המפתח בכפר. בלשכה על הקיר מאחורי כסאו של ראש הכפר תלויות תמונותיהם של ראש הממשלה בנט, הנשיא הרצוג, דגל ישראל וסמל המדינה. אין ספק שהרג'רים רוצים להיות ולהרגיש ישראלים. חבל שבישראל, הם עדיין נחשבים לפעמים הפריפריה של הפריפריה.

אחמד הוא ראש המועצה משנת 2003 ונראה שהוא דואג לכפר שלו לא פחות מכל ראש מועצה מקומית או כפר קטן אחר בגליל. כך, למשל הוא הקים ב-2012 בעידוד מפעל הפיס את "גן השלום", שהוא פינה קסומה של גן פרחים עם ספסלים, מתקנים לילדים ומזרקות לתושבים שלא יכלו לצאת מחוץ לכפר עקב מתיחויות בטחוניות שבאות והולכות. "זה נקרא 'גן השלום' כי אנחנו שואפים לשלום בין העמים", מסביר האשם, "ואנחנו מחנכים את הילדים לשמור על המקום ולא ללכלך". בסמוך לגן ישנו מקלט ציבורי יפהפה מעוצב בסגנון ערסק שמשתלב נהדר עם הגן, ואין ספק שהתושבים פה צריכים מקלט - דין קריית שמונה כדין רג'ר.

כשלתושבים מסוכן לצאת החוצה, יש להם פינת חמד בכפר. גן השלום(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)
סוף-סוף נפתח למבקרים. זיו ריינשטיין, מערכת וואלה!
פינה קסומה בגן השלום עם פרחים וספסלים(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)
פסיפס צבעוני בגן השלום(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)

החרב שהגיעה מסוריה

אחד המבנים המרשימים בכפר הוא ה"מדאפה" - מקום הכינוס והאירוח החברתי - שבו מתקבלות ההחלטות החשובות של השייח'ים הוותיקים בנוגע לכפר. המקום מצוחצח ונקי, וג'מאל מסביר שכל תושב מגיע ומנקה את המקום בזמנו החופשי. בתוך אולם ההתכנסות שתי תמונות, של אביו וסבו של ראש הכפר. מתחת להן, חרב מרשימה שרופאים שלמדו בסוריה הביאו כמזכרת. "פה תמיד תמצא קנקן קפה חם על האש, והמארח תמיד ישתה את הכוס הראשונה. למה? כדי להראות שאין בה רעל", מסביר ג'מאל על מנהג המקום.

ה"מדאפה". מקום הכינוס והאירוח של הכפר(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)
כל תושב מגיע בזמנו החופשי ומנקה את המקום(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)

אטרקציית המים החדשה של הצפון?

ראש הכפר גם מתכנן טיילת לאורך רג'ר והמעיינות באזור, אך נתקל בביורוקרטיה וחסמים מצד הקיבוצים והמושבים באזור, שהטיילת עוברת בשטחם. "הייתי רוצה שכולם יבואו ויכירו את רג'ר, כי לא כולם מכירים ואנחנו בתוך מובלעת", הוא אומר. "אני מזמין את כולם לכפר, שיראו איך אנחנו חיים פה, לפעמים באי-ודאות לפעמים כן בוודאות, ואכפת לנו שכולם יבואו ויכירו את הכפר הזה". עוד בתכנון שלו, להפוך את "עין אל ווארד", היודע יותר בפי התושבים כעין דיב (שמחוץ לכפר ונגיש לכולם) לאתר בילוי שבו יוכלו ישראלים לבלות. המעיין מקבל אליו מים ושלג שמחלחלים להר דב ויוצאים בנביעה למרגלותיו. גיא מלל, יועץ תיירות שלקח את רג'ר וקידומו תחת חסותו, מראה לי איך נבנית בריכה גדולה במקום שתאגור את המים וממנה הם ימשיכו לזרום בטבעיות לכיוון חורבת נוחיילה ושמורת תל דן. בינתיים, נמתין לאטרקציית המים החדשה שתקום בצפון, ולא נשכח לעדכן אתכם כשתיפתח.

"מזמין את כולם לכפר, שיראו איך אנחנו חיים פה". ראש הכפר אחמד פתאלי(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)
הבריכה הגדולה תהפוך לאתר תיירות, אינשאללה. "עין אל ווארד"(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)
מעוצב מבחוץ בסגנון ערבסק. המקלט הציבורי(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)

מי רוצה "קוסה מחשי"?

בלשכתו של אחמד תלויה מפה מעניינת על הקיר. לדבריו זו מפה סורית מ-1965, כנראה שלל שנמצא באזור כשצה"ל כבש את האזור ב-67. במפה נראה כל מחוז הגולן, קונייטרה והחורן עם כיתובי הכפרים בערבית. גם רג'ר מופיע שם כמובלעת סורית הגובלת עם לבנון. "זו ההוכחה שאנחנו חלק מישראל, ולא שייכים ללבנון", הוא אומר, "כבר אז הכפר היה בשטח סוריה".

אבל את האו"ם זה לא מעניין. הוא קבע שהקו הכחול עובר ממש באמצע הכפר, למרות שבשטח לא נראים שום סימני הפרדה והכפר מאוחד כולו. בשטח הלבנוני של רג'ר, לא רחוק מהגדר שבנו תושבי הכפר נגד חזירים ובעלי חיים ומקיפה מצפון את רג'ר (זוהי אינה גדר גבול, כי אסור לישראל להקים גדר על שטח לבנוני), פתח לפני חמש שנים חודר אל אחמד את מסעדת "בלו ליין", שכשמה כן היא לא פוסחת על המצב המיוחד של רג'ר.

אחרי שמונה שנים שעבד במסעדות נחשבות באזור, כמו "פוקאצ'ה" ואחרות והתחיל כשוטף כלים, הוא התקדם בסולם הטבחות. "החלטתי שאת הניסיון שלי אני מביא לכפר", הוא אומר. כיום הוא ואשתו מכינים מנות שונות שקשורות למטבח האיטלקי והסורי-עלווי המסורתי. כך, למשל, "קוסה מחשי" (ממולאים של קישוא קטן עם אורז שמבושל עם סמנה), "קובה מושוויה" (קובה על הגריל עם בצק ממולא בבורגול, בצל ותפו"א), סלט "מקדוס" (חציל בלאדי עם עגבניות שרי) ו"שישברק" (כיסונים עם קישק). בקיצור, מכל טוב ובמחירים עממיים. חודר גם עושה משלוחים לכניסה לכפר, למי שרק רוצה אוכל עלווי ולא תיאם כניסה (052-6887115). צימריסטים, FYI.

המפה הסורית מ-1965. רג'ר כמובלעת משמאל. מעליו הכיתוב "לבנון" בערבית(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)
למד אצל היהודים ופתח מסעדה בכפר מולדתו. חודר אל אחמד ב"בלו ליין"(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)
מבחר מהמנות העלוויות הנהדרות ב"בלו ליין"(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)

מותק של בחור

לקינוח קפצתי לאחמד חטי'ב, האיש הכי מתוק בכפר, לא רק מכיוון שהוא ביישן ונעים מזג, אלא כי הוא קונדיטור מופלא שעושה דברים מתוקים לאללה. חט'יב נכנס לתחום בגיל 16, ובשעות שאחרי בית הספר עבד כשוטף כלים. הנער התגלה ככל הנראה ככישרון, ובגיל 18 כבר ניהל את מסעדת "צ'יז" במושב בית הלל, אבל את הוריו זה לא סיפק. "למדתי אדריכלות בשבילם, הוצאתי תעודה אבל הלכתי בדרך שלי", הוא אומר. ואכן, אחמד נרשם ללימודי אפיית לחם ושוקולטייר אצל אסטלה בתל אביב, ואפילו נסע לטורקיה כדי ללמוד מהם את הבישול הערבי האותנטי "כי לסוריה לא יכולתי לנסוע", הוא מסביר. ואם הוא נראה לכם מוכר, זה כי הוא הגיע לחצי גמר בתוכנית "הקינוח המושלם". מוכשר, כבר אמרנו?!

לאחר שצבר ידע רב, חזר חט'יב ארצה והתחיל להכין מתוקים שהם שילוב של מזרח ומערב. למשל, לקח את הבקלאווה ופירק אותה, ובמקום מי סוכר שילב כרמל מלוח, קרם וניל ופסטוק. "גם בכנאפה הכנסתי קרם תות חמצמץ וב'לילות ביירות' שמתי מסטיקא, קרם קוסברה והדרים", הוא מוסיף.

ב"ממתקי אל חט'יב", החנות הקטנה והמגניבה שמתחת לביתו, הוא מכין ביחד עם אחותו קינוחים לתושבי רג'ר וגם למטיילים, שממש כמו חודר, מביא במשלוח עד למחסום הכניסה לכפר. ואולי תתפלאו, אבל הסנדלר העלווי הולך יחף בקונדיטוריה שלו: אחמד לא אוכל מתוק (!) כיוון שהוא שומר סוכר עקב תורשה מהוריו. לא נורא, לנו יהיה יותר. ממתקי אל חט'יב: 052-2231287, או בפייסבוק.

מותק של בחור. אחמד חטי'ב עם מעשה ידיו להתפאר(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)
קונדיטוריה קטנה ומתוקה מתחת לבית. ממתקי אל חט'יב(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)
רבים מבתי הכפר צבעוניים, אבל אין סיבה מיוחדת לכך(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)
בתוך הקשת נמצאת כיכר עלי אבן אבו טאלב(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)

החברים של הנביא

שעת ערביים נוחתת על רג'ר. עמק החולה נצבע בשמיים כתמתמים על שדותיו הירוקים. התחושה שלי היא שבא לי להישאר שם, ממש כמו תחושה שיש לך כשאתה בחופשה טובה בחו"ל. שבא לך עוד.

ג'מאל לוקח אותי לראות את גרעין הכפר העתיק - בתי בזלת מרובעים, לא מעבר לכך, אבל מאחוריהם נמצאת כיפה לבנה צחורה ויפה. "זהו מקאם אל ארבעין", אומר ג'מאל, "המקום של הסחבא, כלומר 40 חברים של מוחמד שנלחמו עמו". לדבריו, לכאן באים התושבים לקבל "בארכה" לבריאות ושאר סגולות. מי קבור שם? אף אחד לא ממש יודע, גם לא ממש חשוב. זוהי מסורת ואפשר להיכנס פנימה כשחולצים נעליים ובפנים רואים קבר מאחורי סורג. מעבר לכך, אין פרטים מיוחדים. אבל מסורת זו מסורת.

יש קבר אבל לא ברור של מי. עדיין מקום יפה. מקאם אל ארבעין(צילום: מערכת וואלה!, זיו ריינשטיין)

"אז בסך הכל החיים טובים פה?" אני שואל, והאשם עונה: "כן! יש פה אחווה בין אנשי הכפר, יש שלום וכולם אומרים שלום זה לזה. מאוד בטוח פה, כי אנחנו מוקפים שומרים מהצבא והאו"ם, אז נשים וילדות יכולות ללכת ברחובות אחרי 22:00 בלילה. אין פשע, גניבות או טרקטורונים שנוסעים ללא רשיון. אני מרגיש בטוח ולא מפחד וזה לא דומה לשום כפר בארץ, בטח לא לכפר ערבי, שיש בו פשיעה או ירי".

נכון האשם, אתם שמורת טבע אנושית ואנדמית לישראל, שלא דומה לשום דבר בארץ - וטוב שכך.


רוצים לבקר ברג'ר? דברו עם רכז התיירות האשם פתאלי: hashmf@gmail.com, 050-4507088.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully