טייבה: סיור בעיר מסקרנת שרוצה את המטיילים היהודים

דווקא כשהחלו ההכנות לסיורי הרמדאן, אלו שאמורים לקרב בין שני העמים, החל גל הפיגועים בארץ. באזור השרון, שבו מספר ערים ערביות, כבר התכוננו לקבל מטיילים יהודים לאורך חודש אפריל שבו מתקיימת החגיגה הדתית והתרבותית של אזרחי ישראל המוסלמים, במסגרת סיורי "לילות רמדאן".

כדי להראות את הצד היפה של הדת, ושוואלה - לא כל הערבים רוצים להרוג יהודים - למעשה הרוב הממש גדול רוצה לחיות בדיוק כמוכם בחברות ושותפות, יצאתי עם אילנית הרמתי מנהלת הפרויקטים בעמותת "דרכים שלובות", שמפעילה מזה שנים את סיורי הרמדאן בישראל. במסגרת הסיורים, יתקיימו לראשונה השנה אירועי "תכלס חיים משותפים" של אשכול השרון, המאגד תחתיו 14 רשויות יהודיות וערביות זו כדי לייצר פעילות אזורית ברמדאן, וזו הזדמנות מצוינת להשיל סטיגמות ולהתחבר לאדם באשר הוא אדם.

הכניסה הצפונית לטייבה מובילה אותך מכביש 444, שחוצה את השרון לאורכו, לתוך העיר. מעל הצומת גשר הולכי רגל עם מעין שער בטון משולש. מתחתיו שלט שחור רעוע בעברית וערבית: "ברוכים הבאים לטייבה עיר הסובלנות". בכניסה כבר מיצג יותר עדכני: "I Love TABE" שמוכר מערים רבות בעולם.

רחוב מספר 24 הוא הרחוב הראשי של העיר ומקיף אותה במעין עיגול מהכניסה הצפונית לדרומית. אילנית מסבירה, שהאוכלוסייה העשירה יותר יצאה מגרעין הכפר ושיפרה דיור, אבל עדיין הגרעין מספר את סיפור העיר. מצידי הכביש חנויות, מסעדות, כמה מוסכים ורחובות קטנים שיוצאים ממנו אל השכונות. ציורי גרפיטי מעטרים את קירות העיר פה ושם, חלקם עוסקים בפולקלור הערבי - בית, עץ זית, מקאם של שייח' מכובד.

יש בה כ-48 אלף תושבים בטייבה, העיר הרביעית בגודלה בחברה הערבית בישראל, ושמה הוא קיצור של השם א-טייבת אל-איסם (الطيّبة الاسْم) - "טובת השם" או "זו ששמה טוב", כפי שניתן למקומות רבים בארץ ישראל (יש גם טייבה בעמק יזרעאל) כדי להפוך שם מקום שנשא קללה או באר "רעה" בתחומו וכדומה.

אבל כדי להכיר באמת את התרבות המקומית, ובעיקר זו של טייבה, יש להגיע למצודת טייבה אלעליה אלטווילה ("המגדל הגבוה") - מבנה ממלוכי מהמאה ה-13, שנבנה מחדש ב-1706 ושופץ במימון איטלקי. לאמה עזאם, מנהלת המוזיאון, מכניסה אותי פנימה אל חלל המצודה שמעליו מכסים קמרונות לבנים. על הקיר צילומים וקטעי עיתונות בשחור-לבן מימיה הראשונים של טייבה במדינת ישראל: באר חדשה שנחנכה בה באוקטובר 1951, כביש חדש ב-1953 ועוד. בובות של משפחה לבושה בלבוש המסורתי עומדות מביטות בך, כלי קפה, מחרשה ומפת ארץ ישראל ועליה פזורות נשים עם לבוש שונה. לאמה לוקחת אותי לגרם המדרגות המוביל לגג המצודה המתנשאת לגובה 17 מטרים. מהגג נשקף כל אזור השרון ב-360 מעלות, כולל מה שנשאר משדותיה החקלאיים של העיר שעבר תהליך תיעוש ועיור. מעניין אם רואים מפה את הבית של אחמד טיבי, חשבתי לעצמי, אבל לאמה אמרה שלא ורק הצביעה על כיוונו. הנוף הזה מסביר גם את חשיבות מיקומה על סעיף של ה"ויה מריס", הלא היא דרך הים העתיקה שעברה גם בטייבה.

מגג המצודה נראים גם שני מבנים חצי הרוסים שעומדים נטושים מזה שנים. הם שייכים לשני אחים, ולמרות שיש תוכנית להקים שירותים ציבוריים שישמשו את המטיילים, הנושא תקוע עקב מחלוקת כספית בין העירייה לבעלים. בינתיים העשבים השתלטו עליה, הזבל "מעטר" גם הוא את קירותיה וכולם מפסידים.

מהמצודה אנו פוסעים אל רחבה גדולה, שבה בימי הרמדאן תמצאו דוכנים וקישוטים מעמוד תאורה אחד למשנהו. זהו מעין יריד אפטאר שמשמש ביום-יום כמגרש חניה קטן לבאי המצודה. סמטאות קטנות עם אָבְּלַק - סגנון בנייה עיצובי ממלוכי מעל דלתות הכניסה - נראות במלוא הדרן ושימורן. אבל פנינו לביתו היפה של מוחמד נשאף, אדריכל ובן למשפחת נשאף הענפה והמכובדת, ששימר בבית ישן בן יותר מ-200 שנים את הדיוואן וחדרי הבית שהפכו למטבח וחדר שינה, ובעיקר את החצר היפה ועליית הגג עם המדרגות המקוריות. באחד החדרים הוא מצביע על באר שיש בה עדיין מים, ואילו בחדר אחר שהיה מחסן הוא שילב פרקט כשמעליו קמרונות מסויידים בלבן.

ממש באותו מתחם, נמצא ביתו של בן דודו, גם הוא נקרא מוחמד נשאף, אבל נשאף השני דגל יותר בשימור הישן על פני החדש. דלת לבנה גדולה שנשארה כמו שהיא כבר 200 שנים, מקבלת אותנו. מוחמד החביב פותח ומסביר על דלת קטנה, שהיא חלק מהדלת הגדולה, ודרכה יצאו בני הבית, לא לפני שנעלו קודם את הדלת הגדולה ששימשה להכנסת גמלים וסוסים.

הבתים של פעם נבנו ממים, חול ושמן זית ומהאבן מקומית. אפילו הביאו אבנים מלבנון", מסביר נשאף ומוסיף שעובי הקירות היה מטר, כך שלא היה קר או חם, "אבל בשנים האחרונות צריך להדליק מזגן או חימום כי מזג האוויר השתנה", הוא מוסיף. המשך הסיור בבית חושף אותך בפני חדר ששימש מחסן תבואה עם מערכת מיוחדת לאחסון והוצאת התבן להאכלת החיות, וגם כיסא יולדת מעץ שנשאר כמות שהוא עשרות שנים.

ביציאה מביתו של נשאף, נראית המצודה ורחבת הרמדאן. פתאום רעש צופר של מכונית נשמע ומתחזק כשהוא מגיע אלינו. זהו ניאהד ממאפיית "אבו סאלח" - המאפייה הניידת היחידה בארץ - שהיא בעצם פולקסווגן מסחרית עמוסת דברי מאפה. "ככה הוא עובר בסמטאות ומוכר ואפשר גם להתקשר אליו והוא בא", מסבירה אילנית. בתוך הרכב "יושבים" לידו לחמניות, פיתות עם זעתר ושאר דברים נהדרים לחובבי גלוטן. "יש פיתה לבנה, פיתה שחורה, יש בגטים, יש לי לאפה עירקית, יש לי בייגל ירושלמי, עוגיות וגם 'מסאחה' - לאפות קטנות מגולגלות עם בשר עוף - אתה לא תאמין כמה זה טעים". דברו איתו: 09-7992735, 050-3367082.

משם הליכה קצרה אל וואטפה ג'אבלי, אמנית הרקמה הערבית-פלסטינית. היא מג'נין במקור אבל הוריה מטירה. הגיעה לטייבה ב-1987, ימי האינתיפאדה הראשונה, עקב נישואיה. בבית ישן היא רצתה להקים מוזיאון למורשת הפלסטינית בסוף 2019, טרום הקורונה, אבל המגיפה גרמה להפוך את הבית למעין מוזיאון/חנות לרקמה הערבית המסורתית. "לכל עדה - הרקמה שלה", היא מסבירה כשאנו יושבים בסלון שלה ומסביבנו שמלות, תמונות רקומות ואפילו פסוקים מהקוראן שרקומים כברכות שתולים על הקיר.

במפגש עמה מספרת וואטפה איך נעלמה מסורת התלבושות מרקמה אצל הנשים, כשלכל רקמה יש סיפור, חלומות, ברכות, ולדבריה חלק מהעבודות שהיא מקבלת רוקמות נשים חירשות ממפעל בעזה שמקבלות על כך כסף, כך שיש פה גם מיזם חברתי חשוב.

וואטפה היא גם אם שכולה שאיבדה לפני שלוש שנים שני בנים, אחד מהם עקב סכסוך מקומי, וגל הפיגועים האחרון מחזיר אותה לכאב האישי שלה. "אני לא מאחלת לאף אם - לא יהודיה, לא ערביה, לא נוצריה, לא פיליפינית, לא אתיופית - לאף אמא לעבור את מה שאני עברתי", היא אומרת בכאב. "האבא שנרצח עכשיו (בפיגוע בני ברק - ז.ר), הוא לא אבא? יש לו 5 ילדים, אני בדיוק כמוהו. זה האינטרס שלנו שיבואו יהודים לטייבה", היא מוסיפה ואני חושב על המילים משירה של חווה אלברשטיין: "כולנו רקמה אנושית אחת חיה" (וכנראה גם מתה).

כדי להמתיק מעט את המפגש המרגש עם וואטפה ולסיים עם טעם מתוק, קפצנו ל"ממתקי רחיבה" - המקום שבו מכינים את ה-ממתק המוסלמי של הרמדאן - הקטאייף - כבר 60 שנים.

מוראד, הבעלים, למד אלקטרוניקה והתחביב שלו לבנות מכונות, אז הוא בנה מכונה ייחודית בעולם על תנור ישן של אמו המנוחה בן 60 שנה, חתך לו את הרגליים ויצר מכונה יש מאין שאליה מוזגים את הבלילה ומוציאה נוזל שהופך לבצק של הקטאייף, בדומה לפנקייק שאתם מכינים בבית.

"הקטאייף הוא ממתק קל עם פחות שמן, והבצק שלו זה קמח, שמרים, קצת סוכר וסודה", מסביר מוראד. "כשהייתי קטן, הקטאייף היה רק ברמדאן אבל שידרגתי את זה לכל השנה, לחתונות ואירועים, אבל ברמדאן הטעם שלו אחר בגלל הצום כי אתה רעב וחסר בגוף סוכר". קטאייף מוכן עולה 50 שקלים לקילו, אבל מוראד מסביר שיש כאלה קונים רק את הפנקייק המוכן ומסיימים את ההכנה בבית. 09-7990317.

ממש לפני החזרה לרכב ולרחוב הראשי שמוציא אותך מהעיר, ששמו "גמאל עבד אל נאצר" (לא ברור למה מדינת ישראל הנציחה את השליט המצרי שהיה אויב מר), אני מגיע לפאר היצירה המוסלמית בדמות מסגד סלאח א-דין שקרוי על שמו של המצביא האיובי שגירש את הצלבנים מהארץ במאה ה-13-12 לספירה. זהו אחד מעשרה מסגדים בטייבה והוא חדש יחסית.

הדרך לכניסה למסגד, עוברת ליד ה"סבאט" - מעבר שבנה אחמד שנאכר עווידה בסוף התקופה העות'מאנית כדי לחבר שני בתים ושיהיה מעבר בין שתי שכונות - העלית והתחתית.

בכניסה למסגד, לאחר חליצת הנעליים, מקבל אותי האימאם. "כבר כשראיתי אותך ידעתי שאתה יהודי", אמר. "באמת? ככה ראית אותי עם העיניים הבהירות והבנת שאני 'יהוד'" עניתי בחיוך. האימאם קיבל אותי בברכה, אמר שאפשר לצלם ואכן היה לא מעט ממה להתרשם - מהקיבלה (הקיר הדרומי שמסמל את כיוון התפילה), דרך הפסוקים והערבסקות בערבית ועד התקרה הצבועונית.

סיורי הרמדאן הם הזדמנות נדירה כן לקרב בין העמים, ואולי התגובה הכי טובה לאלו שרוצים להפריד ביננו. אז לא להתייאש, והיידה - לטייבה!

עוד סיורי רמדאן ממתינים לכם באתר "דרכים שלובות".