לצופה מן הצד המראה הזה עשוי להיות מעט מוזר: לפתע, בשעה שבע בערב, ללא כל התראה מוקדמת, משתרך תור ארוך ובלתי-נגמר של מכוניות באחד הכבישים המרכזיים באום אל-פחם - כביש "אל-קודס". לא הייתה שם תאונה ושום מכונית לא חסמה את הכביש. לכאורה פקק ללא שום סיבה מוצדקת. וכמו שהתור הזה בא, כך הוא גם הולך. בשעה 19:50 בדיוק הכביש מתרוקן כלא היה והופך, כמו יתר כבישי אום אל-פחם, לכבישי רפאים. תנועת המכוניות נעלמת, רחובות העיר מתרוקנים מאדם והדבר היחיד שניתן לשמוע אותו מכל עבר הוא קול שקשוק המזלגות והסכינים מחלונות הבתים.
זהו חודש הרמדאן, החודש היחיד בשנה המוסלמית שבו הכול משתנה, שבו היום הופך ללילה והלילה הופך ליום, שבו בשעה 19:00 עומדים מאות מתושבי אום אל-פחם בפקק כדי לקנות פלאפל חם וטרי כמה שיותר סמוך לארוחת שבירת הצום המסורתית, שבו בשעה 19:50 הפקק נעלם כי כולם מגיעים לבתים, כדי לאכול יחדיו עם כל המשפחה ולשבור את הצום שנמשך משעה ארבע בבוקר. וכך, בזמן שהשמש שוקעת מעל אום אל-פחם, הופכת העיר התוססת והרועשת לעיר רגועה ושקטה.
במהלך חודש הרמדאן מקיימת עמותת תיירות "מרבד ירוק ואדי עארה" - בסיועה של עמותת "סיכוי" לקידום שיווין בין יהודים לערבים - סיורי רמדאן מרתקים במספרים אזורים בארץ: בנצרת ועמק יזרעאל, במשולש הדרומי ובוואדי עארה. הסיורים הללו (רובם בתשלום) הם חלק ממיזם רחב יותר שמטרתו היא לקדם תיירות משותפת ביישובים הערבים והיהודים ולקדם שיתוף פעולה עם עמותות תיירות מקומיות ערביות ויהודיות.
דו-קיום נשי: מוסלמית ויהודיה מדריכות יחד
הסיור שבו השתתפנו התחיל בשעה 16:30 אחר הצהריים ביישוב ברטעה. כל סיור זוכה להדרכה משותפת של שתי מדריכות תושבות האזור, אחת מוסלמית ואחת יהודיה. טל, המדריכה היהודייה ותושבת הישוב קציר, הסבירה לנו על ההיסטוריה המרתקת של הכפר החצוי ברטעה (חלקו המערבי נמצא בשטח מדינת ישראל, חלקו המזרחי - בתחומי הגדה), ולאחר מכן קיבלנו הצצה נדירה במאפייה המקומית כיצד נוצרת הבלילה שממנה מכינים את הקינוח המפורסם ביותר של חודש הרמדאן: קטאיף.
לאחר שהסתובבנו עוד קצת בשוק המקומי הקסום, זכינו לשמוע משירין, המדריכה המוסלמית שלנו מאום אל-פחם, עוד קצת סיפורים על המקומות, המסורות, האנשים והמנהגים של חודש הרמדאן.
אבל לא רק על רמדאן לומדים בסיור המרתק הזה. במהלך ביקור בחנות לבגדי שמלות חינה וזרי חתונה, למדנו, לדוגמא, על מנהגי הנישואין בעולם המוסלמי: על השמלה שקונה הכלה, על הבגדים שקונה החתן, על המקל המעוטר שמתלווה לזוג, על הזרים הקטנים שעל הכלה הטרייה להדביק על סף דלתו של בעלה ועל סמלים נוספים רבים שמתלווים ליום החתונה.
למדנו גם מה ההבדלים בין המסגדים השונים, למה באום אל-פחם התחילו לבנות לגובה, כמה עולה זוג נעליים בשוק ברטעה והיכן נמצא הפלאפל הכי טוב בוואדי ערה. במשך שש וחצי השעות של הסיור (יש סיורים קצרים יותר), אנו זוכים לשמוע סיפורים קטנים על רמדאן, על המוסלמים, על הערים הערביות, על אנשים, על מסורות, על מנהגים, על מאכלים ועל ריחות.
המואזין קרא "אללה אכבר", והחלה סעודת שבירת הצום
גולת הכותרת היא, כמובן, ארוחת שבירת הצום (איפטאר) שאותה קיימנו אצל משפחת חמאדה מאום אל-פחם. בשעה 19:54 בדיוק, 16 שעות לאחר שהחל הצום, נשמעה הקלטה של המואזין במסגדים הקורא "אללה אכבר" - האות שאפשר להתחיל לאכול. אנו מתיישבים בחצר הבית שבלב העיר ומקבלים קישוא ממולא, פרגית ממולאת אורז, מקלובה, ובמיה ברוטב עגבניות. את הארוחה אנו מקנחים - איך לא - עם קפה שחור ועם קטאיף ממולא באגוזים ובשקדים.
כשנהיה כבר מאוחר אנו יוצאים להסתובב בסמטאות אום אל-פחם. אט-אט יוצאים מבתיהם תושבי העיר השבעים וממלאים את החנויות שעדיין פתוחות.
בשביל רבים מבין 1,000 המבקרים שהגיעו בחודש האחרון לסיורי הרמדאן, הייתה זו הפעם הראשונה שהם מבקרים בעיר ערבית בישראל. הביקוש לסיורים הוא כה גדול, עד כדי כך שהמארגנים נאלצו להוסיף מועדים חדשים לסיורים. נדמה שסיורי הרמדאן הם רק תירוץ מעולה כדי לאפשר לרבים כל כך לעשות דבר כל כך בסיסי ומובן מאליו: לבקר ביישובים הערבים, להיפגש, להכיר, לשבור סטיגמות, לשמוע, להשמיע ולהיחשף לתרבות אחרת - פה ליד, אצל השכנים.
לצד הסיפורים המרתקים על חודש הרמדאן, זו הזדמנות פז להיחשף גם להיסטוריה, לתרבות ולגיאוגרפיה. באנו בשביל הרמדאן - נשארנו בזכות כל השאר.