לא קל ליהודים להסתובב ברהט. לא כדרך קבע, ובטח לא אחרי האירוע האחרון בשבוע שעבר, שבו היו מעורבים שוטרים ומקומיים באלימות מיותרת, ששוב הכתימה את המשטרה (ובצדק) ככוחנית ואלימה, וכן גם את הבדואים בדרום, שגם בקרבם יש לא מעט פורעי חוק.
ועם זאת, אלו הם ימי הרמדאן - החג שבו מציינים המוסלמים את הורדת הקוראן מהשמיים לידיו של הנביא מוחמד. וכמו בכל שנה, הבתים ברהט, העיר הבדואית הגדולה בארץ שבה חיים כ-70 אלף תושבים, כבר מקושתים באורות צבעוניים שנדלקים עת יורדת השמש על גבעות החול בעיר. בימי החג, היום ברהט הופך ללילה. התנועה של התושבים והתלמידים ברחובות דלילה, והם מעדיפים להסתופף ולהתסתגר בביתם מפני החום ועול הצום. עם רדת הלילה וסיום סעודת האפטאר, המסיימת את הצום היומי החל על נשים וגברים כאחד (וגם על ילדים בהדרגה), יוצאים התושבים אל הרחובות, חנויות המתוקים נפתחות וכולם אצים לרכוש את ה"ממתק הלאומי" של הרמדאן - הקטאייף. ה"מכה" של המתוקים היא החנות ממתקי "אלרוזנה", שבה תמצאו את כל החטאים המתוקים של המגזר הערבי-בדואי, ויש לא מעט מהם.
בשנתיים-שלוש האחרונות חודש הרמדאן "יוצא" על החודשים החמים בשנה - מה שלא מקל על המוסלם את מצוות הצום. ובתוך כך, ההכנות לחודש החשוב בשנה המוסלמית (שנת הירח) כבר הושלמו, ואפילו היו לא מעט הזמנות לאירוע המסורתי של "לילות רמדאן", שבו מגיעים אנשי המגזר היהודי לערים הערביות לסייר, לאכול וחשוב מכל - לשבור מחסומים בין העמים.
אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. הטילים על עזה בשילוב אירועים אלימים כאלה ואחרים במגזר הבדואי בדרום עשו את שלהם, וגרמו ללא מעט ביטולים של קבוצות ותיירים יהודים. ברהט כבר רגילים לביטולים כשהמתיחות עולה לעיתים, אבל עדיין מתעקשים שהמציאות לחוד והתוכניות (בטלוויזיה) לחוד. כן, יש קומץ שפה ושם אלים, כן יש מה לשפר בין העמים, בין האוכלוסיות, אבל רק תבואו ותראו שמה שמשדרים לכם בתקשורת - לא תמיד נקלט כמו שצריך.
רהט כל כך רוצה את היהודים, ולא רק בשוק ביום שבת. היא רוצה את היהודים כי היא רוצה לסדוק את הסטיגמה של המקום שנתפס בקרב רוב היהודים כעוין, עני ומנוכר.
הסלאמס של רהט
אני מסייר עם אלהאם אלכמלאת, מדריכה מקומית ברהט, שגם עברה ביחד עם נשים מקומיות קורס יזמות לנשים תיירניות, שעד לא מזמן היו צפונות בביתן והיו נדונות לגזרה המסורתית של האשה הבדואית בחברה המוסלמית - אשת איש, אשת ילדים ואשת בית.
אלהאם שייכת למעמד הנמוך של הבדואים על פני האדמה, ובטח ברהט - בדואים שחומי-עור - שנחשבו מאז ומעולם לעבדים של הבדואים "הלבנים", מחזיקי הניצוץ שעבר אליהם, לפי אמונתם, מאז לכתו של הנביא מוחמד. אלהאם רוצה שאראה דווקא את שכונה 20 ברהט הנחשבת ל"סלאמס" של העיר ואולי לשכונה הענייה ביותר במדינת ישראל, שהרי רהט היא הישוב עם הדרגה הסוציו-אקונומית הנמוכה ביותר בארץ. זבל בדמות שקיות ניילון "מעטר" את הכבישים, כבלים פיראטיים של חשמל נמשכים מאחד לשני ופסולת בניין מוצגת כשפוכת באחד הוואדיות, שמתחברים לנחל גרר החוצה את העיר.
ובתוך כל זה, צמוד לכביש, נמצא האוהל של חסן אבו גיליין, גם הוא מהבדואים השחורים, שהם עצמם מכנים במילה הלא פוליטיקלי-קורקט "כושים". השכונה היא של שבט הטראבין, אחד השבטים הגדולים ברחבי המזרח התיכון. חסן, בן השבט, נשוי לארבע נשים ויש לו 20 ילדים ו-20 נכדים. דוניא, בתו, מקבלת את פניי באוהל, וילדיה מתרוצצים בו ומשחקים. היא בת ה-33 ויש לה שבעה ילדים, לא משהו מיוחד בעיר. באוהל המודרני יחסית (בנוי מיריעות מעובדות של אריג אדום צבעוני, המונח על קלונסאות ברזל), הם מקבלים אורחים, מספרים את סיפורם ואת סיפור הבדואים, מארחים לארוחות אפטאר, כשכל נשותיו של חסן מועסקות בעסק: שתיים אחראיות על האוכל והשתיים הנוספות על הסדר והתוכן.
אירוח בדואי ברהט, חסן אבו גיליין. שכונה 20, 052-4054156.
מי רוצה קרם להרמת החזה?
מהאוהל אנו עוברים לנשנש משהו. האלה אבו סיאם שייכת למשפחה גדולה בעיר. לפני כחמש שנים החלה לבשל בביתה לקבוצות וגם לקייטרינג שמזמינים ממנה התושבים היהודים של להב, להבים, מיתר ושאר ישובי "עוטף-רהט". בעלה הוא הוא ירקן בשוק המקומי, כך שמובטחים לה חומרי הגלם הטובים והטריים ביותר שיש.
בתפריט שלה האוכל הערבי המסורתי, כמו מסחאן (עוף עם בצל ותבלינים), מקלובה עוף (או צמחונית) קובה, עלי גפן ממולאים, סלטי כרוב ותירס מסורתיים, סלט טאבולה ואחרים. בקרוב היא פותחת בחצר ביתה מרכז מבקרים, ותאמינו או לא - היא יכולה לארח עד 300 איש לארוחה.
הבית של האלה. 050-3323245.
בשלנית נוספת בעיר היא ג'מאלת אבו מוסא, שגם מארחת ומספקת סעודות אפטאר כיד הסולטן, אבל גם תכלו לישון אצלה בבית, בחצר, באוהל או איך שתרצו. מעבר לכך שמכינות קדם-צבאיות באות ללון אצלה במסגרת טיולים באזור, ג'מאלת, בת 40 ואם לשמונה, היא בית מרקחת אנושי ומכינה קרמים שונים על בסיס צמחים.
האשה המרשימה הזו הפסיקה את לימודיה בכיתה ח' כדי לעזור לאמה, והיתה אחת מ-28 ילדים שחיו באותו בית. "בגיל 16 נישאתי, ובגיל 18 כבר הייתי אמא", היא אומרת בגאווה. את סוד הכנת הקרמים למדה מסבתה המצרית, שמתה בגיל 98. כך למשל, תמצאו אצלה קרם להרמת החזה לנשים, מסכות פנים לטיפול באקנה וגם משחה לטיפול בפסוריאזיס, או מסכת חימר למתיחת פנים.
ג'מאלת אבו מוסא, שכונה 2 בית 177. 054-3912896.
בונים קשר: מסגד כל הדתות
בשעת צוהריים אני פוגש את טלאל אלקרינאוי, לא את ראש עיריית רהט הנושא את אותו השם, אלא יזם תיירות בן משפחתו, בן 38 ואב לשתיים, שמנסה לדחוף את רהט קדימה ולהציג את הפנים היפות שלה. שבט אלקרינאוי הוא אחד החזקים בעיר וחבריו מהווים כעשרה אחוזים מאוכלוסיית רהט.
מעבר לכך שלטלאל מיזם של סיורים אוויריים במסוק מעל רהט והאזור, הוא מכיר כל פינה, רחוב ורגב אדמה בעיר שלא קל להתמצא בה לבד. טלאל הוא כמו השריף של העיר, ואחרי שביקרנו ביער רהט הסמוך, שחוץ מעצי איקליפטוס אין בו יותר מדי, הוא לוקח אותי למעוז של בני משפחתו במערב העיר. אחיו של טלאל בונה בימים אלה מסגד חדש, מסג'ד אל באדר שמו ("בשורה טובה" בקוראן), שאמור להיפתח בסוף השנה ותכליתו קבלה של כל הדתות. "אני רוצה שכל מי שיבוא לרהט מבחוץ, יוכל להיכנס לכאן, לקבל הסבר על הבדואים, על רהט, לשאול שאלות, שהמקום יהיה אתר תיירותי", מסביר לי טלאל במרץ. בכיפת המסגד המצופה זהב, שטרם הונחה על ראש המבנה, הושקעו כ-800 אלף שקלים, ולדבריו המסגד החדש יהיה אחת האטרקציות של העיר.
אפרופו מסגדים, לכל שבט ברהט יש את המסגד שלו ובו מתפללים חבריו. גם ב"רהט החדשה" - השכונה שנבנית בימים אלה לתושבים הרבים שלהם מצוקת דיור - המסגדים ייבנו לפי שבטים, מה שימנע חיכוכים מיותרים שגם ככה יש לא מעט בעיר, שקמה ב-1972 במסגרת שבע הערים הבדואיות בישראל.
חמוצי התקווה
זוהי שעת אחר הצוהריים ברהט, והרוחות כבר החלו לנשב ולצנן את היום הלוהט שעבר על צפון הנגב. אני מגיע לביתה של ג'ולייט בדר, אשה חביבה ומסבירת פנים שבאה מעזה במקור ונישאה למקומי בגיל 14. בגיל 17 כבר היו לה תאומים, וכיום בגיל 36 היא אם לשבעה.
חלק מהלידות של ג'ולייט לא עברו בקלות, והיא התחזקה מכך והחליטה לעשות משהו משמעותי בחייה, שגם יתרום לכלכה הביתית וגם יקרב לבבות בין העמים. מכיוון שהיא אוהבת לבשל, היא יצרה מגוון סדנאות לתיירים, ביניהן סדנא להכנת חמוצים, ומאידך גם סדנא להכנת קטאייף כדי שלא תישארו עם טעם חמוץ בפה. הקטאייף הוא בכלל קינוח טורקי, אבל למי אכפת מה מקורו כשכל כך טעים בבטן. והמלצה מגו'לייט - קטאייף יש לאכול רק טרי אחרי הטיגון. אומנם עתיר קלוריות אבל גם עתיר שמחה.
בית האמונה והתקווה של ג'ולייט. 053-2319703.
חוסנייה אבן ברי היתה סייעת בגן ילדים. לאחרונה חגגה 50 שנים ובאמתחתה שמונה ילדים, וכן היא גם סבתא. לאחר 13 שנה בגן, החליטה לעשות הסבה לתפירה בעקבות אחת מבנותיה שלמדה תפירה ועוסקת במקצוע למחייתה. חוסנייה, כמו חברותיה האחרות כאן, נרשמה לקורס של נשים יזמיות של מעוף מטעם משרד הכלכלה, שלימד אותן לא רק להעצים את עצמן כנשים אלא גם כמפרנס נוסף במשפחה.
חוסנייה מארחת במעין שיג (אוהל אירוח בדואי) צבעוני ורקום, כמובן, מכל טוב. מעבר לסיפור האישי שלה, היא מזמינה לארוחת בוקר או צוהריים (80-40 שקלים בהתאמה) במטרה לקרב לבבות בין העמים וכמובן מלמדת את מלאכת התפירה הבדואית - מרקמה על כדים וכלה במעמד לנייר טואלט.
חוסנייה אבן ברי. שכונה 2, בית 162. 050-4758947.
אינשאללה נשתה ביחד
אין זמן שהוא טוב במיוחד לגלות את רהט, אבל נדמה שדווקא בשבועיים הקרובים, עת מתקיימים סיורי "לילות רמדאן" (31 במאי עד 9 ביוני) בעיר, בתקופה שאולי נראית בחדשות מתוחה אבל בתכלס ממש רגועה, תוכלו לקבל את המיטב שהיא יכולה להציע.
וכאן נכנסת לתמונה עמותת "קסם המדבר" של הרשות לפיתוח הנגב, שעמלה להוציא את התושבים הבדואים מהסטיגמה השלילית שדבקה בה, ולפעמים בהחלט בצדק, אבל יש לומר בכנות שנעשה לה גם עוול גדול. התחלת השינוי מתחילה בהורדת חסמים והכרת האחר, הכרה הדדית אגב, אבל גם בקבלת אחריות אישית על הנעשה בעולמך. זה לא פותר את הבדואים, שרובם הגדול באמת מסבירי פנים, אוהבי אדם ושוחרי שלום לעשות עבודה פנימית בכל הנוגע לניקיון בסביבתם ושמירת טבע, למשל. אבל גם על היהודים לעשות עבודה אישית ואמיצה ולא להיות ניזונים מהתקשורת בלבד. צאו לשטח, תכירו, תדברו, תשפטו לבד.
רהט בעברית היא שוקת. בערבית, זו קבוצה של אנשים שחיים בצוותא. אז אם רק נרצה, אולי בעתיד נוכל לשתות מים טובים ביחד. אינשאללה.
