כך הפכה אופקים להפתעת התיירות של הנגב

"אנחנו רוצים לספר שיש פה עיר שגדלה בשש השנים האחרונות מ-24 אלף איש ל-36 אלף ועוד שש שנים יהיו פה 50 אלף תושבים", מסביר מנהל האגף לפיתוח כלכלי איציק קריספל, עת אני מסייר איתו באופקים. ולמה זה מעניין? כי לראשונה יש הגירה חיובית לאופקים, כלומר בין 1995 ל-2015 חוותה העיר שבצפון הנגב המערבי הגירה שלילית ורבים עזבו אותה. "זו פעם ראשונה שאופקים צומחת לא מעלייה, אלא מצעירים שמחליטים לבוא לפה, בעיקר של משפרי דיור מבאר שבע, אבל גם מצפון לאופקים", הוא מוסיף. ולמה הם פתאום מחליטים לבוא לשם? שאלה מצוינת שיש עליה תשובה מצוינת.

אופקים נוסדה ב-1955 כעיר מקלט לעולים ממרוקו ותוניסיה שהתיישבו במעברות. בשנים שלאחר מכן הגיעו עולים מפרס, הודו, רומניה, מצרים, רוסיה ואתיופיה (בשנות ה-90) ואפילו כמה עשרות פליטים ממלחמת וייטנאם, שנמצאו בסוף שנות ה-70 על ספינה ואף מדינה לא הסכימה לקחת.

עם הזמן סבלה העיר מאבטלה קשה, חוסר במקומות עבודה, רמת שכר נמוכה ו"עננים של גשם ושל מלחמה שטים מעל מפעל הטקסטיל הנטוש". רבים מהעולים נזקקו לארוחות וביגוד מבית תמחוי ובית חב"ד המקומי. בקיצור - בעיות קלאסיות של עיירת פיתוח בדרום.

אבל ב-2015 קרה בה משהו. הסכם גג שחתמה העיר ב-2017 עם המדינה, אמור להזרים אליה 14 אלף איש ואישה לשלוש שכונות חדשות שייבנו בה בחמש השנים הקרובות - אפיקי נחל, נוח ושכונת הפארק. שכונה אחת כבר מחוברת לגז טבעי, והנוספות בדרך. אז מה רע לזוגות צעירים לגור ליד באר שבע בדירת ארבעה חדרים במיליון שקלים? גם תחנת הרכבת שנפתחה בה ב-2016 הנגישה בקלות את המרכז ואת מרכזי התעסוקה והלימוד הגבוה, ובעתיד הקרוב אמור להיסלל כביש חדש שייחבר בין אופקים לבאר שבע, דרך שדה תימן, וייקצר את הדרך בין הערים.

מה שעוד מושך את מהגרי הדיור להגיע לאחרונה, היא העובדה שאופקים קיבלה בשנה שעברה את פרס החינוך הארצי - תחום שהוא ה"בייבי" של ראש העיר איציק דנינו, שמחזיק גם בתיק החינוך. "התושבים גם מגיעים כי יש פה הטבת מס - עד משכורת של 19 אלף שקלים בחודש אתה לא משלם מס", מסביר דנינו, "ולכן באה לפה אוכלוסייה ברמה יותר גבוהה". כך למשל, בשכונת הפארק ש-60 אחוזים מתושביה הם אקדמאים. "גם הגנים ובתי הספר צומחים בעשרות אחוזים וזה דרמטי לעיר שחזרה אחורה בשנים האחרונות".

בקיצור, דיור משתלם, פיתוח עירוני, חינוך מצוין ודרכי גישה נוחות למקורות התעסוקה והלימוד - והנה יש לנו יופי של התחלה. עכשיו נשאר לטפל במה עושים בה, ולכאן נכנס האגף לפיתוח כלכלי בראשותו של קריספל וחבריו.

כעיר מדברית, אין לאופקים יותר מדי אוצרות טבע כמו מכתשים, מעיינות נובעים או תצפיות מהרים. למעשה, היא כולה מישורית ולכן פיתחו בה לאחרונה מסלולי רכיבה רבים, ובכלל את ספורט האופניים (כולל את סינגל אופקים המעגלי עם 22 ק"מ), כך שמכל נקודה בעיר אתם יכול לרכוב גג חמש דקות - ואתם בטבע שבחורף מתמלא בכלניות של "דרום אדום" ואפילו בנחלים זורמים.

אחת הנקודות הכי חשובות ובולטות בעיר היא מצודת פטיש, שהוקמה ב-1894 על ידי העו'תמאנים, כנקודה לאגירת שעורה אבל גם כנקודת שליטה על האזור. לא רחוק מהמצודה נמצא תל מנוח, שבקרבתו ערכו הבריטים את תרגיל ההטעייה המפורסם לעות'מאנים בקרב באר שבע המכריע במלחמת העולם הראשונה, במהלכו קצין בריטי "השאיר" בשטח תיק מסמכים עם תוכניות קרב כוזבות, שגרם לאחרונים לחשוב שהבריטים ירכזו כוחות רבים סביב עזה ופחות סביב באר שבע. התוצאה: כיבוש באר שבע ונקודת המפנה מסדרת כשלונות לנצחונות במערכה על המזרח התיכון. גם האתר הזה צפוי להפוך לאתר הנצחה תיירותי, וטוב שכך אחרי יותר ממאה שנים.

אבל אם נחזור למצודה עצמה, פטיש נזכרת במפת מידבא שבירדן מהמאה ה-7-6 לספירה, והערבים במקום קראו לה פוטיס. השם פטיש ניתן גם לנחל הסמוך כמו גם למערה מיוחדת ומפתיעה שנמצאת ממש למרגלות המצודה. המקומיים קוראים למערת פטיש "מערת הקומקום", כי הפתח שלה נראה כמו קומקום קפה ערבי או אולי כמו מנורת אלדין מסוגננת. בתוכניות של העירייה להפוך את המצודה לאתר עסקי, כנראה מסעדה, שבאיה יוכלו ליהנות גם מנוף נהדר למרחבי הנגב המערבי.

כמה דקות הליכה מהמצודה נמצא פארק אופקים שמשתרע לאורך 500 דונמים ועתיד להיות ה"סנטרל פארק" של אופקים. מסביב לו אמורות להיבנות השכונות החדשות של העיר, ותושביהן יוכלו ליהנות ממסלולי ההליכה, רכיבה, פיקניקים, צל אורנים ואיקליפטוסים ואפילו מזרקות מים לצינון בימים חמים של השנה, ויש מלא כאלה באזור.

נסיעה ברחובותיה של אופקים מזמנת לך כיכרות רבים. על רובן עומדים פסלים יפים, חלקם מוקדשים כאנדרטאות וחלקם כפסלי אומנות. כך למשל, בכיר הספורט או כיכר הזריחה תוכלו לראות פסלים של אייל אסולין, ובכיכר ספרא תוכלו ליהנות מעבודתו של הפסל חיים טדגי "פריחת האלוורה". אגב, פסליו של טדגי פזורים ברחבי העיר, אבל דווקא ביתו של הפסל המנוח ברחוב ירמיהו הוא מקום שאסור להחמיץ כשאתם בעיר.

חיים טדגי נולד ב-1942 במרוקו, גדל בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן ולימים הגיע עם משפחתו לעיר נתיבות לפני שגר באופקים. "הכרתי אותו כשהיה חייל ואילו אני בת 14", מספרת אליס אשתו כשאנו פוסעים בין מאות יצירותיו שמעטרות את החצר עמוסת הפסלים שלהם. דוד של חיים היה גר מתחת לבית הוריה של אליס, וכך נוצר הקשר.

בין שאר לימודיו האומנותיים בקרמיקה, אמנות חזותית ופיסול, למד טדגי גם בבצלאל והיה למנהל ולמייסד של המרכז לאמנות באופקים. עבודותיו גם נמצאות בעולם, למשל בגרמניה. "מגיל קטן היו לו ידיים טובות וכל דבר שמצא בחוץ - עשה ממנו משהו", מספרת אליס. מעבר לאמנות הפלסטית, טדגי גם היה שחקן ושיחק ב"הבימה" וגם ניגן בפסנתר. גם אליס "חוטאת" בפיסול, אבל היא בחרה דווקא בעיסת נייר ופסליה לא פחות יפים מאלו של בעלה.

סיור בביתם של אליס וחיים, שכיום מועבר דרך עיריית אופקים בתיאום ובתשלום (מרב - 050-5331800), חושף את פסליה הרבים והמיוחדים שהעין אינה שובעת מהם. אל תחמיצו.

יצירת אומנות אחרת - פשוט אי אפשר לקרוא לה אחרת - היא בית הכנסת "אור תורה" אל ג'ריבה, שנבנה בשנות ה-70 על ידי קהילת תוניס שעלתה לארץ, כהעתק דומה לבית הכנסת שקיים באי ג'רבה, ונחשב לאחד מבתי הכנסת היפים בארץ.

הנכנס בשעריו, מבחין בדמיון קל לבית הכנסת אבוהב שבצפת, אך צבעו הוא צבעו חום, כמו גם בימת החזן והריהוט מסביב. חלונות ויטראז צבעוניים מעטרים את קירות ההיכל, נברשות מיטלטלות מהתקרה וקשתות מצופות בפסיפס אבנים סובבות את המתפללים. ארון הקודש נמצא גם הוא מעבר למעין פרגוד מעץ שנפתח, וספסלים ניצבים זה לצד זה כמיטה המסורת המזרחית של בתי הכנסת.

בכל ל"ג בעומר באים מאמינים לחגוג את הילולת רשב"י, שבית הכנסת גם נקרא על שמו, או אז מתמלא המקום בשמחה ואור תורה, כיאה לשמו.

בשורות קולינריות אין יותר מדי באופקים, אבל אם יש מקום אחד שהפך בשנים המעטות שהוא קיים למוסד של בשר, ובעיקר המבורגרים - זו "המרפסת". במתנ"ס הישן של העיר פתחו ב-2017 נאווה יפרח ובנה, חייל משוחרר, מסעדת המבורגרים אבל לא רק. "כשפתחנו, לא היה מקום אחד לשבת בו לשתות בירה ולאכול המבורגר בעל העיר וכולם יצאו לנתיבות והסביבה", נזכרת יפרח.

כיום היא מכינה לסועדים - צעירים, חיילים מהאזור וכמובן תושבים - בשרים שונים, אבל גם מנות צמחוניות, דג וצ'יפס ואפילו שווארמה טבעונית (שהיתה לא רעה בכלל). בימי חמישי ומוצ"ש המקום די מלא ובשישי סגור, כמובן, אבל יפרח אומרת שאפשר להזמין גם טייק אוויי לסביבה ואפילו לבסיסי צה"ל באזור. וגם המחירים לא יקרעו לכם את הכיס: המבורגר - 39 שקלים, דיל עם צ'יפס ושתייה - 55 שקלים.

המרפסת. פתוח כל יום (חוץ משישי) עד חצות. כשר. 08-8621188.

אם לקחת איתכם טייק אווי, אין יותר מדי מקומות שתוכלו לערוך בהם פיקניק בעיר עצמה. כלומר, יש את הפארק עצמו ואת מצודת פטיש, אבל אחד המקומות שתוכלו להתבודד בהם הוא פארק סיירת שקד, שגם התחדש בשנה האחרונה בגשר רבע שקוף.

הפארק שניטע על ידי קק"ל (שכדאי שתחדש את השילוט הדהוי והמתפורר) ב-1987, חולש על שטח של כ-6,000 דונמים בתוך נחל אופקים ונקרא על שם הסיירת שהחלה את דרכה ב-1955 ופעלה באזור הנגב, עזה וסיני עד שפורקה ב-1978. יש בו אנדרטה לזכר נופלי היחידה עם שמות לוחמיה, וגם את פסל "נושא הלפיד" של צביקה דרדיקמן, יוצא הסיירת, שמציג שלושה לוחמים מברזל מניפים דגלים ולפיד אל על.

אך האטרקציה הכי מעניינת בו היא גשר שנחנך לפני כחצי שנה באורך 130 מטרים, ומשמר את זכרון הגשר הבריטי מעל נחל אופקים, שנבנה במקור עבור מסילת הרכבת בקו שבין רפיח לבאר שבע שפעל בין 1918 ל-1927. הגשר החדש הוא גשר פלדה, בחלקו הקטן שקוף, כך שניתן לראות את קרקעית הנחל האכזב ולעבור מגדה אחת לשנייה.

אופקים מתקדמת בצעדי ענק להיות עיר שבעתיד פחות תרימו גבה כשידברו עליה ועל תיירות באותה נשימה. חסרים בה לא מעט דברים, כמו קניון גדול (יש מרכז מסחרי אחד) וכמובן חיי לילה שלא קיימים בה, ואולי גם עקב כבלי הדת והמסורת לא תראו בה ברים או מועדונים בקרוב, בטח לא בימי שישי בערב כשהתושבים שומרים שבת. אבל הזליגה של זוגות צעירים וסטודנטים שמחפשים דיור מוזל וקרוב לבאר שבע, בהחלט עשויה להעיר קצת את עוף החול הזה שיקום ויפריח את השממה. אם זה יקרה - האופקים בהחלט ייראו ורודים.