המטייל שהלך בשביל מסומן ונתבע על ידי רט"ג, זוכה מכל אשמה

זיכוי מהדהד לד"ר מויש מעוז, אחד ממורי הדרך הוותיקים בישראל, אחרי שרשות הטבע והגנים גררה אותו לארבע שנים של מאבק משפטי בהן התעקשה להביא להרשעתו בגין "הליכה והמצאות מחוץ לשבילים המסומנים" בשמורת טבע, כפי שפורסם בוואלה! תיירות. סגנית נשיא בית משפט השלום בקרית גת, השופטת נגה שמואלי-מאייר, זיכתה אותו "ולו מחמת הספק", בפסק דין מנומק שמתפרש על 30 עמודים בו החלטתה נפתחת בשיר.

הסוגייה שעמדה בלב המשפט היא האם "שביל מסומן" הוא שביל שסומן בשטח, או שביל שסומן במפה ומה הדין כששביל שסומן בשטח בוטל במפות.

"ממש כבמילות השיר, גם בפנינו ניצבים שני שבילים, האחד מסומן והשני לא", ציטטה השופטת משירו המפורסם של המשורר רוברט פרוסט, הנחשב אחד מחשובי המשוררים האמריקנים שזכה בארבעה פרסי פוליצר, "אלא שלמעשה, מדובר באותו השביל שעליו הלך הנאשם והוביל קבוצת מטיילים בהר ענוב בשמורת טבע מדבר יהודה, ונגזר עלי להחליט האם בחירתו של הנאשם לילך בשביל הייתה הבחירה הנכונה, עת לדבריו המדובר בשביל מסומן בשטח בו הילך מזה שנים ומעולם לא בוטל, או שמא כטענת המאשימה, על הנאשם היה לבחור שלא לילך על שביל זה שנחשב לשביל שאינו מסומן במפה או בשטח כמותר להליכה. בנוסף לאלה, על בית המשפט יהא להכריע האם הנאשם הצטייד במפת שבילים מעודכנת בהולכו בשביל שבו בחר ללכת".

"כאשר הרשות מבקשת לבטל סימון שביל בשטח היא עושה זאת אופרטיבית באמצעות מחיקת הסימונים הקודמים בצבע אפור או בהצבת שלט האוסר על הכניסה לשביל באופן פוזיטיבי", קבעה השופטת, "משהרשות נמנעה במקרה דנן מלמחוק את הסימונים באמצעות צביעתם בצבע אפור או נמנעה מלהציב שילוט האוסר על הכניסה לשביל - אזי, צירוף של כלל משתנים אלה מותיר ספק שמא דבר ביטולו של השביל כמותר להליכה בשטח עצמו נעשה כנדרש, ומכאן, שעולה ספק באשר לתזת המאשימה לפיה, השביל שהיה מסומן בעבר כשביל המותר להליכה בוטל כדבעי בשטח".

"העימות בינינו לבין רט"ג התנהל, במקביל למשפט הפלילי, גם בבית המשפט המחוזי בירושלים ובהמשך - בבית המשפט העליון", מזכיר עורך הדין אריאל עטרי שייצג את ד"ר מעוז. "בבית המשפט העליון רט"ג התקפלה והסכימה שמפות סימון השבילים אינן חשובות, אלא מה שמסומן בשטח".

המשפט הפלילי של מויש התחיל בבית משפט השלום באשקלון, המשיך בבית המשפט בבאר שבע ואת חלקו האחרון עשו הוא ועו"ד עטרי בבית משפט השלום באזור התעשייה של קריית גת. "בשלב מסוים של המשפט חשבתי שיש משהו סמלי בטיול שעשינו בין בתי המשפט בדרום", מתאר עו"ד עטרי, בעצמו חובב טיולי מדבר מושבע, "אני כבר לא זוכר כמה שופטים עברנו בדרך. אני רק יודע שכל שופט שנקרינו בדרכו חזר על אותה מנטרה: 'אין לכם סיכוי!', 'אתם טועים!', 'תודו ותגמרו עם זה!'. הבנתי את כולם. היה לי ברור שאף אחד מהם לא מוכן להתאמץ. עד שהגענו לשופטת נגה שמואלי-מאייר, אף אחד מהשופטים לא חשב מחוץ לקופסא. מחלקם התרשמתי שמעולם גם לא טיילו ברגל במדבר".

ראשון העיד מויש, שבמהלך המשפט סיים את הדוקטורט. מויש העיד שהוא צועד על השביל הזה עשרות שנים, שהשביל מסומן באבני סימון צבעוניות, היום, ושהוא הופיע במפות סימון השבילים, בעבר. הוא טען שהשביל מעולם לא בוטל - ומה, בכלל, רוצים מחייו.

"התלבטתי את מי עוד להזמין מטעמנו", משחזר עטרי, "מכיוון שאני יודע שלפעמים יותר מידי זה פחות מידי - בחרתי בעד אחד, בלבד: הגיאולוג ליאור אינמר שהוא גם מדריך טיולים בחסד עליון. ליאור ומויש בלטו באולם על רקע הנוף המעונב של בית המשפט. גם ליאור הגיע בסנדלי שטח, שיער ארוך מפוזר לכל עבר ומסיכת קורונה מגוחכת בצבע ורוד מזעזע. ליאור הסביר לשופטת מהם שבילים מסומנים ואיך מבטלים אותם בשטח. ליאור הסביר שסימוני שבילים דוהים גם בגלל כל מיני דברים שבעלי חיים לא מנומסים עושים בטבע עליהם. ליאור, כמובן, השתמש במילים יותר צבעוניות ועסיסיות שגרמו לשופטת להרים גבה ולנסות להבין מאיפה הוא נפל עליה".

השופטת דחתה אמנם כמה מטענות ההגנה המהותיות אולם בשורה התחתונה, לגופו של עניין היא השתכנעה מטיעוניו של עו"ד אריאל עטרי תוך שקבעה מספר קביעות עקרוניות שנוגעות לכל מי שאוהב טבע ומטייל במדינת ישראל -

דבר ראשון, כדי ששביל בשמורת טבע ייחשב "שביל מסומן" שעליו מותר ללכת - מספיק שהשביל יהיה מסומן בשטח. באותה מידה די בכך שהוא יופיע במפת סימון שבילים. לא צריך את שני הדברים יחד. "במשפט של מויש, השביל אמנם לא הופיע במפת סימון שבילים עדכנית אבל מאחר שהצגנו תמונות שהראו שנותרו אבני סימון צבועות בשטח - מויש זוכה", הוא מדגיש.

דבר שני, כדי ששביל מסומן יבוטל - צריך לבטל אותו גם במפת סימון שבילים וגם למחוק את הסימונים שלו בשטח. לא מספיקה מחיקה של השביל ממפות סימון שבילים. "בעניננו, השביל אמנם נמחק מהמפות אך מכיון שנותרו אבנים צבועות בשטח - השופטת קבעה שאי אפשר לומר שהשביל בוטל", ציין.

דבר שלישי, אבני סימון שבילים שהצבע עליהם דהה, נשחק או התקלף עדיין נחשבות סימון שבילים לכל דבר ועניין.

דבר רביעי, שביל ייחשב מסומן בשטח גם אם האבן המסומנת הראשונה בשביל מופיעה מאות מטרים לאחר תחילתו.

דבר חמישי, כדי ששביל ייחשב כשביל מסומן שבו מותר ללכת - אין צורך שהסימון בשטח יהיה 'ברור, עקבי וחד משמעי'. הסימונים עשויים להיות מרווחים או צפופים. "במשפט של מויש הצבענו על כך שהיו חמש אבנים, בלבד, לאורך המסלול שנמשך קילומטרים רבים", הוא מזכיר.

נקודה שישית, איך מבטלים סימון שבילים שנצבע על אבנים בשטח?! בית המשפט קיבל את טענת עו"ד עטרי שרט"ג מבטלת סימון שבילים בשטח על ידי כיסוי הסימון המקורי בצבע אפור או הצבת שילוט האוסר כניסה לשביל.

"נקודה שביעית מעניינת נגעה לטענה שהעליתי, ולפיה אם במפת סימון שבילים מסומנת דרך כדרך לרכבי שטח - איך אפשר לטעון שהיא אינה 'שביל מסומן'?" סיפר, "השופטת אמרה שזו טענה יפה אבל השאירה אותה ללא הכרעה, עד לפעם הבאה".

"לי ברור כשמש, מעל לכל ספק, שרשות הטבע והגנים ניסתה ונכשלה בלתפור לי תיק על בסיס כתב אישום חסר בסיס, שקרי והזוי, בלא כל ראייה המחזקת טיעוניה והכל בא מתוך רדיפה אישית וניסיון נואל להפלילני ולטפול עליי אשמה על לא עוול בכפי", אומר ד"ר משה "מויש" מעוז בהתייחסות לזיכויו. "אני ושכמותי, טיילי השטח המכירים כל רגב עפר בארץ הזו, מהווים מטרה חוזרת ונשנית של רט"ג להתנכל ולהתעמת בנו. ניצחוננו בביהמ"ש העליון והפסיקה לפיה מה שקובע הוא הסימון בשטח ולא המפה, רק חיזקו את חולשת טיעוניה של רט"ג.

"זה עניין שהתפתח לחקירה משפילה עם ביטויים פוגעניים, לכתב אישום הזוי, ליותר מארבע שנות דיונים שככל שהתארכו, כך התחזקה עמדתי ועמדת עו"ד אריאל עטרי, אדם משכמו ומעלה, אשר ייצג אותי במקצועיות מדהימה, אשר בנחישות סתר אחת לאחת את טענותיה של רט"ג והזים את טיעוניה המופרכים. הניצחון המתוק הזה הוכיח והעניק חותם סופי לדרך השגויה של רט"ג ורצוי מאוד שתשנה מהמסד עד הטפחות את התנהלותה כלפי ציבור נאמני הטבע ושוחרי אהבת הארץ ותהפוך מאויב לאוהב".

מרשות הטבע והגנים נמסר בתגובה כי "רט"ג תלמד את פסק הדין ותחליט בהמשך האם להגיש ערעור".

שְׁנֵי שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב,
אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב,
אֵינֶנִּי יָכוֹל - אָז עָצַרְתִּי לַחְשֹׁב,
מַרְחִיק אֶל הָאֶחָד מַבָּטִי לְלֹא סוֹף
לְאָן שֶׁפִּתּוּלָיו נֶעֶלְמוּ בָּעֵשֶׂב;
לַשֵּׁנִי אָז פָּנִיתִי, מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁווֹת,
אִם רָאוּי הוּא יוֹתֵר, כִּי גַּם הוּא כֹּה יָפֶה,
שׁוֹפֵעַ רֹב יֶרֶק, וּמְעוּט עֲקֵבוֹת;
אַךְ שְׁנֵיהֶם הָיוּ נְתִיבוֹת עֲזוּבוֹת
שֶׁמִּדְרַךְ הַהוֹלֵךְ בָּם שְׁחָקָם בְּשָׁוֶה,
וּבַבֹּקֶר הַהוּא הִשְׂתָּרְעוּ לִקְרָאתִי
בְּשַׁלֶּכֶת שֶׁאִישׁ לֹא הִשְׁחִיר אֶת פָּנֶיהָ.
אָהּ, הָרִאשׁוֹן - לְיוֹם אַחֵר נְצַרְתִּיו!
אַךְ יָדַעְתִּי שֶׁנָּתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב,
וְסָפֵק אִם אָשׁוּב עוֹד אֵי־פַּעַם הֵנָּה.
אֵי־שָׁם, אֵי־פַּעַם, לֹא בְּלִי אֲנָחוֹת
בַּחֲלֹף הַשָּׁנִים אֲסַפֵּר זֹאת בְּקוֹל:
שְׁנֵי שְׁבִילִים בַּיַּעַר, לִבְחֹר אוֹ לִדְחוֹת -
אַךְ פָּנִיתִי בְּזֶה שֶׁדָּרְכוּ בּוֹ פָּחוֹת,
וְזֶה הַהֶבְדֵּל שֶׁשִּׁנָּה אֶת הַכֹּל.