ביהמ"ש העליון קבע: טיול בשביל מסומן הוא שקובע, לא המפה

(בווידאו: השביל הראשון שסומן בארץ ומופיע בכתבה)

בישראל יותר מ-1,700 שבילי טיול מסומנים, באורך כולל של יותר מעשרת אלפים קילומטרים, מה שעל פי "אבי השבילים המסומנים", אורי דביר המנוח, הפך אותה עוד בתקופת חייו למדינה הכי מסומנת בעולם, ביחס לשטח שלה. ישראל היא גם ככל הנראה הראשונה שהשלימה מפעל של סימון שבילים והכנת מפות טיולים בכל שטחה.

אבל מתברר כי אין בישראל הליך הכרזה פורמלית על סימון שבילים, אין רישום של השבילים ב"רשומות" וכפי שגילו מטייל עקשן אחד ועורך הדין שלו, בכלל קשה-עד-בלתי-אפשרי לקבל רשימה של השבילים המסומנים בישראל, או את ההוראות שקיבלו מי שבפועל סימנו אותם או מחקו אותם (גם זה קורה).

רשות הטבע והגנים הפנתה למפות השבילים, שלשיטתה הן המחייבות. שיטת סימון השבילים הישראלית הועתקה משיטה שפותחה באירופה בסוף המאה ה-19, ובשנת 1947 סומן השביל הראשון במדבר יהודה. הסימון המקובל הוא מלבן, באורך 20 ס"מ ורוחב 15 ס"מ, ובו שני פסים לבנים להדגשה וביניהם פס צבעוני. סימון "שביל ישראל" שונה במקצת ועשוי פסים מדורגים.

רשות הטבע והגנים היא הגורם האחראי על סימון שבילים בשמורות הטבע בישראל. בפועל היא מפנה לחברה להגנת הטבע, שבראשית שנות ה-60 של המאה הקודמת יזמה את הוועדה לשבילי ישראל, המסמנת כבר שנים רבות את שבילי הטיולים.

ישנם שלושה סוגי שבילים מסומנים: להולכי רגל, לאופניים, ולכלי רכב. תקנה 10 בתקנות שמורות הטבע קובעת כי "לא יהלך אדם בתחום השמורה ולא יימצא בו אלא בדרכים ובשבילים שסומנו על ידי הרשות כמיועדים להולכי רגל". את התקנה הזו מכיר כל מורה דרך בעל פה.

לטענת רשות הטבע והגנים, גם לא צריכה להיות הכרזה פורמלית על סימון שבילים. כך לפחות היא טוענת שוב ושוב בבית המשפט, שם ד"ר משה ("מויש") מעוז ועורך הדין אריאל עטרי המייצג אותו, מתעקשים מולה בעניין הזה, בין היתר בהליך שהסתיים בשבוע שעבר בבית המשפט העליון. בשורת החלטה אחת, שינו השופטים עוזי פוגלמן, ג'ורג' קרא ויעל וילנר את הפרשנות בת עשרות השנים של הרשות, וקבעו כי סימון השבילים בשטח הוא "קונסטיטוטיבי", כלומר מה שקובע מבחינה חוקית אם שביל נחשב שביל מסומן. "הדברים נרשמו לפרוטוקול שהצהרת בא כוח רשות הטבע והגנים, שמה שסומן בשטח קובע", ציינה השופטת וילנר.

"התוספת הזו לפרוטוקול, לבקשתי, מספרת את כל הסיפור", מבאר עורך הדין אריאל עטרי, "רט"ג מעמידה לדין אנשים על כך שהלכו בשמורות טבע בשבילים שהיו מסומנים בסימון שבילים בשטח בטענה שעל אף שהם מסומנים בשטח - די בכך שהם לא מסומנים במפות סימון שבילים כדי שאדם ייחשב עבריין. רט"ג גם סירבו למסור מידע מפורט על כל רשימת השבילים המסומנים בשמורות טבע. בדיון רט"ג התקפלו". לדבריו, "רט"ג הודיעה, בניגוד לעמדתה עד היום בכל בתי המשפט, שאין למפות סימון השבילים שום תוקף ושבתכל'ס אם יש סימון דרך בשטח - זה מה שקובע. זו קביעה בעלת משמעויות עצומות, שמפות סימון השבילים הם כלי עזר בלבד ומה שקובע זה הסימון הפיזי בשטח".

"הייתי מצפה לראות 1,700 הוראות, קלסר של הוראות בכתב, נא לסמן את השביל בנחל ככה וככה", פנתה השופטת וילנר לעו"ד נתי אגמון ממשרד שיבולת, שייצג את רשות הטבע והגנים עם עו"ד לידר קופרשמידט-טל, "איפה ההוראה?" אגמון השיב כי "לא ניתן למצוא מסמכים היות ומדובר ב-1,700 שבילים", והשופטת וילנר חרצה: "להגיד 'אין לנו' לא מתקבל על הדעת".

"בסוף הדיון הם התחייבו להמציא לנו את רשימת השבילים שסומנו בשטח בחמש השנים האחרונות, ובעקבות פנייתי בכתב גם ייאלצו למסור את ההחלטות על סימון אותם שבילים, כפי שעולה מההחלטה", מוסיף עו"ד עטרי, "הזכייה שלנו במאבק בבית המשפט העליון, לאחר שנים בבתי משפט, הינה צעד ראשון במהפכה שתוציא את הטבע מידי רשות הטבע והגנים ותחזיר אותו, סוף סוף, לבעליו האמיתיים - לאזרחי מדינת ישראל".

עוד מוקדם לחגוג על ההבנות בבית המשפט העליון ולנוח על זרי הדפנה. כנגד לקוחו, ד"ר מויש מעוז, נמשך הליך פלילי בגין עבירה על תקנה 10 ומתגובתה של רשות הטבע והגנים עולה כי "עולם כמנהגו נוהג".

את ד"ר מעוז העמידה רט"ג לדין על הליכה בשביל שמסומן בשטח, בטענה שהוא אינו מסומן במפת סימון שבילים. המשפט נמשך כבר שלוש שנים וחצי בבית המשפט השלום בקריית גת. מעוז, תושב זכרון יעקב בן 65, מעיד על עצמו כמי שכבר עשרות שנים מטייל בשבילי הארץ ומוליך בה טיולים. הוא מחבר הספר "רב הנסתר על הגלוי" העוסק בהיסטוריה של האתרים הקדושים לנצרות. באחד מימי נובמבר 2017 הוא הוביל קבוצה של כ-25 מטיילים בהר ענוב שבשמורת מדבר יהודה, בדרך שאף על פי רט"ג, "אינה מסוכנת".

אלא שלטענת רט"ג, בכניסה לשמורה בסמוך למקום חניית האוטובוס שהוביל את מעוז ומטייליו, מוצב שילוט המורה על הליכה בשבילים המסומנים בלבד, וכן הוראה למובילי קבוצות כי עליהם להצטייד במפת סימון שבילים בקנ"מ 1:50,000. מעוז טוען בתוקף כי נע על שביל מסומן ואף שמר צילומים המתעדים את הסימון בשטח, אלא שרט"ג טוענת מולו כי אותו "שביל מסומן" בשטח אינו "שביל מסומן" במפת השבילים המסומנים. בראשית ינואר צפוי דיון עשירי במשפט הזה, בפני סגנית הנשיא השופטת נוגה שמואלי-מאייר.

"ככלל, נציין כי ביציאה לטיול בשטח הפתוח, בדומה דרך אגב לניווט בכבישים, מומלץ ואף נדרש להכיר את המסלולים המסומנים באמצעות אפליקציות ומפות שבילים מעודכנות, כפי שגם נדרש בשילוט ובכל פרקטיקה מקצועית וכן להיצמד לסימוני השביל בשטח", אומרים ברשות הטבע והגנים בהתייחסות לידיעה, "זאת, כמובן בנוסף למתן תשומת לב להתראות והכוונות אחרות משיקולי בטיחות בין היתר, הבאות לידי ביטוי בשטח וכן בערוצי מידע שונים".

לדברי רט"ג, "במקרה של המטייל הנדון, שהוא מורה דרך מנוסה במקצועו, ניכר כי הוא בחר להתעלם במפגיע מהפעולות הנדרשות הבסיסיות כפי שמצופה ממורה דרך ובכלל, שיבטיחו כי הוא לא חורג מהשבילים המותרים להליכה ובכלל זאת נסמך על מפות משנות ה-60". עוד הוסיפו כי "מאחר והנושא נמצא עדיין בהליך משפטי, מטבע הדברים לא נוכל להתייחס בשלב זה לעומקם של הדברים ואלו יתבררו בבית המשפט".

בדף הוועדה לשבילי ישראל באתר האינטרנט של החברה להגנת הטבע, ניתן למצוא את העדכונים מהשטח, שבילים חדשים שנוספו ושבילים שבוטלו, כמו למשל במפה עדכנית זו, של הגולן. עד כה טענה רט"ג כי הסימון במפה קובע. בית המשפט העליון פוסק: הסימון בשטח קובע.