תוך כדי טיפוס מייגע על מצוק ההעתקים, המתנשא בתלילות מעל ים המלח, אנו נתקלים בזוג מטיילים הצועד בכיוון ההפוך. אלו המטיילים הראשונים שאנו פוגשים מאז שיצאנו לדרך התלולה, המטפסת מעינות צוקים לראש צוקים. "עכשיו נעים", אומר לנו אחד מהם. "אבל קחו בחשבון שלמעלה יש רוח חזקה בטירוף. לא תוכלו אפילו לדבר אחד עם השני ברוח הזו".
אנו נפרדים לשלום, ואני תוהה: למה שמישהו בכלל יחוש צורך לדבר אל מול כל היופי הזה? הרי יש רגעים, מקומות ונופים כה מהפנטים, שלא מותירים כל מקום לדיבור. ובכלל, האם האנשים הראשונים שטיפסו בשביל זה וסימנו אותו לראשונה, בעת שבידיהם מברשות וצבעים, דיברו בכלל? ואם כן, האם גם הם דיברו על הנוף המרהיב ועל סגולות השתיקה מול ההוד הזה?
הטיול שלנו היום הוא מחווה לשביל הראשון שסומן בארץ-ישראל, בסתיו 1947, שבועות ספורים לפני שפרצה מלחמת העצמאות.
החלוצים שצעדו אל הלא נודע
נוודים, סוחרים, כובשים, צליינים, חוקרי טבע והרפתקנים מילאו את הארץ מימים ימימה. הם עשו בה את דרכם לאורכה ולרוחבה - וכבשו את שביליה בעזרת עזים, חמורים, סוסים וגמלים. אבל סימון שבילים הוא כמובן המצאה מודרנית, שראשיתה באירופה של סוף המאה ה-19.
בארץ-ישראל, השביל הראשון שסומן הוא הדרך הצרה, כשני קילומטרים אורכה, שמטפסת מעין פשחה (שמורת עינות צוקים של היום) לראש צוקים, במרומי מצוק ההעתקים.
יש טיולים שבהם, ממש כפי שהצטוותה לעשות אשת לוט, אסור להביט לאחור. ולא בגלל שהנוף אינו יפה, אלא להיפך - כי הוא נעשה מרהיב ונפלא ככל שממשיכים לטפס - עד שמגיעים אל נקודת השיא, שממנה נפלט ה"וואו" המיוחל. ראש צוקים היא בעיניי תצפית הנוף היפה במדבר יהודה, ואחת המרשימות בישראל כולה.
אבל לא הנוף היפה היה הסיבה לכך ששביל זה סומן ראשון. הסיבות היו הרבה יותר פרקטיות. כדי להבין זאת, כדאי לדלג 80-70 שנים לאחור. "עם ישראל שב לארצו, ובין אותם עולים היו בעלי רצון להכיר את חבל הארץ הזה", מספר איציק בן דב, ראש צוות סימון שבילים בוועדה לשבילי ישראל של החברה להגנת הטבע. "עבורם, זה היה כמו לנחות על כוכב חדש. הם לא הכירו את הארץ. הם היו הראשונים, במובן שבו הם צעדו במקומות לא מוכרים, אל הלא נודע".
אחד המסעות המפורסמים נערך בספטמבר 1934, על ידי חברים בתנועת מחנות העולים שהחליטו להקיף את ים המלח. נדרשו להם 12 ימים, שבהם גמאו כ-180 קילומטרים, תוך התמודדות עם אתגרים מפרכים ומחסור במים. הם אף כתבו על כך ספר, העונה לשם המתבקש "הקפנו את ים המלח ברגל".
כך או אחרת, בימי טרום המדינה, נערכו טיולים רבים על ידי חברים בארגון הפלמ"ח וההגנה. "הם לקחו אוטובוס מירושלים לחברון או לבית לחם, ומשם יצאו למדבר למשך ימים רבים. הם הסתייעו בסיירים בדואים מקומיים שהובילו אותם, אך במהרה החליטו לצאת לעצמאות - ומתוכם קמו סיירים שהובילו את המסעות".
אבי הטופוגרפיה בארץ-ישראל
בעודנו ממשיכים לטפס בשביל, מלווה אותנו כל העת נחש האספלט המתרחק של כביש 90. כיום, עם רשת הכבישים, הטלפונים הניידים, אפליקציות הניווט ויחידות החילוץ הזמינות בכל רגע, קצת קשה לדמיין עד כמה נידח היה פה רק לפני כ-70 שנה. זה היה רק אתה והמדבר. לפני שיצאנו לדרך החננו את הרכב בשמורת הטבע עינות צוקים, המצויה למרגלותינו. אחת הפקחיות שבשער המליצה לנו להירשם לקראת היציאה לטיול, כדי שאם לא נחזור בזמן סביר, ניתן יהיה לאתר אותנו.
להלל בירגר, שיזם את סימון השביל הראשון, לא היתה פריבילגיה כזו.
בירגר, מהנדס אזרחי במקצועו וחובב טופוגרפיה מושבע, התוודע לעולם סימון השבילים בעת ביקור באירופה. הוא ביקש לייבא למדבר הישראלי שיטה שתאפשר למטיילים לסייר בשטח בנוחות, באופן עצמאי, וחשוב מכל - בביטחון. חשוב להבין כי אזור זה של מדבר יהודה היה המקום שבו צעדו מי שרצו להגיע למצדה - ההר שכבר באותם ימים היה כבר לסמל. "אני עצמי, בתור נער, טיילתי לפי מפות של בירגר", מספר אבי נבון, חבר קיבוץ להב וחוקר התקופה המתמחה בנוכחות היהודית במדבר יהודה. "הוא היה אבי לימודי הטופוגרפיה בארץ-ישראל. הוא לא הגיע מצד ידיעת הארץ או הטיולים, אלא מהצד הביצועי".
באותן שנים, יותר ויותר בני נוער הוקסמו מהרעיון של מסע במדבר והגעה למצדה. נשאלת השאלה: מדוע לא לצעוד בתוואי שלצד חוף ים המלח? כיום, בעת שים המלח גווע ונסוג הרחק לאחור, קצת קשה לתפוס זאת, אך באותם ימים, הים הגיע ממש עד לבסיס המצוק, כך שכדי להגיע למצדה שבדרום, עמדו בפניך שתי אפשרויות: לשוט בסירה או לטפס על המצוק ולעקוף קטע זה, עד לירידה ממנו, באזור עין גדי.
התוצאה: תאונות של מטיילים לא מיומנים, איבוד הדרך, מחסור במים ואפילו נפילה מהמצוק. כך, הסיבה לסימון השביל היתה בראש ובראשונה בטיחותית.
עם זאת, אבי נבון מציין כי מעבר לעניין הפרקטי שפתר השביל המסומן של בירגר, הוא התפרסם גם בשל העובדה שהוא חיבר בין שתי נקודות עניין מלהיבות: המעיינות של נווה המדבר עין פשחה ונקודת התצפית היפה של ראש צוקים.
וכך, ב-22 בנובמבר 1947, ארגן בירגר משלחת שבה לקחו חלק סיירים של הפלמ"ח, תלמידים מסמינר הקיבוצים וגם חברים מבית הערבה. יחדיו הם סימנו את השביל, שאמור היה לשמש כסנונית הראשונה של פרויקט סימון מאסיבי במדבר יהודה.
אך מלחמת העצמאות גדעה את פרויקט הסימון, ושביל עין פשחה-ראש צוקים נותר השביל המסומן היחיד באזור למשך שנים רבות. רק בשנת 1963, סומנו שבילים נוספים במדבר יהודה. ב-1966 יצאה מפת סימון השבילים הראשונה בארץ.
"רק מי שאוהב לטייל ישרוד את העבודה הזאת"
אופן סימון השבילים לא השתנה הרבה מאז ימיו של הלל בירגר וצוותו. המתכון כולל אנשי טבע נחושים, צבעים ומברשות. "סימון שבילים הוא מקצוע לכל דבר", מסביר איציק. "זו עבודה קשה, שדורשת הכשרה, והיא מבוצעת בכל מזג אוויר - בחום הקיץ ובשיא החורף".
ומה כן השתנה בטכניקה מאז שבירגר סימן את השביל הראשון בארץ?
איציק: "בעיקר שני דברים. הראשון הוא העובדה שבירגר וצוותו השתמשו בסולמות, כדי לסמן גם במקומות גבוהים, שבהם אי אפשר יהיה לפגוע בסימון או למחוק אותו. כיום לא משתמשים בסולמות. עניין נוסף הוא מיקום הסימון: בירגר סימן לצד נתיב ההליכה, בעוד שכיום אנו מסמנים ממש מול עיניו של המטייל, בחזית".
מה נדרש ממי שרוצה להיות מסמן שבילים?
איציק: "חשוב קודם כל לאהוב לטייל רק מי שאוהב לטייל ישרוד את העבודה הזו. צריך גם להבין את הפסיכולוגיה של המטיילים, להיכנס לראש שלהם, לחוש בצרכים שלהם מבלי לפגוש אותם פיזית".
הסימון, שמופיע לרוב על סלעים ואבנים גדולות במרחקים לא גדולים זה מזה, נועד לא רק כדי למנוע את איבוד השביל והיקלעות לתנאי שטח מסוכנים, אלא גם למנוע ירידה מהשביל ופגיעה בערכי טבע ונוף. ובשונה ממיתוס ישן, אין שום קשר בין צבע השביל לבין רמת הקושי שלו. הצבע נועד בסך הכל לבדל בין שבילים סמוכים נוספים.
יחסים אינטימיים עם מצוק ההעתקים
כיום, שום שלט לא מציין את העובדה ששביל זה, המסומן בצבעי לבן-שחור-לבן, הוא השביל הראשון מסוגו. למעשה, כאשר עומדים בנקודת היציאה אליו, בשערי שמורת עינות צוקים, קשה להבחין בו. מצוק ההעתקים האדיר לוכד את כל תשומת הלב, ומנסה להעלים את השביל בין קפליו.
העלייה אינה קלה, אך בהחלט נסבלת. היא אורכת כשעה, ומביאה אותנו מגובה של מינוס 360 מטרים מתחת לפני הים התיכון, לגובה של מינוס 90. חתיכת טיפוס. תוך כדי העלייה, נחשף במלוא יופיו הכתם הירוק של עינות צוקים, נווה מדבר המעוטר בפלגי ואגמי מים מתוקים, שבו עולם חי וצומח שוקק ועשיר, הכולל מינים נדירים.
השביל, כשני קילומטרים לכל כיוון, יוצר קירבה אינטימית עם הפלא הגיאולוגי הקרוי מצוק ההעתקים. קיר סלע מפלצתי זה נוצר בד בבד עם היווצרות השבר הסורי-אפריקני - שני לוחות טקטוניים שנעו והתרחקו זה מזה.
למעלה, במרומי המצוק, ממתינה לנו נקודת התצפית היפה, שלפני מספר שנים הקימה בה רשות הטבע והגנים סככה ומקומות ישיבה. כאשר מגיעים לכאן בשעות אחר הצהריים, בעת שהשמש נוטה על צדה, המראה יפה שבעתיים. אך גם בצהריי היום האביך שבו הגענו, קשה היה להתעלם מהסצנה הפנורמית.
מולנו מתרוממים הרי מואב שבירדן. מתחתינו רובצת שמורת עינות צוקים, וברגעים הבודדים שבהם שככה מעט הרוח השורקת, היה ניתן לדמיין שאנו שומעים את קולותיהם של הרוחצים בבריכות המים שלה. מדרום לה, מצולקת הקרקע המדברית בסדקים ארוכים ועמוקים, בחלקם מבצבצים מי מעיינות. על אף יופיים, חריצי הענק הללו ("מיקרו-קניונים" בשפה המקצועית) הם תוצאה של נסיגת ים המלח. נסיגה זו מילה יפה ל"גוויעה".
"מעבר לעובדה שזוהי אחת מנקודות התצפית היפות בארץ, היא גם חושפת לעין פרספקטיבות מיוחדות של תופעות טבע מרתקות - החל במיקרו-קניונים ועד הבקע הסורי-אפריקני וים המלח עצמו", אומרת אביגיל אילן, רכזת הדרכה בבית ספר שדה עין גדי. "אנשים נוסעים עד לאיסלנד כדי לעמוד בנקודת המפגש בין הלוחות הטקטוניים של אמריקה ושל אירופה. וכאן, אצלנו, אתה נוסע 40 דקות מירושלים ורואה מפגש דומה, בין שני לוחות טקטוניים - לוח ערב ולוח סיני".
על כל היופי הזה העיבה הפסולת שהותירו אחריהם מטיילים קודמים - בדמות בקבוקי פלסטיק, שרידי מדורות ואפילו כתובות גרפיטי. כנראה שעשינו דרך ארוכה ב-70 השנים האחרונות.
בדיוק בנקודה שבה אנו עומדים צפו הלל בירגר וחבריו על ים מלח אחר. שופע ורחב ידיים. מאז נסוג הים כמעט שני קילומטרים לאחור. שני קילומטרים שניכרים היום לעין כמו צלקת ענקית בלב השממה. וכל זה קרה לפני קצת יותר מ-70 שנים. ים המלח, שנוצר לפני כ-18,000 שנה בשל התייבשותה של ימת הלשון שקדמה לו, אולי ייעלם יום אחד בגלל האויב הגדול ביותר של הטבע: האדם.
רשת צבעונית וצפופה
כאמור, שבילי מדבר יהודה הם הראשונים שסומנו בישראל. לאחריהם זכו בסימון הרי אילת, ובשלב הבא טיפסו מטפסי הארץ צפונה, לכרמל, לגליל ולשאר חלקי ישראל. כיום, אנו מתהדרים במספר בלתי נתפס של כ-20 אלף קילומטרים של שבילי טיול מסומנים. זוהי רשת צבעונית וצפופה שמכסה את הארץ על כל צעד ושעל.
חובבי הטבע נדרשים לעתים קרובות לסוגיית האינפלציה בשבילים מסומנים. רבים טוענים כי בשל הרוויה הגדולה של השבילים המסומנים, חסרים לנו מרחבים שבהם ניתן לטייל ללא תלות בשבילים מוסדרים. ובכל פעם שמתעורר ויכוח כזה, אני נזכר בחיוך בדרישתו של בני הקטן, בן העשר, שלפני כל טיול מבקש לדעת האם נצעד ב"מסלול" או ב"טבע חופשי". כאשר הוא מקבל את התשובה השנייה, אין מאושר ממנו.