בסרטון: "מלון מטיילים" בקיבוץ גשר הזיו
"יש סגר, אבל מותר לצאת מגבולות העיר". "אסור להיפגש עם יותר מעשרה אנשים במקביל, אבל אפשר לטייל בטבע ולשמור מרחק". "הבריכות נסגרות, אבל לא בבתי המלון". "מותר להיכנס לשמורות, אבל צריך להירשם מראש ולשמור על מכסה". "המסעדות נסגרות". "נפתחות". "ננעלות בשישי ב-17:00 ומשתחררות מחדש בראשון לפנות בוקר". "לא נסגרות בסוף, אבל חלקן מיואשות מספיק בשביל לא לטרוח". "המרד התחיל". "המרד הופסק". "יש קורונה". "יש פאניקה".
כותרות הנגיף שהכו בישראלים ללא רחמים במהלך החודשים האחרונים רק הלכו והתגברו, הווטסאפ רחש מזימות מורכבות מהרגיל, והראש רצה דבר אחד בלבד - 36 שעות של "Getaway", בריחה אסקפיסטית שתשכיח מאיתנו מילים כמו "מתווה", "שרשראות הדבקה", "לס" או "פרויקטור". בתמצית, רצינו חופשה, ובהיותנו אזרחים תבוניים ומפנימי סיטואציה - רצינו חופשה שפויה. כלומר, קצרה מספיק בשביל שלא נוגדר פתאום באמצע הדרך כעריקים, זולה מספיק כדי לא לאתגר את מה שמאותגר ממילא במצב הכלכלי הנוכחי, ומהנה מספיק, אחרת למה לטרוח? אה, ורטובה. רצינו מים, והרבה.
האופציה הייתה ברורה: צפונה.
אמת בפרסום: המים נקיים, צלולים ומרעננים
הדרך ל"מלון מטיילים" בקיבוץ גשר הזיו שאירח אותנו פורקה מבעוד מועד על ידי טובי מנהלי הזמן (כלומר, הורים שיודעים היטב את נפש ילדיהם) למקטעי דרך בורגניים אך אינסטגרמיים מספיק: עצירת סנדוויץ' ויוגורט יווני פלילי ב"MAMA", עגלת הקפה החו"לית שבחופית, הפסקת מאפים מעלפים ב"קורון פטיסרי", הצרפתיה בעלת השם השני הכי טריגרי בעולם היום לעסק מסחרי, נסיעה קצרה נוספת, ויש לנו מים ראשונים.
עין חרדלית היא המבואה העצלה למפונקי המסלולים הדורשניים יותר של נחל כזיב. כניסה מסודרת לחניון, הליכה מגוחכת במרחקה, ואתם כבר בתוך אחת משתי בריכות "סודיות", "נעלמות", "ליודעי דבר", "של מקומיים". כלי הרכב שמסביב היו דלים (בסוף השבוע התנועה כאן הרבה יותר גלגלצית), המטיילים עצמם היו סבילים (למעט שתי החברות שסיפרו לכולם על "יום הבנות" שלהן והתעקשו לתקוע את כיסאות הים מהבית בדיוק באמצע המסלול, ובנקודה שבה יפריעו לכל הצועדים באופן שווה), והמים הקפידו על אמת בפרסום - נקיים וצלולים, צוננים ומרעננים, ובעיקר בלי להטריח ילדים והוריהם בדבר המעיק הזה שנקרא "מסלול הליכה".
האווירה הכללית הייתה "יוונית"
חצי שעה מרוכזת של מים צפוניים החזירה אותנו לאוטו, והפכה את הדרך ל"מלון מטיילים" לקצרה הרבה יותר. שיחת טלפון מוקדמת הבהירה את נהלי הקורונה החדשים (בתמצית: ברוך הבא, אנחנו שמחים שבאת, החדר פתוח והמפתח על השיש במטבח), והדגישה עד כמה טקס הצ'ק-אין המלונאי הפך עם השנים לנפוח וחסר תוכן. כל מה שהיה צריך לדעת נמסר לנו בטלפון או בדף מרוכז שחיכה לנו בחדר, ומה שנותר עוד לברר נענה ברצון ובחיוך לאחר מכן. אולי הנגיף עשה פה ושם בכל זאת קצת טוב?
המתחם הקטן והאינטימי של המלון, אחד משישה שמחזיקה הרשת ברחבי הגליל, היה ריק כשהגענו, אך רחוק מלהיות נטוש. השבילים היו נקיים, המדשאות אלגנטיות והאווירה הכללית הייתה "יוונית", אבל לא כזו שמאלצת אותך לגמוע אוזו בכניסה ולמחוא כפיים בכוח כדי להראות שאתה שמח. יותר יוון של האיים השקטים, אתם יודעים, מהכתבות האלה של "האיים הכי טובים שלא הכרתם".
התאקלמות קלה בחדר - שמור, נקי, מעוצב אך לא מ-ע-ו-צ-ב ומשדר פרופורציות מול הקורונה - והגיע הזמן למים מספר 2. הבריכה הקיבוצית פתוחה לאורחי המלון (עם הצגת אישור שהייה) ומספקת כל קרייב בריכה שתושבי גוש דן היבשושיים יכולים לפתח. לא יפה במיוחד, אולי אפילו לא עברה שיפוץ במילניום הנוכחי, אבל מספקת שתיים מהתכונות החשובות ביותר בחופשה - ריקה כמעט לגמרי ורטובה עד מאוד.
"ארוחת הקורונה"
חזרה לחדר, שעה-שעתיים של התחמקות-ווטסאפ ועדכוני נגיף מבורכת, ארוחת ערב בפלא הקולינרי-אנושי שהוא "בינאלה פיצה ארטה" בכפר ג'וליס, קינוח ב"בוזה" התרשיחאית והמעט אובר-רייטד - ולילה נטול כותרות. בגדול כבר קיבלנו כל מה שרצינו.
ארוחת הבוקר במלון הפכה לאחרונה, ומכורח הנסיבות, ל"ארוחת קורונה". החביתות הוחלפו בצער רב בביצים קשות, אך כל השאר עדיין מוכן, נחתך, נארז וזמין לאיסוף מחדר האוכל לחדרים על הבוקר. משקיות הפיקניק העמוסות נשלפו גבינות, סלטים טריים, לחמניות ושתייה, השולחן הצמוד לחדר כוסה כולו באוכל, והשקט חזר לשרור מסביב.
התחלנו את היום בראש הנקרה, לסיור קצרצר שכלל רכבל-נקרות-סלפי-אלכוג'ל, והמשכנו משם למה שבירור הפך לבחירה הכי קשה של הטיול - באיזה חוף צפוני מדהים נעביר את השעה הקרובה. ויתרנו מראש על המוכרזים והטיפה משעממים, האטנו את האוטו שנסע על שביל הגישה הפנימי ל-20 קמ"ש, ופשוט ריירנו מחוץ לחלונות הפתוחים. עצרנו לבסוף ליד אחת מעשרות הלגונות הטבעיות שבין אכזיב לבצת, דילגנו לחול ולא האמנו עד כמה קלים ופשוטים יכולים להיות החיים ליד גבול לבנון.
כל צומת הוא נקודת מוצא לקטיף עצמי
שעת הטבילה הגדולה תמה, ואחריה הצלחנו לגנוב עוד קצת מהבריכה הכה פשוטה וכה עושה את העבודה של הקיבוץ. התייבשנו, ארזנו, נפרדנו וסובבנו את ההגה דרומה, תוך ויתור על אינספור נקודות משיכה אחרות באזור (ברצינות, כל צומת הוא נקודת מוצא לקטיף עצמי, כל דרך גישה מובילה ל"אטרקציה", ואפשר ללמוד על כל מה ששווה משהו במשרד הקבלה של המלון).
90 דקות נסיעה הובילו אותנו לעצירה נוספת, הפעם ב"לונה ביסטרו" הנצרתית והיציבה, ומשם רק עוד כנאפה אחת ("ממתקי ראתב אלמוכתאר", שמצליחים להכניס בצלחת המתכת הקטנה יותר טעם ופחות פוזה ומחיר מכמעט כל כנאפייה אחרת באזור, ודאי בתל אביב), והביתה. נגד כיוון הפקקים, נגד כיוון הלב.
"מלון מטיילים" בגשר הזיו ממוקם בלב ליבו של הקיבוץ, ובמרחק קילומטר אחד בלבד מחוף אכזיב. הוא מכיל 28 חדרים בגווני כחול, לבן, צהוב ותכלת, בהשראת הים ויוון כמובן. במלון 4 דירות נופש רחבות ידיים, 8 חדרי אירוח זוגיים ו-16 חדרי סטודיו - בכולם מרפסות וגינות עם פינות ישיבה.
ברחבי המלון מפוזרות פינות מנגל, שבילים ירוקים וספסלים למנוחה מהחופשה ומכל השקט הזה. הבריכה נמצאת במרחק הליכה קצר מהמתחם, ובחורף השהייה במלון כוללת גם כניסה ללא תשלום לקאנטרי נהריה הסמוך. כלבים מתקבלים פה בשמחה, ובתפריט ארוחת הבוקר ניתן לקבל גם מנות טבעוניות כמובן.
המלון ממוקם באזור אידיאלי לטיולים, לרבות חוף אכזיב ובצת, הנקרות של ראש הנקרה, מערת קשת, נחל בצת, נחל כזיב, שמורת אכזיב, מתחם העיר העתיקה בעכו ועוד.
והמחירים?
חופשות יולי (עד 5 באוגוסט) בגליל המערבי (אילון וגשר הזיו) נעות בין 605 ל-770 שקלים ללילה לזוג, ובאמצע השבוע יש מבצע למינימום שני לילות כולל כניסה לראש הנקרה. באוגוסט המחיר צפוי לטפס מעט ולהתחיל ב-770 שקלים ללילה לזוג. בחגים הקרובים ניתן יהיה להזמין חופשות שמתחילות במחיר של 720 שקלים ללילה לזוג באותם מלונות.