בלילה הייתי רעב, אז שאלתי את מור, שאירחה אותי בבקתת המטיילים שלה במצפה הילה, אם יש משהו פתוח באזור. "תנסה אולי את הפיצה במעיליא", ענתה. ואכן, חיפוש מהיר העלה את המבצע שכלל פיצה משפחתית, 2 שתייה קטנה, סלט וצ'יפס ב-99 שקלים. "זה כולל משלוח", אמר לי בטלפון הבעלים מהכפר הסמוך.
אכלתי, והלכתי לישון. בבוקר כבר שמעתי אותו מלמעלה - נחל כזיב רועש בימים אלה כמו שלא נשמע כבר שנים רבות, וזה גם בזכות החורף הטוב, אבל יש עוד סיבה: לראשונה מזה שנים הוא לא "רואה" אנשים בפסח. באתי אליו כדי לראות איך נראה המקום שבכל חג צובאים עליו המוני מטיילים, ולראשונה כנראה יחגוג את האביב לבדו.
מהבקתה יוצא שביל המוביל אל המקום שכנראה כל ישראלי מכיר. זה שמשולב בכל טיול צופים כבר עשרות שנים, ב"מסע מים לים", או בכל פעם כשמחפשים מסלול רטוב לקיץ. כה פופולרי נחל כזיב, עד שבחופשות בחגים יוצאים אליו שאטלים של אוטובוסים שמביאים משפחות על טפיהן כדי לשכשך במים. תגידו אתם, לאיזה נחל בארץ יש כזה מוניטין, שיש אליו הסעות מיוחדות?! במשך כל כך הרבה שנים, לא היה כמעט מצב שבו תתפסו את נחל כזיב בבידוד.
אבל אז הגיעה הקורונה.
צפו בנחל כזיב, השבוע
החלק הכי יפה בנחל
נחל כזיב מתחיל את דרכו בהר מירון, בגובה של כ-1,100 מטרים, וזורם מערבה דרך החורש הים-תיכוני הכי צפוף וירוק שיש, עד שהוא נשפך לים באזור אכזיב שבגליל המערבי. הנחל איתן בדרך כלל רק בחלקו האמצעי, שהוא גם החלק היפה בכל 40 הק"מ שלו. לשם גם מגיעים כולם - לבריכות היפות והרדודות, למפלונים הנחמדים שמשמשים כמסאז' מהטבע ולפינות הקטנות מתחת לעצי הדולב המזרחי שבהן פורשים מחצלת, שבוודאי תביא עמה לאוטו קצת בוץ שנדבק. וכן, לשם מגיע גם כל הזבל והלכלוך שנשאר כפצע מדמם, אחרי שכולם עוזבים.
דיטוקס של הטבע
אז איך נראה הנחל הכי מטוייל בישראל בימים אלה, במיוחד בחופשת הפסח שהיתה אמורה להיות העמוסה באדם? חדש, כאילו הוא יצא מהניילונים. לא אשפה, לא מגבונים לחים משומשים, לא שקיות זרוקות או צפות במים. אפילו בלי פחיות רד בול שמנצנצות בכחול.
נחל שמקבל אליו במשך השנה אלפי אנשים, ופתאום חווה הפסקה של כמה שבועות - פשוט עובר דיטוקס. זה כאילו הטבע אומר לו, "בואנ'ה, הגזמת עם הזיהום אדם פה והצטבר לך יותר מדי רעש בעורקים הירוקים, אז אני רושם לך התנקות של חודש וחצי. אתה תחזור להיות כמו חדש". וכך הוא נראה בימים אלה - חדש ובתולי.
100% טבע
הייתי בטוח שאפגוש איזה מטייל שלא ויתר, איזה זוג מצימר שרצה להתבודד, אולי איזה משפחונת שרק באה לשכשך רגליים בעין חרדלית - אבל גורנישט - לא היה זכר לאדם. שעות בנחל ואין זכר לבן אנוש. כל כך הייתי בטוח שמישהו בכל זאת יגיע לבריכות המלאות והצלולות, שחשבתי שהנה אני שומע ילדים, אבל הסתבר שכנראה הזיתי ואלו היו יללות של תנים.
הלכתי לפינות המוכרות, חציתי את הנחל כמה פעמים מצד לצד, ישבתי ליד טחנות הקמח הישנות, ליד פיצולי השבילים המשולטים - אבל כמה שהתאמצתי למצוא אנשים בנחל - ככה כזיב הכזיב, וזה טוב.
זה טוב כי האנשים ממושמעים ושומרים על עצמם בבית, וזה טוב כי יש כאן הזדמנות לראות איך הטבע שומר על עצמו בלי שקיות צ'יפס שנשארות בשבילים, או בקבוקי בירה שצפים במים. וזה טוב כי אפשר לשמוע המון סוגים של ציוצי ציפורים, וזה טוב כי אין אף קול של אדם שמפר את פכפוך המים. 100% טבע, שמזכיר לנו שוב שאנו אורחים בסלון שלו, וזה סלון עם פרחים, עצים, חיות והרבה מים. ואולי בקיץ, אם נהיה טובים, נקבל שוב הזמנה לביקור בגן העדן הרטוב של הצפון.
שיר הלל לנחל בשלל צבעים
המסלול הירוק עובר בסמוך לנחל, לכיוון עין טמיר. המעיין הזה, שנובע מתוך נקבה, מספק מים כה צלולים שגם שחרירי הנחלים, אותם חלזונות מים שמהווים גושפנקא למים נקיים, לא זוכרים זמן רב.
המים הרבים שזורמים בנחל השנה, מציפים עתה גם את מעברותיו - אותן אבנים גדולות שהניחו אחת ליד השנייה כדי שיהיה אפשר לקפץ מעליהן מגדה לגדה. לא ניתן כמעט לחצות את הנחל מבלי להירטב.
ברקע, פריחת עצי כליל החורש בוורוד והלבנה הרפואי בלבן. בדרך למעלה, על השביל השחור, עצי קטלב בעלי גזע אדמדם ומתפתל ועלי ער אציל, הלא הם עלי דפנה, מארחים להם לחברה. האביב בשיאו והוא ניכר בכל מקום שרק מביטים. שיחי קידה שעירה צהובים מנקדים את המדרונות הירוקים של גדות הנחל, פרחי שום משולש בלבן, לוטם שעיר בוורוד ולוטם מרווני בלבן וכמה פרטים של בן-חצב יקינטוני זוקפים ראשם בסגול. הטבע שר שיר הלל לנחל בשלל צבעים.
גם לשקט של הטבע מגיע שקט
עלייה של כחצי שעה מוציאה אותך מהצל והאפלוליות של יער האלונים הסבוך. הבתים של מצפה הילה כבר נראים נושקים ליער. שרידי מבצר המונפורט בהישג יד. ממנו נשקף הנחל בקטן אבל עדיין מזהים את הזרימה, וכן את קול המים ללא הפרעה, גם מגובה 300 מטרים.
התערבתי עם עצמי שבטח אפגוש מישהו בדרך למבצר הצלבני שנבנה במאה ה-12. לפחות את הפקח המקומי, אבל הפסדתי לעצמי כששוב לא ראיתי אף אחד.
כמה כיף לטבע שהוא הרוויח ככה, להיות בפסח בלי שהוא יזכה למנה הגונה של מטיילים, זיהום קול או פגיעה אחרת. כי גם לשקט של הטבע מגיע לפעמים - קצת שקט.
