אז אחרי שלושה שבועות בחושה שלי על החוף בנואיבה, בא לי לגוון. ידידי המצרי עומאר (סטודנט שברח מקהיר מוכת הקורונה והסגר, לחופש של חופי סיני), הציע שננסה להגיע לעיירה לסנטה קתרינה שבהר הגבוה, הנחשב להר סיני, שבה שוכן מנזר מפורסם שנקרא על-שם מרטירית נוצרייה מהמאה הרביעית לספירה. המרחק הוא רק כ-100 ק"מ והכביש טוב, אבל לפי מה שידענו הדרך תהיה סגורה למעבר. החלטנו לנסות.
"אני מודה לאלוהים כל רגע": הטייס הישראלי ש"תקוע" בסיני
במחסום הצבאי, הראשון מתוך ארבעה בין נואיבה לסנטה, עמד חייל ששאל את עומאר מאיפה אני. הגשתי את הדרכון לבדיקתו, אבל הוא נרתע וסימן לנו ביד שאין צורך, ושנמשיך בנסיעה. "הוא מפחד שהדרכון שלך נגוע בקורונה", הסביר לי עומאר וצחק.
עוד בוואלה!
אחרי 40 שנה "מחוץ למדבר"
שעה אחר כך, וכ-1,900 מטרים גבוה יותר מנואיבה, הגענו לעיירה הקטנטונת סנטה קתרינה. התמקמנו במעין אורחן בדואי בשם Bedouin Camp, שבדרך כלל בעונה זאת של פסח מלא בתיירים, בעיקר ישראלים. את פנינו קיבל הבעלים, שייח' מוסא, שבעברית מצוינת וחיוך רחב סיפר שאנחנו האורחים היחידים שלו.
לא בזבזתי זמן באורחן. התגעגעתי להליכה בהרים, שבהם טיילתי אינסוף פעמים, לפני יותר מ-40 שנה (עד החזרת סיני ב-1982). היתה הרגשה מיוחדת להיות במקום בו בני ישראל בילו 40 שנה במדבר, אחרי 40 שנה שאני "מחוץ למדבר", ועוד בערב פסח. העיירה סנטה קתרינה שוכנת בקרבת הר קתרינה, ליד ג'בל מוסא (הר משה). לא בזבזתי זמן, שכרתי את שירותיו של המדריך ג'אמיל, ויצאנו לטרק הראשון שלי בהר הגבוה, מזה עשרות שנים. ג'אמיל (66), זוכר היטב את התקופה שבה ישראל שלטה בסיני. אחרי שהתרחקנו במעלה ההר, בלי שאף אחד ישמע, הוא גם מספר לי שהוא ושאר התושבים מתגעגעים מאד לימים ההם.
לקראת הפסגה, ג'אמיל שבק
טיפסנו מהעיירה במעלה הר "אבו ג'יאפה" (כן, הר הזבל), דרך ואדיות מלאי בוסתנים, מים זורמים ונופים עוצרי נשימה. במשך כל ארבע שעות העלייה, ושלוש שעות וחצי של הירידה, לא ראינו אף מטייל, רק רועת עיזים אחת, שסירבה להצטלם. ההר היה שלנו בבלעדיות.
לקראת הפסגה, ג'אמיל שבק. יותר מדי שנים של סיגריות עשו את שלהם. אני התעקשתי להמשיך עוד כמה מאות מטרים של עלייה לפסגה, אז המשכתי לבדי כשג'אמיל צועק מלמטה ומכוון אותי: "קצת שמאלה, קצת ימינה".
המאמץ הנוסף היה שווה. בערב סדר פסח, ישבתי מול שקיעה עוצרת נשימה, משקיף על מדבר סיני בו הלכו אבותינו בדרך לארץ כנען.
תה מתוק לאורח היחיד
בלילה, יורד על סנטה קור עז (כ-2-5 מעלות צלזיוס), והמקום היחיד שבו אפשר לשמור על חום סביר מחוץ לחדר המחומם הוא האוהל הראשי. במרכז האוהל בור מדורה, שאותה מדליקים מדי ערב ועלייה מבשל שייח' מוסא תה מתוק המוגש לאורחים. במקרה זה לי - האורח היחיד שלו.
קורונה בהר הגבוה?
ובכן, כמו בניו יורק, תל-אביב וקהיר, גם בסנטה קתרינה הקטנה כולם יודעים ומדברים על הקורונה. אמנם ההשפעה של המגפה העולמית על חיי המקומיים מינימלית, אבל גם פה אסור להיכנס לשלוש המסעדות הפשוטות שפועלות בעיירה, והמנזר המפורסם סגור למבקרים, אבל זה בערך הכל.
בערב, באוהל, מספר מקומיים מצטרפים לשייח' סלאח ואליי לתה סביב המדורה, ומדברים רק על דבר אחד: הקורונה. האנשים פה לא חוששים מהקורונה, אבל מאוד חוששים שהמשך היעדרות התיירים מסיני ומסנטה קתרינה, תמית חורבן על הכלכלה המקומית, שגם בימים כתיקונם היא לא מהחזקות.
היום, יום שישי, אני מתכנן לסיים את שהותי בת עשרת הימים בסנטה קתרינה ולהתגלגל חזרה לחוף בנואיבה. בכל זאת, יש גבול לכמה יכול בן אדם בלי הים...
