את הטיול הראשון שלו בסיני, ערך מורה הדרך אבי אמיר (71) באוגוסט 1967, כחודשיים בלבד לאחר תום מלחמת ששת הימים. "הייתי מראשוני המטיילים בסיני של אחרי המלחמה. לא היו לנו מפות מהסיבה הפשוטה שאזורים רבים עדיין לא מופו. חשתי כמו מגלה ארצות, כמו הדמויות של דרווין או מגלן, מהספרים שעליהם גדלתי כילד. היינו צעירים, היינו חסרי אחריות, חלפנו בלי פחד לצד שדות מוקשים נסענו בשטח במשך ימים בלי מכשירי קשר. בהמשך גם סימנו מקומות שלא הופיעו על המפה ופרצנו דרכים חדשות לכלי רכב. זו היתה חוויה משמעותית בחיי".
"התיירים ראו בנו חבורת משוגעים"
רגע לאחר סיום מלחמת ששת הימים, התעוררה ישראל למציאות רחבת ידיים במיוחד. כיבוש חצי האי סיני שילש את שטחה של המדינה הצעירה, והוסיף לה למעלה מ-60 אלף קמ"ר של מרחבי מדבר פראיים וחופי ים בתוליים.
"אחרי המלחמה, הבנתי שליבי נקשר לסיני, שבה גם העברתי את השירות הצבאי", מספר אמיר. מישהו סיפר לי שמחפשים נהגי קומנדקר לטיולים בסיני, ומיד הגשתי מועמדות. התקבלתי, ובתוך זמן קצר הפכתי למדריך מן המניין".
באותה עת, הציע סניף ה"קלאב מד" באכזיב למבקריו מחו"ל הצעה מפתה במיוחד: שבוע על החוף באכזיב ושבוע של טיול שטח בסיני, שזה עתה נפתחה לעולם. את הטיולים הובילו באותה עת המדריכים הצעירים של חברת "נאות הכיכר", שהוקמה בשנת 1962 כחברת טיולי המדבר הראשונה מסוגה בישראל.
"התיירים שהצטרפו למסעות הללו ראו בנו חבורת משוגעים, אבל משום מה הם מה סמכו עלינו, על חבורת צעירים בני 21 שהובילה אותם במדבר במשך שבוע בלי מכשירי קשר ובלי מפות. כנראה שבאותם ימים, המטיילים היו מזן אחר, פחות ממוסדים".
אמיר התענג בעיקר על החיפוש המתמיד אחר נאות מדבר שופעי מים, בסיועם של בדואים שבהם נתקלו במרחבי סיני. הוא מתרפק במיוחד על המפגש הראשון שלו עם עין ח'ודרה, מוקפת הדקלים, בתוך קניון יפהפה של אבן חול אדומה. "ביקשנו מרועה בדואי להראות לנו את הדרך לנווה המדבר שעליו רק שמענו. הדרך לשם ארכה יום וחצי, בעיקר בגלל ששקענו על כלי הרכב שוב ושוב בחול העמוק".
לדבריו, דלק וחלקי חילוף לא היוו בעיה של ממש, מאחר שבימים שלאחר המלחמה, לאורך צירים מסוימים - ובמיוחד על ציר המתלה - ניצבו כלי רכב נטושים. "נגמר הדלק? פשוט שואבים מרכב צבאי נטוש. נשבר הציר בקומנדקר? פשוט מחליפים אותו באחר. זה היה הדרום הפרוע. וזו גם היתה התקופה המשמעותית ביותר בחיי. כל חיי עסקתי בתיירות. טיילתי בכל העולם אך שום דבר לא משתווה לסיני, במיוחד דרום סיני. זה היה מפגש בין ים כחול, הרי גרניט, נאות מדבר ותושבים שחלקם התגוררו בבידוד. הנוסחה הזו משכה מטיילים רבים".
בשנת 1976, כמעט עשור לאחר מפגשו הראשון עם חצי האי, החליט אמיר להקים בית מלון בסנטה קתרינה, ואף התגורר בו למשך מספר חודשים עם רעייתו ובתו בת ה-9 חודשים. "זכיתי לראות סיני אחרת, שונה מאוד מסיני של היום", הוא אומר.
לגלות ארץ לא נודעת
מורה הדרך יענקלה גבע (68), עוסק בתיירות מאז שהשתחרר מצה"ל. כיום הוא הבעלים של מתחם האירוח "חוות נחל חוורים" בנגב, אך לאחר מלחמת ששת הימים, הוא זכה להסתער על חצי האי הבתולי כמי שהתגלגלה לפתחו הזדמנות נדירה לגלות ארץ לא נודעת.
"למעשה, הפעם הראשונה בסיני היתה דווקא בזמן המלחמה, אבל בסיטואציה הזו, אתה לא חושב על הנוף אלא על ההישרדות שלך".
אחרי השחרור, בשנת 1969, חבריו הציעו לו לרדת לטיול בסיני. החבורה הגיעה לאילת, הצטיידה במזון ובמים שיספיקו ל-6 ימים, ויצאה לשטח. "הגענו למקומות, שאני יכול להגיד לך בוודאות שהיו בהם בדואים שמעולם לא ראו אדם לבן. רק תאר לעצמך מה חושבות צעירות בדואיות על בחור צעיר עם עיניים כחולות כשלי...", הוא צוחק.
"בלי קשר לאהבה העזה שלי לטיולים, סיני נראתה לי מדהימה. גיאוגרפים רבים ברחבי העולם רואים בה את אחד המקומות היפים בתבל. הקסם הזה נובע מהשילוב בין נאות מדבר יפהפיים והמראה הייחודי של אזור ההר הגבוה, שבו משטחי גרניט ייחודיים המתנשאים לגובה של כ-2,400 מטרים ולעתים אף מתהדרים בפסגות מושלגות".
המפגש עם המדבר גרם לגבע לזנוח את תוכניותיו ללמוד באוניברסיטה, והוא החל להדריך מטיילים בסיני, עבור חברת "נאות הכיכר", יחד עם חברו אבי אמיר. "הסיורים שהציע קלאב מד נחשבו להיט ברמה בינלאומית. רשימת ההמתנה אליהם היתה אינסופית", הוא מספר.
אחד המקומות שנחקקו היטב בזיכרונו של גבע היה עין ח'ודרה שבדרום סיני. כיום מדובר ביעד טיולים פופולרי וידוע, אך בתחילת שנות השבעים היה זה נווה מדבר קסום, ובעיקר - נידח להפליא. כך גם לגבי נווה המדבר עין פורטגה, העטור דקלים ובוסתנים. "הרגשתי שזכיתי בפיס, מסוג הזכיות שמשאירות אותך עשיר כל חייך".
לצד התיירים הצרפתיים, הדריכו גם לא מעט ישראלים, שביקשו לפקוד אתרים שונים לצד תעלת סואץ. "העיתונים בארץ כתבו על המסעות שערכנו לתיירים, וישראלים רבים רצו לחוות זאת בעצמם".
במהלך אחד הסיורים הראשונים שהדריך, פנה אל גבע תייר צרפתי מבוגר, אדם שכבר ראה דבר או שניים בחייו, ואמר לו משפט שנחקק מאז בזיכרונו: "אני אמנם אדם עשיר, אבל אין ספק כי לך, איש צעיר, יש את העבודה הטובה ביותר בעולם. כולי קנאה".
בעקבות המפה הריקה: 10 שעות מאילת לנואייבה
אתגר מיוחד במינו הגיע בדמות התנועה בשטח המדברי הצחיח, שאינו ממופה ואינו סלול. הבריטים, ששלטו באזור לאחר מלחמת העולם הראשונה, שרטטו מפה סכמטית בסיועם של בדואים מקומיים. "אבל מה לעשות שרבים מהבדואים לא הכירו אפילו לא מטר אחד מעבר לשטח שלהם. לכן, הם פשוט המציאו שמות עבור הסוקרים הבריטים, כולל שמות גסים במיוחד, כמו למשל 'ג'בל זב אל-בכר', שמשמעו 'הר הזין של הים'", מספר גבע וצוחק בקול.
גבע וחבריו היו בקשר עם אגף המדידות (שהפך לימים ל"מרכז למיפוי ישראל"), שסיפק להם מפה בריטית ריקה כמעט לחלוטין. כדי למלא אותה בתוכן, הם נעו בשטח ברכבי קומנדקר ונועצו בבדואים באשר לזיהוי של מקומות שונים. מאוחר יותר, הצטרפו אליהם גיאוגרפים ששיפרו את דיוק המפות.
הם הסתייעו גם בבדואים מקומיים, בספרי מסע של צליינים מהמאה ה-19 וגם בספר שכתב, עשרות שנים קודם לכן, הגיאוגרף וההיסטוריון זאב וילנאי. "אבל זה בהחלט לא היה פשוט. היום אתה נוסע מאילת לנואייבה במשך שעה. לנו זה לקח לפחות 10 שעות. בקושי היו שבילים, ובחלק מהדרך נאלצנו לנסוע ממש על הריף, בזמן שיש שפל בים. הדרך מאילת לשארם א-שייח, למשל, ארכה שלושה ימים. אבל החוויה היתה מיוחדת במינה ביום נוסעים עם התיירים בנופים המיוחדים הללו, ובלילה מקימים מדורות ומכינים סעודות בשטח. היינו מלכי המדבר".
בעבור פרופ' דני נדל (61), סיני היתה לא רק יעד לטיולים הרפתקניים אלא גם כר פורה לגילויים מסעירים מן העבר הקדום. נדל, כיום ארכיאולוג מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה, הגיע לסיני לראשונה כעשר שנים לאחר מלחמת ששת הימים. גם אז, בשנת 1977, נותר הרבה מה לגלות בחצי האי הענקי. "הגעתי בטרמפים מהארץ עד סנטה, וטיילתי בהר הגבוה לבדי במשך מספר ימים. לא היו שבילים מסומנים, ואת דרכי מצאתי בזכות שאריות שהותירו אחריהן עזים. צעדתי על גבי כיפות הגרניט, לעתים גם במקומות שלא היו ממופים. זו היתה חוויה נפלאה!"
אחרי הטיול הזה המשיך נדל לפקוד את סיני רבות ולטייל לאורכה ולרוחבה, גם כמדריך מטיילים, אך עניין מיוחד גילה בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו סמוך לוואדי ח'ודרה ובנחל חיברן, בהן השתתף כמתנדב צעיר, הרבה לפני שהפך לארכיאולוג בעצמו. "באזור זה התגלו נואמיס, מבני קבורה של נוודים מהאלף השלישי והרביעי לפני הספירה. מדובר במבנים הקדומים בעולם שעדיין ניצבים עם גגם המקורי. זו היתה תקופה מרתקת".
שנים לאחר מכן, שב נדל לסיני עם בני משפחתו לפחות אחת לשנה. "היינו משנרקלים ועורכים טיולים רגליים באזורים הפחות מוכרים. לא רק בדהב, שארם או נואייבה. כך למשל, הגענו באחת הפעמים אל מקדש סרביט אל-ח'אדם במערב סיני. זהו מקדש קדום עם מערה שבה הירוגליפים ומכרה קדום של אבן טורקיז. וכאן, בלב המדבר, נמצאו החריתות הראשונות של כתב האלף-בית, שממנו התפתחו באופן ישיר העברית ושפות נוספות", מציין נדל, בהתלהבות שקשה להישאר אדישים אליה.
לאחר שהדרכים נפרצו, הכבישים נסללו וחבלי הארץ העלומים מופו, גברה הנגישות של הישראלים לסיני, שפקדו אותה בהמוניהם. "היה מאוד פשוט להגיע לסיני ולטייל בה", מספר שרון גרינקר (55). כנער בן 17, הוא פקד לא מעט את חצי האי, בין אם לטיולי שטח ובין אם לסתלבט בחופי נואייבה. "היינו לוקחים אוטובוס לילה מתל אביב לאילת, ומשם בטרמפים אל תוך סיני. אף אחד לא עשה מזה עניין. אפילו לא ההורים שלנו. כתיכוניסט, הטיול השנתי שלנו בבית הספר היה אל ואדי פיראן וסנטה קתרינה. צעדנו 5 ימים בשטח. זה היה מדהים".
גרינקר אף זכה להימנות על אלפי הישראלים שפקדו את מה שנחשב בעיני רבים ל"וודסטוק הישראלי", הלא הוא פסטיבל הרוק "נביעות 1978" (השם נביעות מתייחס כמובן ליישוב בסיני ולא לחברת המסחרית הנושאת שם זה). מופע הענק נערך באוקטובר 1978, שבועות ספורים לאחר הסכמי קמפ-דיוויד, בימים שבהם עתידה של סיני כשטח ישראלי לא היה ברור. התחושה שבקרוב הכל ייגמר, הביאה עמה קהל רב, שהגיע להתרפק סיני הישראלית.
"הפסטיבל נמשך משעות הערב ועד אור הבוקר, והוא ריכז את הזמרים הכי טובים של ישראל", אומר גרינקר. רשימה חלקית של המופיעים כללה את שלום חנוך, גרי אקשטיין, קורין אלאל, צביקה פיק, מיקי גבריאלוב, יהודית רביץ, דיוויד ברוזה, דורי בן זאב, דני ליטני ואחרים. "שתינו המון בירות, אכלנו נקניקיות וצ'יפס ושחינו בים שוב ושוב. באותם ימים לא ראינו בו משהו מיתולוגי. זה היה פשוט מופע מצוין באווירה ליברלית נהדרת".
חפלות של 3 ימים בנואייבה
כך, באופן טבעי, לא כל מי שירד לסיני חיפש למפות עולם חדש-ישן או לגלות נאות מדבר חבויים מן העין. אז, כמו היום, מוקד משיכה עיקרי היה כמובן חופי הים, שנמתחים לאורך רצועה ציורית של כחול-טורקיז וצהוב-מדבר של כ-600 קילומטרים. הבולטים שבהם היו באזור נואייבה, דהב ושארם א-שייח.
שייח סולימאן מוזיינה (60) מנואייבה, עבד בתפקידים שונים בבית מלון בעיר בשנים 1982-1972. כאשר הוא נשאל על הישראלים שפקדו את האזור, הוא נזכר בהמוני משפחות, שהגיעו לדהב, לשארם ולנואייבה על טפם, רכבם וציודם. "אלפי ישראלים היו מגיעים אל החופים, עם אוהלים וגם אוכל שהביאו מישראל, כי היו שם מעט מאוד מסעדות באותם ימים", הוא מספר. מוחמד מזיינה (56), קרוב משפחתו שעבד כנער במסעדה הראשונה שנפתחה בנואייבה, מצטרף לשיחה הטלפונית ומספר על חפלות גדולות שערכו ישראלים על החוף. "היתה אווירה טובה, הישראלים תמיד הזמינו אותנו לאכול איתם בשר. אני אפילו זוכר חתונה של ישראלי אחד, צ'רלי, שעשה פה חפלה של 3 ימים רצופים, עם המון אוכל וגמלים וסוסים".
לפני כשנתיים הופתע מוחמד לפגוש מטייל ישראלי, כבן 76, שחיפש את אביו. "מסתבר שהוא ואבא שלי היו חברים טובים בשנות ה-70. הם היו כמו אחים, שטו יחד בסירה ודגו דגים בים, וטיילו הרבה בהרים, בוואדי חודרה ובסנטה קתרינה. הוא היה עצוב כשסיפרתי לו שאבי כבר לא חי", אומר מוחמד.
ימי החופים העליזים: טעמים, ריחות והרבה שמש
בתחילת שנות השבעים, הופיעו בחופי סיני זמרים ולהקות ישראליות רבות, בהן גם "הדודאים", הלוא הם בני אמדורסקי וישראל גוריון. "מסיני של אותם ימים אני זוכרת בעיקר טעמים, ריחות והרבה שמש", מספרת מיקי גוריון (69), רעייתו של הזמר ישראל גוריון. "התלוויתי לישראל וירדנו על הילדים לחופים השונים לפחות פעמיים בשנה, החל משנת 1970. בכל פעם שהינו בחופים, בעיקר בנואייבה, שבוע ואף שבועיים. הילדים הסתובבו על החוף חצי ערומים. היתה רוח חופשית, היה אלכוהול והיתה תחושת חופש גדולה".
אחד האתרים המיתיים באותם ימים היה הכפר של רפי נלסון בטאבה, מרחב בוהמי ונחשק במיוחד. "כל המי ומי הגיעו לשם. פגשנו גם אמנים מכל העולם. אל המקום הגיעו מוזיקאים כדון מקליין, לאונרד כהן ורבים אחרים. כולם היו שם", מוסיפה גוריון.
נראה כי אז, כמו גם היום, מהווה סיני מוקד משיכה לישראלים מכל סוג, מין וגיל. שיטוט עכשווי בפורומי טיולים ובדפי הפייסבוק המוקדשים לחצי האי מוכיחים מעל לכל ספק: עם או בלי גבולות, הישראלים עדיין כמהים לסיני - או בעיקר לרוח ההרפתקנית ולאווירה השחרור האולטימטיבית שהיא טומנת בחובה.
