"אתה מישראל, אתה?": טיול מדהים במצרים

"אתה מישראל, אתה? לא יכול להיות", אמר לי מוכר באחת הבסטות של השוק בלוקסור שבדרום מצרים. "אתה בטח מהולנד או גרמניה", הוסיף כשהביט בחזות הלבנבנה שלי ועיניי הבהירות. "לא, אנא מין ישראיל, מין תל אביב", חזרתי וגמגמתי בערבית הקלוקלת שלי. לא בטוח שהוא השתכנע אבל ישר ניסה למכור לי מגנט של פרעונים וגלבייה בשלל צבעים.

"אז איך החיים במצרים?" המשכתי באנגלית. "הכל טוב, אלחמדוללה", ענה. "וא-סיסי (הנשיא - ז.ר), הוא טוב לכם?" הקשיתי. "כן בטח, כולו תמאם", אמר. "אני לא מהמוחבראת, זה בסדר, אתה יכול לומר את האמת", ניסיתי להרגיע, אבל לפי אותו סוחר וגם אחרים העידן של א-סיסי פשוט נהדר. באוזן, היו גם כמה שאמרו אחרת.

"מצרים היא יעד התיירות עם הצמיחה הגדולה ביותר בעולם", הכריז האו"ם בדוחותיו בשנה שעברה. ב-2017 ביקרו אצל השכנה מדרום 8.6 מיליון בני אדם - גידול אדיר של 55.1 אחוזים לעומת השנה שקדמה לה. ב-2010, טרום מהומות "האביב הערבי", ביקרו בה 14.7 מיליון איש - אז תבינו בכמה אחוזים צנחה כמות התיירים אליה עם תחילת המהומות וכמובן אירוע הפלת מטוס הנוסעים הרוסי ב-2015.

אבל במציאות, לא בטוח שהמצב כל כך זוהר במצרים. לא נראה שאת המדינה מציפים המוני תיירים ובלא מעט מהאתרים הפופולריים שביקרתי בהם במשך 10 ימים באוקטובר, לא נתקלתי בתורים ארוכים ואפילו יכולתי לצלם מבלי שמישהו "יזהם" לי את התמונה. אפילו בפירמידות.

אבל נחזור אחורה, שישה ימים לפני.

האוטובוס שאסף את הנוסעים מהגייט בנתב"ג, עצר לאחר דקה קלה למרגלות המטוס ופרק אותם. בפתח המטוס חיכתה דיילת מצרית חייכנית שקיבלה את הנוסעים, וכמו ישראלי טוב ישר שלפתי "סבאח אל חיר" משופשף עם חי"ת גרונית. אגב, המצרים אומרים "סבאח אל פול" (מפול אומנם עושים את הפלאפל המקומי), אבל אין בביטוי שום קשר לפול אלא לפרח מסוג יסמין, וכאן הכוונה "בוקר של פרחים". במטוס האמבראר 170 של "אייר סיני" (כן, יש טיסות ישירות למצרים), הצטופפו כמה סודנים ועוד משלחת צליינים מדרום אפריקה עם חולצות זהות וגם כמה ישראלים שבמקום לשרוץ כמו עשרות אלפי אחיהם בחופי סיני הזהובים בסוכות, בחרו להעמיק עם חברת "איילה גיאוגרפית" קצת יותר דרומה. כמה יותר? משהו כמו 400 ק"מ עד קהיר. נכון, יש אזהרת מסע למצרים, אבל גם לטורקיה ואתם עדיין טסים אליה.

שעת טיסה מישראל, ואתה בעולם אחר שהוא לא קפריסין או יוון. מהאוויר נראית קהיר מנוקדת בבנייני מגורים בצבעי חום-אדמדם, ממש כמו המדבר הענק שבו היא נמצאת. 20 מיליון איש גרים בה ובפרבריה, ועוד 80 מיליון איש פזורים בשטח עצום של מיליון קמ"ר השייך למדינה הצפון-אפריקאית הזו. ברחובותיה הסואנים של קהיר, שבה כולם מדברים עם צפצפת המכונית, אתה בעצם רואה שרבים מאותם בניינים בעצם נטושים או לא גמורים בכלל. ההצפה בדיור בלתי מאויש, מקורה בתכנון לא נכון שבו קבלנים רבים קיבלו זיכיונות בנייה, אבל לא היה ביקוש לדיור, כך שהם נשארו כמו כוורות אדם ריקות עם הכנה לחלון. גם הבניינים שכבר גרים בהם נראים כמו אתר לש"ביה של הימ"מ. שרון ענבר, שמדריכה במצרים מטעם "איילה גיאוגרפית", מסבירה שלפי החוק העירוני, בניין שאינו מטויח לא מחייב את דייריו לשלם ארנונה, כך שרבים מבקשים מהקבלנים להשאיר את השלד עם שלמת מלט.

אבל לצד הדלות והעוני, יש מי שבכל זאת פותחים צוהר לחיים מערביים, שפחות מזוהים עם האסלאם השמרני במדינה. אזור חיי הלילה של קהיר נמצא לא רחוק מהאי ("ג'זירה") שנראה כמו האי של מנהטן התחום בין נהר ההדסון לאיסט ריבר, ממש על הגדה המערבית של הנילוס. במועדון הלילה "ג'אז קלאב" שבינו ובין ג'אז אין שום קשר, רוקדים היפסטרים מקומיים עם זקן וקעקועים לצד בנות בלבוש לא צנוע ובירה בידן. שתי אחיות חביבות שמבלות דרך קבע במקום, מספרות לי שאין שום בעיה לשתות אלכוהול בתוך המועדון, כל עוד לא עושים זאת ברחובות. הבר במועדון מעוטר בוודקה גריי גוס וג'ין גורדונס, והמחירים אינם כה זולים - בקבוק בירה עולה 100 לירות (כ-20 שקלים). אבל שם לפחות אפשר למצוא בירה. ברחוב גם, אבל עם אפס אחוזי אלכוהול.

אני מתקרב לדי ג'יי כדי להחמיא לו על מוזיקת ההאוס-טכנו לייט שהוא מרביץ ברוקדים, ומסמן לו עם היד שזה מעולה. הוא מחייך ושואל: "וור אר יו פרום?" ואני עונה שמתל אביב. מסתבר שאנחנו שכנים. "מיי פאזר איז פרום נבלוס (שכם - ז.ר)", הוא אומר ושנינו מחייכים. הבחור חצי פלסטיני, ונותן בראש לצעירי קהיר ושאר העולם הערבי. מי היה מאמין שדווקא בקהיר יש סצנת אנדרגראונד שוקקת?!

עמק הנילוס הוא המקום הכי ירוק במדבר המצרי. הנהר שמפלח את המדינה מדרום לצפון, מגיע מימת ויקטוריה (הנילוס הלבן) ומתלכד באזור העיר חרטום בסודן עם נהר נוסף שמעניק לו את רוב המים (הנילוס הכחול), וזורם צפונה דרך מצרים עד שהוא נשפך לים התיכון אחרי 6,655 ק"מ - הנהר השני באורכו בעולם אחרי האמזונזס. בימי קדם הציף הנילוס את השטחים החקלאים באזור הדלתא שלו, מה שאפשר חקלאות טובה, ומכאן גם שהאדם התיישב לאורך התקופות בסמוך אליו.

כיום, המצרים עדיין משתמשים בנהר ובתעלות שנחפרו ממנו ושולחות ידיים ארוכות לתוך קהיר, אבל לא יודעים לשמור עליו. ערמות של זבל ופסולת בניין שמושלכת משתי גדותיו, מסמנות את התוואי שבו הוא זורם. אתה נוסע קילומטרים לצד תעלות המים שגבולן מודגש היטב בגבעות של אשפה ומעליהן ממתינות אנפות בקר ועורבים, שממש כמו ב"עיר האלוהים" המצרית, מחפשות לנשנש משהו. העוני עושה את שלו, והמצרים עצמם עדיין דגים בתעלות הללו למרות שהם זורקים לשם את הזבל שלהם. זה הזכיר לי את מה שאבא שלי פעם אמר לי כשהייתי משאיר דרך קבע צלחות אוכל בסלון: "איפה שאתה אוכל שם אתה מחרבן". מצד שני, לך תבוא בטענות אל 100 מיליון איש שחלקם נאבקים על קיום יומי ועבודה - הדבר האחרון שמעניין אותם זה למחזר ומה קורה עם הזבל שלהם.

כ-13 אחוזי אבטלה במדינה (מספר שהוא רק על הנייר ובפועל גדול הרבה יותר), וזה אומר מיליונים רבים של מחוסרי עבודה. לכך תוסיפו כ-20 אחוזים שהם אנאלפביתים, וזה אומר שלמרות כל הקדמה שהיא מנסה להציג עם קניונים חדשים ומותגים מערביים, עדיין מדובר במדינה די נחשלת, שבה הנשיא מנתק את האינטרנט לכמה ימים כשיש עליו איום, כדי שהשבאב לא יתחילו לקרוא על שחיתויות ברשתות החברתיות וייצאו לרחובות.

ה"מעסיק" הגדול ביותר במצרים הוא תחום הביטחון. רוב המשכורות במדינה הולכות לאנשי הצבא והמשטרה, כך ששווה להיות לובש מדים עם משכורת קבועה וזכויות של עובד מדינה. יש אינפלציה בכוח אדם משטרתי/צבאי במצרים, אבל מדובר בתחום מספר אחד שמספק עבודה במדינה, לאו דווקא התיירות. ובמדינה שבה המשכורת הממוצעת היא כ-120 דולרים בחודש, כולם מחפשים את הבקשיש ולעשות עוד כמה לירות (תרתי משמע) מצריות מהצד. גם המאבטח שהוצמד לנו, כמו לכל קבוצה מישראל, שהיה נראה מרשים ועם כל גינוני הטקס של משקפי שמש ומקלעון מוסלק בתוך המקטורן, נהנה להציע לנו "שירותי צילום" באתר של הספינקס, כשלבסוף, הסתבר, שילבו את המילה "מסארי" - (כסף בערבית).

20 ק"מ דרומית לקהיר נמצאת ממפיס, הבירה הראשונה של המצרים הקדמונים ושל הפרעה הראשון, מנס (נערמר), ששלט בשנת 3,000 לפני הספירה. לידה נמצאים הרובעים גיזה וסקארה - כמה מהנקרופוליסים החשובים ביותר של הפרעונים, בהם קבורים בסדרה של שלוש פירמידות הפרעונים מנקארה, קאפרה וחופו. לאחרון גם הפירמידה המפורסמת והגדולה ביותר, שעד המאה ה-19 היתה גם המבנה הגבוה ביותר בעולם. אם תתעקשו לראות את הסרקופג שלו, תוכלו להיכנס לתוך הפירמידה ולסבול מלחות, צפיפות וקלסטרופוביה של כרבע שעה בכל כיוון, ועוד תשלמו על זה לחוד. אפשר לוותר.

הרוכלים שמחכים לך מחוץ לקבר עם מזכרות, צעיפים, פפירוסים מזויפים ושאר פיצ'עפקס שאולי בא לך לקנות אבל ממש אין לך מה לעשות עם זה, נדבקים אליך כמו צואת גמל לנעל. הגמלים שנמשכים בחבל על ידי המקומיים, מעלים ומורידים תיירים שמצטלמים על ספינות המדבר על רקע הפירמידה, תמורת כמה לירות. אינסטוש קלאסי, אבל מסכנים הגמלים שקמים ויושבים כל הזמן על הברכיים המשופשפות שלהם.

דווקא באתר הקבורה של סקארה שליד קהיר, תמצאו פחות מסחרה תיירותית שכן נמצא בו האב טיפוס של הפירמידה הראשונה של המלך ג'וסר מהמאה ה-27 לפני הספירה, כך שאפשר להבין הרבה יותר טוב על מה כל הרעש שמיוחס למבנים המשולשים הנמנים עם שבעת פלאי העולם. מסתבר שהפרעונים האלה היו כה אובססיבים שיזכרו אותם אחרי מותם, עד שהחלו לבנות את המצבה שלהם AKA - הפירמידה - כבר כשעלו לשלטון. בניית הפירמידה ארכה משך חייו של המלך, כך שכל פרעה דאג לפאר את ערך הוויקיפדיה שהשאיר אחריו, וזו של ג'וסר הגיעה לגובה של 64 מטרים.

הפירמידות הן בהחלט מפעימות. לא ברור עד היום איך בנה האדם את מפלצות האבנים הללו, במשקל 3 עד 60 טון האחת, ללא עזרה מודרנית של מנופים וכו'. התיאוריות רבות ומגוונות, כולל גם אלו של ידידנו מעולם אחר שהתגייסו לעזרה. אבל אז אתה מגיע למקדשי אבו סימבל שבדרום, כחצי שעת נסיעה מהגבול עם נוביה, היא סודן, והלסת פשוט נשמטת ארצה. איך, לעזאזל, הם בנו את הדבר המדהים הזה?!

בתוך הר אדמדם עומדים להם ארבעה פסלי ענק של רעמסס השני (לאחד התמוטט הראש עקב בלייה), שנחצבו בדיוק מדהים לתוך סלע גיר ומסתכלים אליך מגובה של 20 מטרים. או אז אפסות האדם מתגלה במיטבה וזורקת אותך אחורה לימי הפרעונים ואולי גם לתקופת התנ"ך, שהרי יש המזהים את רעמסס השני עם הפרעה שממנו ברחו בני ישראל במצרים. רעמסס, שהיה הפרעה ששלט הכי הרבה זמן במצרים (67 שנים, אפילו יותר ממובארק :), בנה פה לעצמו ולאשתו האהובה, נפרטרי (עוד נגיע אליה), שני מקדשים מהפנטים שנועדו להטיל אימה ולעורר כבוד כלפי כל מי ששט לאורך הנילוס לכיוון מצרים. בכל אחד מהם חדרים שחצובים בסלע ועל קירותיהם נחרטו סצנות יפהפיות של מנחה לאלים אמון, רע, סת, חנום, כמו גם האלות חתחור, איריס ואחרות. בתוך מקדשו של רעמסס מוצבים פסלי ענק מכל צד כמו פלס. אתה עובר ביניהם במסדרון מלא התפעמות מהירידה לפרטים, העיטורים, ההקפדה על הסצנות שהיו פעם צבעוניות. כל קיר יותר מרהיב מקודמו, כל ציור מזכיר אירוע שזורק אותך למחוות ויחסים בין עמים, מלחמות ושלום אזורי, כמו מלחמת קדש שהתנהלה בין החיתים למצרים ב-1274 לפני הספירה ובו נראות מרכבותיו של רעמסס דה סקנד דורסות את חיילי החיתים. מלחמה זו, אגב, נגמרה כנראה בתיקו והסכם שלום שבא אחריו, אבל לא לפי הנרטיב המצרי. כן, גם במקדש בן אלפי שנים - History - "איטס איז סטורי".

מה שמדהים לא פחות, הוא תהליך העברת המקדשים ממקומם הקודם, על גדת הנילוס, לאתרם היום שהתבצע בפרויקט הנדסי מורכב בשנות ה-60. עם התכנון להקמת אגם נאצר, המקדשים היו בסכנת טביעה ולכן המצרים העבירו 24 מונומנטים היסטוריים ממקומם, כשהם מפרקים לחתיכות את כל הפסלים המדהימים האלו שנבנו בדיוק רב ומרכיבים מחדש במקום בטוח ומסודר. שאפו ענק למצרים שהרימו פה וואחד פרויקט שנמשך כעשור ועלה מיליוני דולרים.

אבל עם כל הכבוד לקהיר ואבו סימבל, העיר לוקסור שבדרום-מרכז המדינה, היא ה-מקום שעבורו מגיעים התיירים למצרים. מה יש בלוקסור, שנקראה בעבר "תבאי", שגרם למצרים לבנות דווקא שם את המקדשים ואתרי הקבורה המרהיבים ביותר במצרים, ואולי בעולם כולו? ובכן, הפיתול של הנילוס שמתרחש ממש שם ויצר יופי של הזדמנות להצפה של שטחים רבים לחקלאות. המצרים הקדמונים חילקו את השנה לפי שלוש עונות בלבד - עונת ההצפה (יוני-ספטמבר), עונת הגידול (אוקטובר-פברואר) ועונת הקציר (מרץ-מאי), וכך התנהלו חייהם. את המקדשים לאלים הם מיקמו במזרח הנהר, היכן שהשמש נולדת כל יום מחדש, ואילו את הקברים במערב - היכן שהיא מתה.

המקדשים של לוקסור הם באמת משהו בלתי ייאמן. לחשוב שבני אדם בנו את מבני הפאר האלו שחלקם עומדים על תילם, עדיין בצבע, כבר יותר מ-3000 שנה ועוד ללא אמצעים מתקדמים כמו מנופים וכדומה - זה פשוט מעורר השתאות. ריספקט למצרים הקדמונים! ואל תטעו - לא מדובר בעבדים או בני ישראל שבנו אותם או את הפירמידות, אלא אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה שידעו בדיוק מה הם עושים - מהמהנדס הראשי ועד אחרון הטייחים - כולם זכו לכבוד והערכה.

מקדשים כמו כרנק, לוקסור, מדינת האבו ואחרים שירתו את האמונה באלים ואת הטקסים השנתיים שהיו חוגגים להם, ואילו מקדשי המוות במערב שירתו את הפרעונים, ולמרות המוות - יש בהם כל כך הרבה חיים.

בעבר השיטו בנהר אבנים גדולות מאסואן, ששולבו כאובליסקים או מונומנטים במקדשים. כיום משיטים בו אנשים בספינות גדולות שגם מציעות לינה, ארוחה ועצירה באטרקציות המרכזיות לאורכו. אחת הנקודות המעניינות היא במקדש קום אומבו מהתקופה התלמיית (200 לפני הספירה) שמוקדש לאל סובק, אדון היאור, שראשו תנין וגופו גוף אדם. במוזיאון הקטן הסמוך למקדש, מחכים גם כמה תנינים חנוטים בני אלפי שנים. סובק ודאי היה מרוצה.

05:30 בבוקר, אני חוצה בסירה את הנהר לגדה המערבית. באופק, כבר כמה כדורים פורחים באוויר והמראה יפהפה. בקרוב גם אני אהיה על אחד מהם. בתוך סל ענק נדחסים 24 תיירים וטייס אחד בשם חאלד. "כמה זמן אתה כבר מטיס כדורים פורחים?" שואל אחד מאיתנו. "היום זו הפעם הראשונה", עונה חאלד ומשחרר חצי חיוך בזמן שהוא מפמפם אוויר חם לתוך הבלון. אנחנו נוסקים חרישית מעל עמק המלכים והמלכות, שם קבורים כל הפרעונים וגם כמה נשות פרעונים ומלכות שלא היו פראייריות.

אחת מהן, חתשפסות (אומרים פעמיים ואז זה נלקט), היתה טום-בוי מהעבר. היא שלטה במצרים 20 שנים כפרעה האשה הראשונה, בעידן שבו רק גברים יכלו למשול ושברה את כל המוסכמות. אומנם היא התחתנה עם המלך בגיל 12 אבל כשהגיעה זמנה לשלוט, עשתה הכל לטשטש את זהותה כאשה ולגרום לעם ולשכבת האצולה להכיר בה כפרעה לגיטימי, גם אם לא התגלחה בבוקר.

המקדש המדהים שהקימה לעצמה במשך שנותיה כשליטה הוא יחיד במינו. השחזור הנהדר שנעשה בחלקו, מביא אותך למתחם שבו אתה עובר מכבש מדרגות אחד למשנהו, ממש עולה אליה לרגל כמו בבית המקדש שלנו. בדרך אתה נפעם מפסליה שעומדים ומלווים אותך, כשלסנטרה זקן שהיה אופייני לפרעונים המפוסלים וזאת כדי לטשטש את זהותה כאשה, אבל עדיין עם פנים עגלגלות כדי להראות שהיא בכל זאת לא גבר.

ואם כבר נשים, אז הקבר של המלכה נפרטרי, כן ההיא שהיתה אחת מחמש נשותיו של רעמסס ג'וניור, הוא האטרקציה הכי יקרה במצרים וכנראה במזרח התיכון כולו. בקבר שהתגלה ב-1904 והיה די סגור למבקרים עד 2016, לא רוצים יותר מדי תיירים שינשפו פחמן דו-חמצני על ציורי הקיר הצבעוניים בני 3300 השנים, ולכן מגבילים את הביקור בו ל-10 דקות לאדם, אבל את מחיר הכניסה דווקא לא - 80 דולרים (!) לכרטיס. אז הייתם משלמים 300 שקלים ל-10 דקות בקבר??? כן, גם אני התלבטתי, אבל לך תדע אם תחזור לפה עוד פעם בחיים ואומרים גם שמדובר ב"קפלה הסיסטינית של מצרים", אז לא תיכנס? החלטתי לשלם והבטחתי לעצמי לספוג כל שנייה ב-10 הדקות שלרשותי.

ונפרטרי, שפירוש שמה "בת לוויה יפהפייה", לא איכזבה. מתחם הקבר שלה שנחפר עמוק לתוך האדמה בשטח של 520 מ"ר, הוא באמת בלתי רגיל ומגלם בציורים צבעוניים ונהדרים את מסעה לעולם הבא. באחת הסצנות היא נמצאת עם האל תחות שראשו ראש ציפור מגלן - אל החוכמה, הספרות והכתיבה, כלומר האשה הזו לא היתה רק יפה, אלא גם חכמה. בציור אחד היא מקבלת את חסותה והגנתה של האלה חתחור, באחר משחקת מעין משחק שח, ורק אם תנצח תוכל להיכנס לעולם הבא. אתה רק רוצה להביט עוד ועוד, והזמן אוזל. עוד תמונה ועוד אחת, עוד זווית - להסתכל ולהתרגש או לתעד? הכל מתערבב, היופי, המעמד, הרגע ההיסטורי שאולי ולא יחזור עוד לעולם. ואז השומר מבקש ממך לצאת. מבט אחרון ודי. היי שלום נפרטרי, אני הולך לקרוא עלייך כל מה שיש. יצאתי מהקבר, חצי מרוגש, חצי מחוייך, מנסה לעכל את החוויה המופלאה שעברתי.

הקבר של נפרטרי, כמו של שאר הפרעונים נשדד מכל האוצרות והחפצים, חלקם מזהב טהור, שצירפו לכל מלך כצידה לעולם הבא. אבל כשהאירופים גילו במאה ה-19 את הקברים, הם הבינו לפי שושלת הפרעונים שקבר אחד לא נמצא. לאחר עשרות שנים של חיפושים, ב-4 בנובמבר 1922, התרחשה התגלית הגדולה ביותר בהיסטוריה של מצרים. הארכיאולוג הבריטי הווארד קרטר מצא את הקבר של תות ענח' המון. המלך הכי אובר רייטד שהיה, שאלמלא היו מוצאים את קברו וכל תכולתו, לא הייתם שומעים עליו בכלל.

תות החמוד, מלך מגיל 9 עד 19 עד שמת, כמו כל פרעה לפניו ואחריו. הוא היה ילד חולה מאוד עם הרבה בעיות, ולבסוף מת כשנפל ממרכבה. קברו של תות הוחבא כל כך טוב נגד שודדי קברים, ורק במקרה נמצא לאחר שנושא מים באתר נפל לתוך פיר קטן. אז החלו לחפור בו, והופ - אאוריקה!

כ-5,000 פריטים הוצאו מהקבר במשך 10 שנים ותועדו והועברו למוזיאון המצרי בקהיר. הרבה מהם מזהב, כי המצרים האמינו שבשרם של האלים עשוי זהב. כשהווארד קרטר שלח מברק לפטרון שלו, לורד קרנברון שמימן אותו ואת החפירות שלו כל אותן השנים, הוא כתב שיש התקדמות מדהימה: "סוף-סוף, תגלית נהדרת בעמק...". כשהגיעו לקבר, שאל קרנברון: "נו, אתה רואה משהו?", וקרטר ענה: "כן, דברים נפלאים". אבל לצד הגילוי המזהיר החלו השמועות על קללת תות ענח' אמון, שמי שייכנס לקברו - ימות. שלושה חודשים לאחר מציאת הקבר, לורד קרנברון הלך לעולמו מבלי שראה את ארון הקבורה המוזהב שבו היה מונח הנער הקטן תות.

קללת פרעונים או לא, לא היה אכפת לי למות אחרי שראיתי את המומיה של תות החנוט שוכבת כמו אז, בקבר שלו. הוא היה די נמוך, כמו כל האנשים בתקופתו, ראשו מביט למעלה ואילו רגליו הזעירות מבצבצות מתחת לכיסוי שעל גופו. את ציורי הקבר שלו שחזרו מעט בשנה האחרונה, והם בהחלט יפהפיים. את כל האוצר שמצא קרטר בקבר, ראיתי לאחר יומיים במוזיאון המצרי בקהיר. סגירת המעגל היתה מרגשת. תודה לך תות, נוח המון על משכבך.

יום אחרון בקהיר. בשוק חאן אל חלילי צובאים עליך המוני אנשים. עצרתי בקפה פישאווי המיתולוגי, שבו נהג לשבת הסופר נגיב מחפוז - ה"עמוס עוז" המצרי - לתהות ולכתוב. אבל הרוכלים החלו להציק גם שם - אחד סוחב ערימה של ספרים למכירה, השנייה ממחטות טישו קטנות ואחרת עם תינוק מסכן שמשמש לסחיטת רגשות וכסף.

במסגד אל אזהר הסמוך, המואזין קרא בקול. היתה זו שעת תפילת הערב. חלצתי את נעליי והתיישבתי על השטיח כאחד האדם, כאחד המאמינים. פעם אנשים האמינו בעשרות אלים והיה מספיק לכולם. היום יש לנו אל אחד וכולם רבים עליו.

המשכתי לתוך סמטאות השוק שהמולתו סירבה לדעוך גם בעשר בלילה. בובות וחולצות כדורגל של מוחמד סלאח - האל החדש של המצרים - מילאו את הדוכנים לצד פסלונים של אום כולת'ום - המלכה הבלתי מעורערת של מצרים. בדוכן אחר תמונות עבר של גמאל עבד אל נאצר ואנואר סאדאת - האיש, שלא מעט בזכותו אנחנו יכולים לבקר כיום במצרים (וכן, גם אתם בסיני) ונרצח למען שלום בין העמים. מול הטריבונה שבה ישב במצעד לציון מלחמת ה"6 באוקטובר, 1973", נמצא הקבר שלו מתחת לפירמידה קטנה משלו.

אז שוכראן יא ראיס! שוכראן מצרים! השלום אולי קר, אבל האנשים חמים. נכון שבעבר היינו קצת מסוכסכים, אבל אתם יודעים איך זה בין שכנים - לא תמיד הכל נעים. ואינשאללה, מתי שהוא יבואו לבקר, גם אותנו, המצרים.

הכותב היה אורח של חברת "איילה גיאוגרפית" במצרים.