כשגיא פורן עלה על האוטובוס מתל אביב לאילת, ביום שני שעבר, הוא רק רצה לרדת לסיני לנקות את הראש לכמה ימים מ"הפוליטיקורונה", כך הוא קורא למצב בארץ בשבועות האחרונים.
פורן (64) סבא לשני נכדים מיפו, הוא מיוזמי "מכתב הטייסים", שבו קראו בחודש פברואר האחרון 555 טייסים לשעבר לנשיא ריבלין, שלא לאפשר מינוי של נאשם בפלילים לראש ממשלה. "בחודש האחרון הייתי עסוק סביב השעון בפעילות פוליטית", סיפר פורן בשיחה מסיני לוואלה! תיירות. "כשנוסף לזה הטירוף של הקורונה, הרגשתי שאני חייב אתנחתא".
לחוסר הוודאות העולמי וחוסר הוודאות הפוליטי בארץ, נוסף לפורן גם חוסר ודאות אישי. "שאלתי את עצמי את השאלה שאני עדיין שואל: 'מה ייצא לי מזה שאחזור עכשיו לתל אביב?'" פורן ידע, שמעבר לבעיה של הגעה מאילת לתל אביב, ללא תחבורה ציבורית, הוא ייאלץ להיכנס ל-14 ימי בידוד בדירתו, וגם לאחר מכן החיים שלו יהיו תחת סגר מוחלט. "פה, לעומת זאת, החיים הפשוטים בחושה על החוף, כמעט לא השתנו", הוא מסביר את החלטתו להישאר. "אמנם האוכל שהבדואים מצליחים להכין לי בסיסי ביותר, אבל היי, אף פעם לא היה הרבה יותר. ומוחמד, הדייג שאני הלקוח היחידי שלו כנראה, מגיע מדי ערב אליי, להראות לי מה הוא דג. במיוחד בשבילי".
זולה, מי טורקיז ובלי השם "קורונה"
פורן הגיע למעבר הגבול בטאבה, שם פגשו אותו עובדי מעבר הגבול הישראלים. "לקח להם רבע שעה לאסוף את לסתותיהם השמוטות מהלם, כשראו אותי מגיע במונית לגבול", הוא מספר. "'אתה בטוח?' גמגמה בודקת הדרכונים ודפדפה הלוך ושוב בדרכוני, כמחפשת בו סימנים תומכים לחוסר שפיותי". הגעתו של ישראלי בימים אלה לסיני כנראה גרמה להתקבצות כל אנשי מעבר הגבול, שבאו לראות את "המקרה", ולא שכחו להזכיר לו שכשיחזור לישראל הוא יהיה חייב בבידוד של 14 יום. "'מי אמר שאחזור?' מלמלתי..."
גם בצד המצרי, שבו בימים כתיקונם השוטרים מנומנמים למדי, נפקחו עיניי השוטר המקומי כשראה את פורן מתקרב מהצד הישראלי. "הוא מיהר להזעיק את מנהל הטרמינל, שיאשר לו שמדובר בתייר בשר ודם ולא בפאטה מורגנה מדברית", אומר גיא. לאחר שהמנהל סרק אותו במבט חודר, הוא ביקש שהוא ימתין ונעלם לדקות ארוכות לפני שחזר עם "דוקטור", לדבריו של המנהל. אותו דוקטור שלף אקדח מד-חום קטן והצביע עליו לבדוק אם יש לו חום, כשבמקביל המשיך המנהל לחקור אותו לפשר מעשיו.
אבל הבדיקות והמעברים, בצד הישראלי והמצרי, עברו בהצלחה ושעה אחר כך כבר ישב פורן אצל ידידו חסן ב"זולה קאמפ" שבדיונה הגדולה, דרומית לנואיבה. "פה, עולם כמנהגו נוהג", הוא אומר. "החושה האהובה שלי והערסל התלוי בפתחה, שלושה מטר ממי הטורקיז של הים האדום, מקבלים את פניי, כאילו לא שמעו את השם 'קורונה' מעולם".
בזמן שהוא שם הישראלים, ואחריהם גם המצרים, סגרו את מעברי הגבול לתיירים. אין בא ואין יוצא. "אין לי מושג כמה זמן אשהה פה", אומר פורן. "אבל, בפעם המי יודע כמה, אני מוצא את עצמי מודה לאלוהים. על השלווה, השפיות והיופי השוכן מרחק שעות נהיגה ספורות מתל אביב".
עוד בוואלה!
"נסעתי מפחד, לא מאומץ"
בחמשת הימים הראשונים שלו בסיני הוא לא ראה אף תייר נוסף, אבל בשלושת הימים האחרונים הוא פגש בכל זאת מקומי וכמה תיירים: את עומאר (32), סטודנט מצרי מקהיר ש"ברח מהקורונה", פרנקו פדריקי (Franco Federici), ארגנטינאי בן 28 שדיווש על אופניו במשך שנה כל הדרך מקייפטאון שבדרום אפריקה ותכנן להיות כמה שבועות בסיני בדרכו לישראל, אבל נתקע בחצי האי, ז'אן-לוקה סטורנו (Gianluca Saturno) בן 35 מאיטליה, וחוזה לואיס רודריגז (Jose Luis Zarate Rodriguez) בן 29 ממקסיקו, שגם רכב לנואיבה על אופניו, וגם הוא נתקע. "אנחנו הזרים היחידים שאני יודע עליהם במרחב", הוא אומר.
איך היה לך אומץ לנסוע בסיני בתקופה כזו?
"כולם שאלו אותי על זה, כששמעו שאני נוסע לחוף נואיבה בסיני. 'מה אומץ', עניתי, 'אני נוסע מפחד, לא מאומץ. מרחובות תל אביב מוכת הקורונה, אני נמלט לחוף סיני, שבו אין אף אדם אחד חולה קורונה. האמת שאין פה אף אדם בכלל, גם שאינו חולה קורונה. גם לו רציתי להידבק למישהו או ממישהו, לא היה לי למי או ממי. לכל אורכו של החוף הקסום של נואיבה, יש חוץ ממני שלושה תיירים בלבד".
והקורנה לא פוסחת על מצרים. בחדשות בטלוויזיה מדווחת התקשורת שיש פה ושם חולים, ומקרינה את שמות הקורבנות שמתו מהמחלה. אבל המספרים לא ממש ברורים. "כל מי שדיברתי איתו פה לא מאמין למילה ממה שהשלטוונות בקהיר מפרסמים על הקורונה", אומר פורן. מאידך, הם מראים את הפעולות שנוקטים הישראלים למיגור המחלה, כמו הסגר ברחובות".
"בדידות? אין לי בעיה כזאת"
אז אתה כבר 11 ימים בסיני. מה אתה עושה כל יום?
"אני קם ב-07:00 ועושה 20 דקות מדיטציה מול המפרץ המתעורר. לאחר מכן צעדה לאורך החוף, ארוחת בוקר מצרית (פול, ביצה קשה, ירקות חתוכים, פיתה עם גבינה וקפה). אחרי זה אני קורא, כותב ומחפש נקודה טובה לקליטת אינטרנט כדי להתעדכן במצב בארץ. בימים שהים היה שקט, אני שוחה לריף הקרוב ונדהם מיופי האלמוגים, ומזה שלדגים הקורונה ממש לא מזיזה.
"בגילי המתקדם, אני בדרך כלל צריך לעשות בלילה פיפי. גם פיפי באמצע הלילה בסיני הוא חוויה שמימית מיוחדת במינה. אני יצא מהחושה שלי, הולך שלושה מטרים לקו הים, ומטיל מימי כשמעליי שמיים זרועי כוכבים, כפי שרק המדבר החשוך מעניק. כל כך יפה ומרגש שממש חבל לי כשזה נגמר".
ומה עם בדידות? בכל זאת, אתה לבד פה כבר די הרבה זמן.
"בדידות? אין לי בעיה כזאת. בעיקר כשאני חושב על האלטרנטיבה של להיות בודד וסגור בדירה שלי ביפו".
