פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "כך הייתי 11 יום בסיני ובזבזתי רק 2,000 שקל"

      אין ספק שהחזרת סיני היתה צעד מושלם. במקום פארקי הייטק, קניונים בכל חוף וחומוס ב-30 שקל - קיבלנו בתולין, לילה בחושה בעשרה שקלים, והכל פה, קרוב. גיא הוכמן בילה בסיני 11 יום בכלום כסף, התאהב במישהי שפגש שם ורק חולם לחזור

      גמלים שטים בנואיבה (מערכת וואלה! NEWS , גיא הוכמן)
      לחתוך הכל ולעבור לגור שם. מסע גמלים בנואיבה (צילום: גיא הוכמן)

      שבועיים. לא פחות משבועיים לקח לי לכתוב את הטור הזה. וזה לא שלא היה לי זמן, או מוזה, או סיפורים שתכף יבואו, אלא פשוט הייתי קצת בדיכאון, לא כזה שמצריך פסיכולוג או ציפרלקס, אלא סתם דאון של אחרי טיול שכמעט גרם לי לחתוך הכל ולעבור לגור בחושה בסיני. כן, סיני… זו הגיבורה של הטקסט הזה. בואו נתחיל.

      חופשה בסיני (מערכת וואלה! NEWS , גיא הוכמן)
      הרילקס הכי טוב וזול שיש (צילום: גיא הוכמן)

      חודש לפני

      חבר חצי מובטל חצי הרפתקן מתקשר אליי בשישי בבוקר. אני עונה בשתי קללות בערבית, הוא אומר לי "מצוין, נוסעים לסיני". ניתקתי לו בפנים או שאמרתי "עזוב נשמה, בוא כבר נלך ישירות לעזה ונתחנן לדעאש שייקחו אותנו". הוא ענה לי שכבר אין פיגועים, אלא רק סמים זולים ומיץ מנגו טרי. אני מת על מנגו.

      הוכמן מחופש לבדואי (מערכת וואלה! NEWS , דור נקש)
      סיני תמיד הייתה מחוץ לרשימה. כתבנו ברוח סיני (צילום: דור נקש)

      הדור האבוד

      אני בן 29, חלק מדור שאם הוא לא בדואי או דתל"ש, לא טייל בסיני. זה שלפני הגיוס טס לאי יווני, אחרי השחרור למזרח ובין לבין נתן עקיצות באירופה. סיני תמיד הייתה מחוץ לרשימה. ועדיין, אני זוכר משהו במעומעם אז התקשרתי לאמא שלי לבדוק אם אי פעם כף רגלי דרכה שם. היא ענתה שהם לקחו אותי פעם אחת לנואיבה ב-95 ואהבתי לעשות קקי במים, אבל שהיא ואבא היו נוסעים לשם כל שנה באייטיז ושלדעתה זה המקום הכי רומנטי בעולם. רגע אחד, רומנטי, אייטיז, כל שנה...נפל האסימון! עשו אותי בסיני. אני סינאי. יאללה, אם כבר טיול שורשים, אז שיהיה במקום זול. אני יורד לסיני.

      מטיילים ישראלים בסיני (מערכת וואלה! NEWS , גיא הוכמן)
      אמא ואבא היו נוסעים לשם כל שנה באייטיז. ישראלים בסיני (צילום: גיא הוכמן)

      דאעש, היר ווי קאם

      לאחר חמש שעות ביונדאי שכורה, פלייליסט שמסתכם בעומר אדם בואכה סטטיק ושקרים למשפחה ש"רק יורדים לאילת", אנחנו מגיעים למעבר גבול.

      אחד החבר'ה קצת משתפן וטוען שאולי זה רעיון לא טוב ואני, בהארה מקצועית, מסביר לו שלהיפך, הלוואי ויחטפו אותנו. ועוד דאעש? אתה יודע איזה יחסי ציבור זה? איזה פרסום? זה כתבות שער ב"טיים", זה אולפן שישי, זה אייטם פותח בפינס. חטיפה זה חתיכת מקפצה לקריירה. לחיים.

      שעה של בירוקרטיה מכניסה אותי פנימה. אהלן וסהלן. בגבול המצרי מחכה לנו קולקציה של 20 נהגי מונית. מבין כולם בלט בדואי אחד בהיר להחשיד, ככל הנראה דאעשיסט אירופאי בגוף של בדואי בן 200. זה הבחור שלי, הוא יקח אותי אל התהילה. לאורך הדרך לנואיבה אחמד לא מפסיק לדבר עם מישהו בנוקיה שלו. בין ייסורים עצמיים על כך שבתיכון בחרתי ללמוד צרפתית ולא ערבית, לבין התלבטות אם הוא אומר לצד השני "תפסתי כמה ישראלים" או "זה שיושב לימיני נראה בול כמו ההורים שלו שהסעתי לנואיבה בינואר 88", אני מצליח לקלוט איפה אני. מדבר, מים כחולים, ומעל הכל - שקט. אם כבר שבי, אז במקום כזה. הגעתי לנואיבה.

      הלגונה הכחולה בסיני (מערכת וואלה! NEWS , גיא הוכמן)
      הלגונה הכחולה בסיני (צילום: גיא הוכמן)

      הודו הקטנה

      אחרי שעות בודדות משהו נפתח. הרגשתי קצת אושר. ניסיתי לבדוק אולי זה האסיד אבל אז נזכרתי שאני סאחי. איזה רוחניק שניגן ביוקללה אמר לי שזה אולי בגלל הירח המלא. רציתי לענות שאת הפילוסופיה בלירה מצרית שלו ימכור למלש"בים שיושבים פה, לא לי. אבל אז שמעתי את הקול היפה בעולם מסכים איתו, "זה כוחו של היר'ח". הסתובבתי וראיתי את שלומי מלכה, רק שבמקום שין של ילדת ספקטרום - יש לה ריש מושלמת שמתגלגלת לי ישר ללב. קראו לה חנאן - ערביה מנצרת שלא ברור איך אף מלהק ריאליטי טרם צד אותה. והקליק היה מיידי. עברנו לגור בחושה משותפת, קראנו ספרים, שתינו תה, שנירקלנו, עשינו עוד דברים שעושים בסיני, ואז התעוררתי מהפנטזיה וגיליתי שהיא כבר מדברת עם איזה זוג הורים אנטרופוסופים, שישבו ליד דתל"ש מגניב שניגן אהוד בנאי להייטיקסטית תלאביבית בשנות ה-30, בזמן שהיא מסתכלת על חבורת פנסיונרים שיצאו עם הציוד צלילה מהמים. פסיפס ישראליות.

      לפני שאני ממשיך להתאהב, אני שומע חבורת קיבוצניקים מזמינים אנשים להצטרף אליהם לטרק בסנטה קטרינה, כלומר בהרים, כלומר הכי קרוב לדאעש. לקחתי.

      יושבים בזולה בסיני (מערכת וואלה! NEWS)
      אירוח בדואי אסלי (צילום: חן וורטמן)

      פיגוע חפירה

      אז נסענו, אני וכמה אשכנזים עם גלבייה, כאפייה ותואר ראשון בהנדסה, לסנטה קטרינה - ההימלאיה של המדבר. והיה נחמד, ויפהפה. אבל לא רובים ולא דאעש.

      אני ממשיך לעיר דהב למצוץ טיפה ציבילזציה ואולי לקחת חלק באיזה פיגוע טוב. נאדה. פחות עזה, יותר תאילנד. השלטים כתובים בשפת הקודש, בעלי המסעדות זורקים סלנגים ישראליים מהניינטיז - תיירות. בדיוק שכבר השלמתי עם העובדה שחלום החטיפה חמק לי מבין האצבעות, חמיד, בעל הגסט האוס ובעל עברית של בוגר גל"צ, מזמין אותי לטיול פתע. מושלם, אסטרטגייה מעולה. ככה עושים את זה. אני משחק אותה קשה להשגה, כדי שאחר כך בתחקיר לא יגידו שהייתי תמים, אבל זורם איתו בלי לחשוב פעמיים.

      אנחנו מתקדמים ונכנסים לאיזה מבנה נטוש. נראה מבטיח. הוא מושיב אותי על כיסא. ממשיך מבטיח. ואז, במקום לסטור לי ולכפות אותי באגרסיביות, הוא מתחיל לספר לי שבתחילת שנות האלפיים גם המבנה הזה שאנחנו יושבים בו היה מפוצץ בישראלים, ושכמה הוא חיכה לרגע הזה שנגלה מחדש את סיני. בשלב הזה אני כבר מבין שנפלתי לפיגוע חפירה. סיימנו בחיבוק ושני נשיקות. כזה אני, אוריינטלי.

      תגלית תיירותית

      הכבישים גובלים בפריצת דיסק, הווי פי לא עובד, האוכל לא בא בזמן ולא יוצא בזמן, בחושה אין מזגן, נדיר למצוא מקלחת, לא נחטפתי ואפילו לא הצלחתי למצוא את החושה בה ההורים שלי תיקתקו אותי. בשתי מילים, גן עדן. בארבע-, 11 יום - אלפיים שקל. יותר מזה?

      במבט לאחור, אין ספק שהחזרת סיני זה צעד מושלם למטיילים. תראו, 40 שנה אחרי, ובמקום פארקי הייטק, קניון ג'י בכל חוף וחומוס ב-30 שקל, יש בתולין, יש חופש, יש לילה בעשרה שקלים. והכל פה, מתחת לאף.

      יאללה, חוזרים הביתה.

      הלגונה הכחולה בסיני (מערכת וואלה! NEWS)
      הלגונה הכחולה בסיני (צילום: גיא הוכמן)

      דייט בפסח

      במעבר גבול אני שוב פוגש את חנאן. היא שואלת אותי אם אני נוסע במקרה דרך חיפה. רציתי להגיד לה שאם היא תבקש אני גם אסע דרך קהיר, אבל שיחקתי אותה קשה להשגה ואמרתי "עזבי אני אוריד אותך כבר בנצרת ונקבע בראס אל שטן אחרי ליל הסדר?".

      היא חייכה ואמרה "יאללה" עם מלא ל'. איזה יופי זה סיני.