כן לפנות אליי: הכירו את נסרין, הדיילת הדרוזית הראשונה

חברת התעופה הישראלית הצעירה אייר חיפה פורצת דרך במובנים רבים. לא רק בבחירה הלא-שגרתית להפעיל טיסות מנמל התעופה המנדטורי בחיפה, זה עם מסלול ההמראה הקצר מדי שכל חברות התעופה נטשו אותו. גם במסרים שהיא משדרת, כמעט בכל תחום, כך, על זנב מטוסיה מתנוסס שם החברה בעברית ובערבית, "אייר חיפה - طيران حيفا" (טיָראן חֵיפָא), ובין אנשי הצוות אפשר למצוא יהודים וערבים. אחת הדמויות שממחישות יותר מכל את החזון הזה היא נסרין חדיד - הדיילת הדרוזית הראשונה של אייר חיפה, למרות שבחברות תעופה ישראליות אחרות עבדו בעבר, וגם כיום, דיילות ודיילים דרוזים. "אני אולי הראשונה אבל בטוח לא האחרונה", היא ממהרת להדגיש.

כשהנוסעים ישובים באחת הטיסות של אייר חיפה ושומעים את נסרין חדיד מקבלת את פניהם במערכת הכריזה, לא מעט מהם מופתעים לרגע. חלקם מזהים אולי את המבטא, אחרים מגלים רק בהמשך שהיא בת העדה הדרוזית. מבחינתה, דווקא הרגע הזה מסמל את מה שאייר חיפה מנסה לבנות.

"כשאני פונה לנוסעים דוברי ערבית בשפתם, הם מחייכים. הם מרגישים בבית", היא מספרת. "זה כאילו החברה אומרת לכל אחד - אנחנו רואים אתכם, אנחנו שומעים אתכם, אנחנו מכבדים אתכם".

עוד סיפורים מרגשים על דיילים ישראלים:
המשפחה המעופפת: הוא דייל באל על, בן הזוג בישראייר וגם חמותו
בטיסה לאומן: דייל ארקיע התחיל לשיר ולרקוד עם הנוסעים. צפו
דיילת אל על האכילה נוסע עם פרקינסון, וריגשה את הרשת

עבור חדיד, בת 49 מדליית אל כרמל, להיות חלק מההתעקשות לשמור שמיים פתוחים גם בזמנים לא קלים, הוא מבחינתה שליחות לאומית. זה גם מימוש חלום ישן. אחרי 12 שנה בסלקום, היא עבדה במשך שנים בשירותי הקרקע של טורקיש איירליינס באמצעות חברת לאופר. תחילה בפרויקט ייחודי בחיפה, שאפשר לנוסעים לבצע צ'ק-אין בעיר עוד לפני ההגעה לטיסה, ובהמשך בנתב"ג.

אלא שאירועי 7 באוקטובר טרפו את הקלפים. חברות תעופה זרות, ובהן טורקיש איירליינס, הפסיקו את פעילותן בישראל, וחדיד מצאה את עצמה מחוץ למעגל העבודה. "בדיוק אז התחילו הגיוסים לאייר חיפה", היא משחזרת. "הם פנו אליי, ובמקביל גם אני שלחתי קורות חיים. הדרכים שלנו פשוט הצטלבו. אירוע קוסמי. כנראה שזה היה הייעוד שלי".

נסרין אוהבת שבניגוד לחברות תעופה ותיקות, באייר חיפה הכול עדיין נמצא בתהליך של צמיחה. "אני מהקורס הראשון של הדיילים," מספרת חדיד. "גם אני חדשה וגם החברה חדשה. אנחנו גדלים ביחד, לומדים ביחד ומצליחים ביחד. ההצלחה של החברה היא גם ההצלחה האישית שלי".

את עבודתה כדיילת היא מתארת כעבודה מאתגרת והרבה מעבר להגשת קפה או בדיקות בטיחות. "כל יום אתה פוגש אנשים חדשים, מתמודד עם מצבים שונים ונמצא ביעד אחר. זו עבודה דינמית ומאתגרת, ואין יום שחוזר על עצמו".

אחד הדברים שמרגשים אותה במיוחד הוא האופי הרב-תרבותי של החברה. "יש אצלנו נוסעים יהודים וערבים אז יש אנשי צוות יהודים וערבים. זו החברה הישראלית. זו בדיוק חיפה".

לדבריה, גם שם החברה המתנוסס בערבית, כמו גם בעברית על זנב מטוסי צי החברה, הוא משמעותי: "זה מסר של קיום משותף. כשנוסע ערבי רואה את השפה שלו על המטוס ושומע אותה גם בכריזה, הוא מרגיש שמכבדים אותו. מבחינתי, זו חיפה באוויר".

את אחד הזיכרונות החזקים ביותר שלה היא נושאת דווקא מתקופת המלחמה. אנשי הצוות קיבלו התראה מוקדמת להיערך לאפשרות שמטוסי החברה יועברו לקפריסין. "קיבלנו מראש הודעה להיות מוכנים עם מזוודות", היא נזכרת. "כשהגיע הרגע, בשבת אחת, זה הרגיש ממש כמו צו 8. בתוך שעה וחצי כולנו התייצבנו בשדה, כל צוות עלה על המטוס שלו והעברנו את המטוסים ללרנקה. ברור שהיה קצת סיכון אבל זה התפקיד שלנו ואני גאה בזה".

לאחר כשבוע וחצי, החלה החברה להפעיל טיסות חילוץ לישראל. שלושה מטוסים עשו כל אחד שלושה סבבים ביום על הקו. רכבת אווירית. "אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי גאווה כזו. לראות אנשים עולים למטוס אחרי ימים של חוסר ודאות, ולדעת שאנחנו מחזירים אותם הביתה - זו הייתה תחושת שליחות אמיתית".

נסרין חדיד גדלה במשפחה מלוכדת בדליית אל כרמל, היא בוגרת בית הספר רונסון בישוב והיא השנייה במשפחה בת שישה ילדים, בהם ארבעה בנים - כולם רתומים לשירות בצה"ל: אחד בקבע, אחד טרום גיוס. אביה, אבו אסי רשראש ("רשי") חדיד ז"ל, התחיל את דרכו העיתונאית בג'רוזלם פוסט והיה מוכר לכל חיפאי כעיתונאי הוותיק שעבד עשרות שנים במקומונים "כלבו" וידיעות חיפה.

היא מספרת, כי בעבר ייתכן שמקצוע כמו "דיילת אוויר" היה מעורר יותר סימני שאלה בחברה הדרוזית, אך לדבריה המציאות השתנתה: "כיום גם אצלנו נשים בוחרות את הדרך שלהן. אני לא נתקלתי בהתנגדויות. להפך - קיבלתי הרבה פרגון".

ובינתיים, היא כבר חולמת על השלב הבא בהתפתחות החברה - עוד מטוסים, עוד יעדים ועוד אנשי צוות שיצטרפו אליה. היא מספרת גם על הלכידות של צוותי החברה בינם לבין עצמם, והשהייה בקפריסין בזמן המלחמה גיבשה אותם עוד. מאז נפגשים גם בארץ מחוץ לשעות העבודה, למפגשים חברתיים.

"אני רוצה לראות את אייר חיפה גדלה. שנגיע ליותר מקומות, שנמשיך להראות שאפשר לעבוד יחד, מכל המגזרים", אומרת נסרין.

וכשהיא נשאלת מה היא מרגישה בכל פעם שהיא לובשת את מדי החברה, היא לא מהססת: "אני גאה לייצג את אייר חיפה, ואני גאה לייצג את העדה שלי. מבחינתי, שני הדברים האלה הולכים ביחד".