החוקים הנוקשים למי שרוצה לבקר ב"אי המבודד ביותר בעולם"

העולם מלא באיים קטנים שלא רק ששווים ביקור, אלא עשויים אפילו לגרום לנו לשקול לעבור לגור בהם בזכות החופים החלומיים, קצב החיים האיטי והעדר רעש של מכוניות. אבל אם אתם חולמים על מקום נידח באמת, כזה שדורש ימים של שיט, מעניק לכם ניתוק מוחלט מהעולם והצצה לחיי קהילה של כמה מאות אנשים בלבד - ייתכן שתתאהבו בטריסטן דה קונה.

האי הגעשי טריסטן דה קונה שוכן בלב דרום האוקיינוס האטלנטי, כ־2,800 קילומטר מדרום לאפריקה, 3,360 ק"מ מדרום אמריקה וכ־10,000 ק"מ מבריטניה - מה שהופך אותו לאחת הטריטוריות הבריטיות המבודדות ביותר על פני כדור הארץ. כדי להגיע אליו צריך לטוס לקייפטאון, ומשם לצאת לשיט של חמישה עד שבעה ימים. זהו האי המיושב המרוחק ביותר בעולם והבית של כ־200-250 איש, שכולם מתגוררים ביישוב הקטן בעל השם המלכותי־מלנכולי: "אדינבורו על שבעת הימים" (Edinburgh of the Seven Seas).

האי הוא חלק מהארכיפלג הבריטי הכולל גם את אסנשן וסנט הלנה (האי אליו הוגלה המצביא נפוליאון בונפרטה ובו מת), והוא קרוי על שם מגלה הארצות הפורטוגלי טריסטאו דה קונה, שגילה את המקום לראשונה ב־1506. מאז ניסו מדינות שונות (בעיקר הולנד, צרפת וארצות הברית) להתמקם באיים. ניסיון אחד זכור במיוחד התרחש בתחילת המאה ה־19, כששלושה אמריקאים ניסו להקים שם תחנת מסחר, אך שניים מהם טבעו והניסיון כשל.

ב־1816 הבריטים השתלטו על האי, מתוך חשש שהצרפתים ישתמשו בו כבסיס למבצע חילוץ של נפוליאון מסנט הלנה. הכוח הבריטי עזב כשנה אחר כך, אך כמה אנשים בחרו להישאר.

ב-1925 זאב ז'בוטינסקי כתב מאמר בדיוני בשם "האמת על האי טריסטן דה־רוניה" (השיבוש בשם במקור) המתאר קהילה אוטופית שנוצרת על האי על ידי פושעים מסוכנים שמוגלים אליו. אבל מה יש בו באמת?

טריסטן דה קונה נראה כאילו נשלף מתוך ספר הרפתקאות ישן. פסגה געשית תלולה וירוקה מזדקרת במרכזו, עטופה בעננים נמוכים, וממנה מתפשטים עמקים ירוקים הגולשים אל חופים פראיים ששטופים בגלי האוקיינוס הדרומי.

אין שם עצים גבוהים, לא כבישים סלולים, ולא חנויות מותגים (למעשה באי יש רק חנות אחת), רק בתים פשוטים עם גגות משופעים, כבשים רועות באחו הפתוח ורוח דרומית שנושבת ללא הרף מהים.

מזג האוויר מתהפך בן רגע - שמש עדינה מתחלפת לפתע בגשם סוער, ואז בקשת פתאומית. שבילים בוציים מובילים אל נקודות תצפית דרמטיות, והדממה כמעט מוחלטת - רק שאון הגלים, קריאות ציפורים ולעיתים רחוקות צחוק של ילד מהמרפסת.

עוד איים נדירים
כך האי העשיר בעולם המלא בחופים מרהיבים ומכוניות יוקרה פשט את הרגל

האי שאם דרכת עליו לא יצאת חי: תעלומת אי האנתרקס

אם כל זה נשמע לכם קסום ואתם כבר מדמיינים את עצמכם לוגמים תה מול הר געש רדום - חכו רגע. הגעה לאי כרוכה ברגולציה קפדנית למדי. ראשית, כל מי שמעוניין לבקר בטריסטן דה קונה חייב לקבל אישור כניסה אישי ממועצת האי, אותו יש לבקש מראש דרך המייל: tdcenquiries@tdc-gov.com

בנוסף, המבקרים חייבים להציג:

- דרכון בתוקף

- כרטיס חזור

- מספיק כסף לכסות את תקופת השהות

- ביטוח רפואי שמכסה גם פינוי אווירי לקייפטאון במקרה חירום

- ומי שמעוניין להישאר שם ליותר מחודשיים? צריך להוסיף גם אישור היעדר רישום פלילי.

הכניסה לאי כרוכה גם בתשלום של אגרה קטנה של כ־20 דולר. לא הרבה, בהתחשב בזה שזו אולי הפעם האחרונה שתדרכו על קרקע כלשהי במשך שבוע.

עם זאת, כל מה שתביאו איתכם יצטרך לעבור סינון קפדני. בגלל המערכת האקולוגית העדינה של האי, אסור להכניס אליו צמחים או בעלי חיים לא מקומיים, שעלולים לשבש את האיזון הטבעי.

ואם שאלתם על אלכוהול - כן, מותר להביא, אבל רק 2 בקבוקי משקה חריף (750 מ"ל כל אחד) ו־12 בקבוקי או פחיות בירה (340 מ"ל). זהו. לא יותר.

החיים בטריסטן דה קונה שומרים על האווירה שלא השתנתה כנראה כבר עשרות שנים. אין שם עיתון. האינטרנט? איטי מאוד. כפי שציין מפקד המשטרה המקומי קונרד גלאס: "הרכילות באי עוברת הרבה יותר מהר מהאינטרנט, אבל לא תמיד מדויקת כמוהו".

הקהילה הקטנה מתפרנסת בעיקר מחקלאות ודיג - במיוחד של לובסטר מקומי ייחודי שנקרא Tristan rock lobster, שנחשב למעדן ומספק את רוב ההכנסות מייצוא.

יש באי שתי כנסיות, מרפאה אחת עם שני רופאים קבועים ורופא שיניים מזדמן. רופאים מומחים או כמרים מגיעים רק למספר שבועות בשנה.

ובמקרה חירום? אין סירנות, אין רדיו, ואין התראות פוש. במקום זה, יש גונג ברזל עתיק שניצב במרכז היישוב - וברגע שמכה בו אחד מראשי הקהילה, כל תושבי האי יודעים שמתרחש משהו רציני: מפולת סלעים, סערה בים, ולעיתים רחוקות גם רעידת אדמה או התפרצות געשית. כל משפחה שולחת נציג לבדוק מה קורה, או להיערך לפינוי. מדובר במערכת התראה קהילתית פשוטה אבל אפקטיבית, שמבוססת על אמון הדדי, אחריות אזרחית וזיכרון קולקטיבי של אסונות קודמים.


גם תחושת הביטחון שם נדירה. אחד התושבים מספר: "אפשר לתת לילדים ללכת לכל מקום - פשוטו כמשמעו. אנחנו לא נועלים את הדלתות, לא סוגרים את החלונות. אין בכלל מנעולים על הדלתות".

אולי זו גם הסיבה לכך שכאשר התפרצות געשית הכריחה את כל התושבים להתפנות לבריטניה ב־1961 - כמעט כולם חזרו תוך שנתיים.

לא הרבה - וזה אולי הקסם.

אם יתמזל מזלכם אולי תזכו להבחין בפינגוויני סלעים צפוניים (מין נדיר בעל בלורית צהובה שחי כמעט רק בארכיפלג טריסטן דה קונה) לצד כרישים כחולים, דובי ים תת־אנטארקטיים, ואלבטרוסים אדירי־כנף שמקננים במדרונות הפראיים של האי.

אתר התיירות הרשמי של האי מציע כמה אטרקציות צנועות:

מוזיאון הבית המקורה (Thatched House Museum)

שרידי הר הגעש שהתפרץ ב-1961

פארק געשי

בית קפה מקומי צמוד למרכז הדואר והתיירות

ואם תרגישו אמיצים במיוחד אפשר לצאת עם מדריך מנוסה לטיפוס על "פסגת המלכה מרי" (Queen Mary's Peak), בגובה 2,062 מטרים. משם, כך אומרים המקומיים, אפשר לראות את קצה העולם.

רוצים לנסוע? כדאי שתתחילו לארוז מוקדם. ההפלגות הבודדות יוצאות רק כמה פעמים בשנה, ועל המקומות הבודדים מתחרים חוקרים, דיפלומטים ומטיילים אובססיביים. אבל מי שיגיע, כנראה לא ישכח את השקט - ואת הדרך הארוכה הביתה.