מה עושים ישראלים במדינה שבה כולם רוכבים על אופניים?

הבן שלי מנופף אליי מהרחוב דרך החלון ההולנדי שלנו. בחוץ חשוך וגשום. הוא יורד מהאופניים, נכנס הביתה ומוריד את המעיל - מטפטף כולו.

"בפעם הבאה אני אבוא לאסוף אותך", אני מבטיחה לו. מה חשבתי לעצמי כששלחתי אותו באופניים לאימון כדורגל במזג האוויר הזה?

אבל האמת היא שהוא ממש לא מסכן. כאן כל ילדון רוכב על אופניים - לבית הספר, לאימון, הביתה. בכל מזג אוויר, בכל עונה ובכל שעה.

"בהולנד התנהג כהולנדאי", אני מזכירה לעצמי, ומרפדת את הרצפה במגבות.

לטור הקודם:
שירה ומשפחתה עברו להולנד. "כאן ראש כיתת הכוננות בת 95"

מאז שהבן שלי הצטרף לקבוצת הכדורגל המקומית, בן זוגי ואני מקפיצים אותו פעמיים בשבוע לאימון בקצה השני של העיירה ובשבתות למשחקים בעיירות סמוכות, עם שמות שאנחנו לא מצליחים להגות. ההורים מסביב מעודדים וצועקים בהולנדית ואנחנו לא מבינים כלום (בינתיים). לפחות את השם של הקבוצה אנחנו כבר יודעים לבטא. גם זה לקח זמן.

עוד על אופניים בהולנד:
צפו: שבילי האופניים הזוהרים של הולנד
אמסטרדם: העירייה הציבה פרחים נגד קשירת אופניים לגדר
ה-CNN בחר את 10 הערים הכי טובות לטיולי אופניים, כולל אחת מישראל

את האופניים שלו הבאנו מהארץ. בשבוע הראשון עצרנו בחנות האופניים המקומית במטרה לצייד אותו בכל התוספות הנדרשות - מגני בוץ, פנסים קדמיים ואחוריים, כיסוי גשם למושב ומה לא. שעת הסגירה של החנות התקרבה, ולהפתעתנו, המוכר אמר שהוא חייב לסגור וגם מחר ומחרתיים סגור כי הוא יוצא לחופשה. הוא המליץ לנו להזמין את הדברים באמזון ולהתקין אותם לבד. "יהיה לכם הרבה יותר זול מאשר לקנות את זה אצלי, וזה ממש לא מורכב", הוא ניסה לשכנע אותנו. מפתיע, אבל מאוד הולנדי מסתבר.

ככה זה בהולנד, שיטת עשה זאת בעצמך. רהיטים הם מעבירים פה לבד, פשוט שוכרים רכב הובלה. שיפוצים ותיקונים קטנים? גם לבד. וכן, גם את האופניים שלהם הם מתחזקים לבד. היחידים שמבקרים בחנות האופניים הם הזרים, כמונו.

וכך, כעבור כמה ימים מצאנו את עצמנו עם חבילות מאמזון, מנסים לשווא לוודא שמגן הבוץ לא נתקע בגלגל ושכיסוי המושב לא עף מהרוח. וכל זה רק כדי לגלות שבוע לאחר מכן שגנבו לו את האופניים. ככה סתם, באמצע העיירה. את השרשרת שהבאנו מהארץ הם חתכו בקלות. האופניים נעלמו והקסדה נותרה מאחור, כמזכרת. לא צריך אותה בהולנד.

מסתבר שלמרות הפסטורליות והשקט, גניבת אופנים זו מכת מדינה. וששרשרת חיצונית בעיקר מצחיקה את גנבי האופניים המקומיים. בלי מנעול פנימי, זה כמעט כמו להשאיר פתק "בבקשה, קחו אותי".

למדנו את הלקח ואת האופניים הבאים כבר קנינו בלי אביזרים מיותרים, רק פנסים - צהוב קדמי ואדום אחורי. לפי החוק, אחרת יכול לעצור אותך שוטר מקומי.

חצי שנה עברה ויש לנו בחצר כבר שמונה זוגות אופניים. במדינה שבה יש יותר זוגות אופניים מאנשים - 1.4 אופניים לאדם - זה לא מפתיע.

בכל בוקר בדרכנו לבית הספר אנחנו מפלסים את דרכנו בין ים של ילדים הולנדים, שרוכבים בקלילות בצדי הכביש, ללא קסדות כמובן. בהולנד יש אמנם חובת חבישת קסדה עד גיל 12, אבל רוב הילדים רוכבים פה ללא קסדה, זה פשוט חלק מהתרבות. בכל מקום יש שבילים מסודרים, הנהגים נזהרים מהרוכבים ואפילו מחויבים לתת להם זכות קדימה בחלק מהמקומות. אין מה לומר - זה חסכוני, סביבתי ושומר על כושר.

האופניים ההולנדיות מותאמות לנסיעה בצדי הכביש - יציבות, כבדות ועם כידון רחב שמאפשר שליטה נוחה גם כשיש רוח חזקה. הן לא נועדו למהירות מטורפת, אלא לתכל'ס - הגעה מנקודה לנקודה, בכל תנאי.

והכי מדהים - כל ההולנדים הגבוהים והחסונים האלה רוכבים להם בקלילות, כאילו מדובר בטיול נעים בפארק, בזמן שאני - עם כל הנחישות שלי - מתנשפת מאחור, מנסה לעמוד בקצב. אפילו השכנה הקשישה שלי עוקפת אותי בקלילות, עם חיוך רגוע, כאילו היא מדוושת על ענן של צמר גפן מתוק.

גם בחורף, כשיצאנו בבקרים מהבית, עדיין בחושך מוחלט, ראינו את ים האופניים מבעד לפנסי הרכב. בשבועות הראשונים עוד שפשפתי את העיניים כשראיתי זוג ילדים, אח ואחות בני שש אולי, חוצים צומת הומה בדרכם לבית הספר. לבד. בחושך. בגשם. היום אני כבר מנופפת להם לשלום.

"תבטיחו לי שתחבשו קסדה לפחות בשנה הראשונה", אני אומרת לבנים, מתפללת שההבטחה תחזיק מעמד.

אז כשהבן שלי יוצא עכשיו באופניים ביום גשום, מפלס את דרכו בין כל הילדים, אני יודעת שהוא יסתדר, ים האופניים יוביל אותו למקום הנכון.

ואולי זוג האופניים הנוכחי יחזיק הפעם מעמד. לפחות עד סוף העונה.

עקבו אחרי שירה בחשבון האינסטגרם שלה