יום רביעי, עשר בבוקר והשכנה ההולנדית שלי מחייכת אליי מהחלון.
כיאה למהגרת במדינה חדשה, כמה ימים אחרי הנחיתה שלנו בהולנד, אני מחייכת אליה חזרה אבל קצת נבהלת. אוי לא, מה עשינו? אני חושבת. חושדת מיד בילדים. השכנים ההולנדים שלנו לא רגילים לאנרגיות של ילדים ישראלים, הפעם הילדים הגזימו עם הכדור בחצר. החיוך של השכנה מלווה בתנועות ידיים נמרצות לכיוון שביל החנייה. בטח פגענו להם ברכב, אני נלחצת. אמרתי להם בלי כדור בחוץ!
אני מתלבטת אם להתעלם, אבל אין לאן לברוח. בהולנד אין וילונות והחלונות פונים לרחוב. היא רואה אותי ואני אותה. אין לאן ללכת.
אני פותחת את הדלת בחשש, מבשלת התנצלות.
"שלום, אני אילקה", היא מציגה את עצמה. "ברוכים הבאים לרחוב. יש מחר מסיבת יום הולדת 95 לשכנה ממול ואתם מוזמנים. כולם יבואו. והכי חשוב, אל תשכחו להוציא את הפח, יום רביעי היום!"
הזמנה להצטרף לכיתת הכוננות השכונתית
אני נושמת בהקלה ומעיפה מבט מבולבל לעבר שורת הפחים שעומדת בשביל החנייה שלנו, מבינה עכשיו את תנועות הידיים שלה מקודם. כחול, תכלת, ירוק, אפור. יש לנו ארבעה פחים שונים. השכנה נחלצת לעזרתי. "רביעי זה הפח האפור", היא אומרת. "אל תתבלבלו, אחרת תצטרכו לחכות שבועיים, לפחות".
על הדרך היא מזמינה אותי להצטרף לכיתת הכוננות השכונתית. מסתבר שלפני שלוש שנים וחודשיים היתה פריצה לאחד הבתים, אז חשוב להיות עירניים. השכנה שחוגגת 95 מנהלת את החמ"ל השכונתי - קבוצת ווטסאפ רדומה שלא פעלה כבר שלוש שנים. וחודשיים. אבל אם קורה משהו, יש פרוטוקול - מתקשרים למשטרה ואחר כך כותבים בקבוצה. אם אני אחתום על הפרוטוקול, היא תפנה לראש כיתת הכוננות לבקש שתצרף אותי. "כמובן", אני עונה. "בשמחה". חוסכת לה הסבר על המשמעות של כיתת כוננות עבורנו, פרוטוקולים וקריאה למשטרה.
אני מנצלת את ההזדמנות כדי לשאול אותה על האזעקה שנדמה לי ששמעתי בבוקר. הילדים היו בבית הספר ואני בשיחה עם ישראל ופתאום רעש מוכר (מדי). אני מתלבטת מה לעשות - ממ"ד אין, מקלט בטוח שלא. אני קופאת במקום. "זו בדיקת צופרים", היא אומרת. "פעם בחודש, כל יום שני ב-12. לא צריך לעשות כלום. אתם תתרגלו", היא אומרת. אנחנו נפרדות בחיוך ו"dui dui" (להתראות בהולנדית).
הגדול עוד התעקש שנשכור רק דירה עם ממ"ד
חצי שנה אחרי וכבר התרגלנו לימי שני. אפילו הילדים שבחודשים הראשונים עוד נלחצו - אחת מהשלכות השנה וחצי האחרונות בישראל - למדו להתעלם.
ואני נזכרת בבן הקטן שלנו, שחזר יום אחד הביתה וצחק על ההולנדים. "אמא, היתה אזעקה בבית הספר והוציאו את כולנו לחצר", הוא אומר. "כן, זה תרגיל פינוי", אני עונה לו, "למקרה שתהיה שריפה". "אבל אמא", הוא מביט בי במבט מבולבל, "למה הם יוצאים לחצר? הם לא יודעים שאם ייפול טיל עדיף להסתתר בפנים?" אני מחבקת אותו. אתה צודק ילד שלי, אני חושבת לעצמי. אתה צודק. נזכרת איך כשחיפשנו דירה בקיץ האחרון, הגדול עוד התעקש שנשכור רק דירה עם ממ"ד.
הילדים כבר לא מחפשים את המקלט
חצי שנה אחרי, עם בוא האביב, אני תוהה על החודשים שעברו.
את הפח האפור אני כבר זוכרת להוציא בימי רביעי. את הירוק פעם בחודש בימי שלישי. הכחול בחמישי.
הילדים כבר לא מחפשים את המקלט, הם התרגלו לניסוי הצופרים החודשי.
השכנה כבר בת בית, אנחנו מחייכות אחת לשנייה מהחלון שפונה לרחוב. בלי הווילונות. יש לי שורת עציצים על עדן החלון ונרות שעוד נשארו מימי החורף הקרים. זה מה שעושים ההולנדים, מדליקים נרות. ככה זה כשיש רק כמה שעות מעטות של אור במשך היום. קמים לבית הספר בחושך וחוזרים הביתה בחושך. ולא מדליקים אורות יותר מדי, זה מסנוור. רק נרות.
הפרחים ששתלנו בחורף מתחילים לצוץ בגינה, כפי שהבטיחו לנו כולם בנובמבר כששתלנו אותם בספקנות. הילדים רוכבים באופניים לבית הספר. בולטים עם הקסדות שלהם, בין ים הילדים נטולי הקסדות והדאגות.
אנחנו לא שייכים לכאן אבל אנחנו פה. לומדים לאט לאט את כללי המקום. מורידים הילוך ונושמים את הקצב ההולנדי.
בעל הבית הבטיח שיבוא לתקן את הידית של דלת הכניסה, היא לא ננעלת. אבל זה יחכה. באפריל הוא יבוא, הוא הבטיח. אחרי החופשה. אין מה למהר ואין סיבה להיות לחוצים. לפני שלוש שנים וחודשיים היתה פה התקרית האחרונה, אפשר לישון בשקט. ואם יש בעיה, אני תמיד יכולה לכתוב לראש כיתת הכוננות, השכנה בת ה-95 (וחצי) שלנו.
עקבו אחרי שירה בחשבון האינסטגרם שלה