פתאום מצאתי את עצמי בוכה: חופשה במקום הכי לא צפוי בישראל

"דמעות זה הפיפי של הנפש שלנו", אמרה גפן בסדנת הרגש, ואני חשבתי לעצמי שוואלה, זה די נכון וכמה זמן לא יצא לי פיפי שכזה. כולנו עצורים ומתוכנתים לא לבכות מגיל קטן, בעיקר כי זה מציק להורים, לסביבה ובכי נחשב לחולשה. אבל לבכות זה נהדר, הלוואי והיינו בוכים כל יום ומסננים את כל הפסולת שאנו מכניסים אל הנפש שלנו. והשנה הכנסנו אליה פסולת בכמויות.

סדנת מעבדת הרגש היא רק סדנה אחת מבין מגוון השיעורים שמתקיימים בסופי השבוע של כפר הנופש "אלאיה" (ALAYA) שבפולג. אלו הם חמשושים שמוקדשים ל"וולנס" ול"וול ביינג" - שני מונחים שכבר הפכו שגורים בקרב מחפשי חופשות הריטריטים בארץ.

ולא, לא חייבים לנסוע למדבר כדי לספוג קצת חוויות של רוח, נפש וגוף, אלא אפשר לקבל זאת גם במתחם קטן בסמוך לחוף פולג שבנתניה, שאליו אתה מגיע עמוס בציניות והגנות, ויוצא כעבור שלושה ימים מרוכך יותר, מודע יותר וכן, גם המילה השחוקה של "מחובר" יותר - לעצמך.

לפני כשנה וחצי הוקם אלאיה על ידי ארבעה שותפים מחיי הלילה של תל אביב. בעבר הרחוק, המתחם שצמוד לגני אירועים של נתניה הידועים כ"חוף הירוק" היה בסיס צבאי של מודעין, ואילו בעבר הפחות רחוק מתחם "דיי יוז" שכלל הרבה גוף ופחות נפש.

ארבעת השותפים שיפצו את המקום ואת 65 החדרים שבו, אבל שלושה חודשים אחרי החלה המלחמה. "המטרה היתה מקום שמעביר מסע ונותן תוכן מעולמות הוולנס", מסביר בנו אסט, אחד מהשותפים שגם נוכח לא מעט במתחם ותורם מניסיונו. יום לאחר הטבח בעוטף כבר הגיעו למתחם מפונים משדרות וסטודנטים מתל חי ומכללת ספיר, אולם בחודש במאי השנה נפתח המקום מחדש עם תוכניית הריטריטים שרצה בסופ"שים ופתוחה לקהל, ואילו מראשון ועד חמישי מתארחים במקום חברות כאלה ואחרות.

"אלאיה זה שילוב של שמות הבנות של שניים מהשותפים, וגם בעולם הבודהיסטי זה אזור במוח שצובר את החוויות", מסביר בנו על בחירת השם ומוסיף שזהו גם השם של הגלשן הראשון שנוצר בהוואי, מה שמאוד מקשר את המתחם לחוף הים ששוכן סמוך אליו.

"רצינו להנגיש את עולמות הריטריט לאנשים ושלא יצטרכו לנסוע למדבר כמה שעות", אומר בנו על הרעיון לפתוח כפר נופש באזור נתניה. לדבריו, גם מדריכי הסדנאות הם לא סלבס בתחום או "כאלה עם שמות מפוצצים או גורואים", הוא אומר, "והקהל פה יכול להתחבר כי הרבה מהאורחים לא אנשי רוח מקצועיים, ואם יהיו עוד מקומות כאלה - זה יכול לשנות סדרי עולם". אינשאללה בנו.

זוגות-זוגות הם נכנסו למתחם לעשות צ'ק אין של הלב, כך נקרא המפגש הראשון בשאלא - האולם הגדול (והיחיד) שבו מתקיימות הסדנאות. טווח הגילים בין 23 ל-50+, חלקם באו לחגוג יום הולדת לחברה, אחרים באו לעשות משהו זוגי, היתה גם משפחה של שלוש אחיות ואח שהחליטו להתקרב שוב בחוויה מאחדת. אבל דבר אחד היה משותף לכולם - אף אחד לא היה "מומחה גוף ונפש". גם אלו שנגעו פה ושם ביוגה, מדיטציה או אפילו בריברסינג - באו לחוות את הכל מחדש. כי לריטריט יש את הקסם שלו - אתה מתחיל זר גמור ומסיים אחרי כמה ימים כשמשהו בך הופך נינוח ומוכר יותר, גם לעצמך.

א' למשל, סיפר שלא בכה 30 שנה, אבל יבב כמו ילד קטן בסדנת הריברסינג (לידה מחדש), שבה כולנו שכבנו עם כיסוי עיניים ונשמנו נשימות מעגליות במשך 40 דקות. זרמים החלו להגיע לקצות הגפיים ואט-אט התחלת לשמוע בכי בלאט נובע מסביבך. "מה קורה לי?" חשבתי לעצמי כשהתחלתי לבכות גם, "זה אשכרה עובד ואני בוכה". למה? כי הדימיון המודרך, הנשימות שמרוות את הגוף בחמצן והסרת הציניות, אפילו במעט, מחברת אותך לילד הקטן שבך, גם אם הוא בגוף של ילד שכבר גדול. "זה אותו גוף שהולך איתכם מאז שאתם קטנים", הסביר בקולו הנעים המנחה בדימיון המודרך בסדנה.

סדנה אחרת, על צמחים ושרפים, הועברה על ידי "אפטי" שהיא נטורופתית, הרבליסטית ולמדה כל מה שאתם יכולים לדעת על צמחי מרפא, תרופות סבתא, כשפים וכדומה. לי היא הזכירה מעין אשת כשפים כזו, מעין שמאנית שיודעת לרפא כל פצע או מכאוב דרך הצומח. "את הידע על צמחי מרפא היו מעבירות פעם סבתות לאמהות ולנכדות מדור לדור", היא הסבירה, "אבל בסדנה הזו תלמדו מעט על סגולות של צמחים שנמצאים סביבנו בטבע". ואז היא הקטירה לבונה שהיתה מאוד פופולרית בדרך הבשמים, בין חצי האי ערב ועזה (כן זו שחרבה כיום), זו שנולדה לנו מהאיחוד בין שלמה המלך ומלכת שבא. "הלבונה היא מעין דיטוקס שמחבר את האדם לאני הגבוה במינימום חיכוכים", היא הסבירה כשהיא מעבירה מעל ראשה כלי שבו לבונה שרופה שמעלה עשן, והעבירה לכולם שיתנסו בעצמם בכישוף.

לאחר מכן דיברנו על ג'ינג'ר שמזרז פעילות של סילוק של דלקות ומייזע ולכן טוב כשחולים, הרחנו צמחים שונים שגדלים בטבע ולמדנו על סגולותיהם, למשל, מרווה משולשת שמשמשת כנוגד דיכאון וחרדה, וגם כפלסטר בשטח עקב הטאנין שיש בה כחומר חיטוי (לועסים ואז מדביקים על הפצע). אבל אם יש משהו שאפטי רצתה שניקח מהסדנה הזו, זה לכסות את כוס תה הצמחים שאתם מכינים. "20 שנה שתיתי תה לא נכון", היא אמרה והסבירה שתמיד צריך לכסות את הכוס כי החומרים הארומטיים של הצמח שממנו עושים תה (ולא משנה אם זה קמומיל, לואיזה, היביסקוס ועוד), מתנדפים ברגע שהם נכנסים למים. "אחרי 10 דקות כבר הצמח מאבד את היתרונות שלו", אמרה בנחרצות. בקיצור, תעשו כסת"ח=כיסוי תה חם.

והיו עוד סדנאות, כמובן - מהאטה יוגה ומדיטציית זן, דרך הליכה מדיטטיבית וסאונד הילינג ועד אקסטטיק דאנס בסופו של ליל שישי. לא חייבים להיכנס לכולן, גם אין לך תמיד כוח וחשק, ובא לך קצת להתחפש במיטה, לנוח, לתת לדברים לשקוע. לא להכל אתה מתחבר, אבל אם כבר נכנסת לסדנה - תגיעו פתוח ותטעם - מקסימום תירקו (כפי שאני אומר לבת שלי על אוכל חדש שהיא מנסה).

הגוף, ולא רק הנפש, עובד חזק בסדנאות האלה: נשימות, שכיבות, ריקוד, יוגה, מדיטציה ועוד. אבל כדי לתת גם לגוף קצת רילקס, פתחו באלאיה לפני ארבעה חודשים ספא חמוד באחד מהחדרים שהומר לחדר טיפולים. אוקסנה ("אתה יכול לקרוא לי אוקסי") פגשה אותי יום לפני הטיפול. היא לא ידעה שאני עתיד ליפול לזרועותיה החסונות, אבל כבר זרקה לעברי: "אתה רוצה לפתור את בעיות הגב שלך? תלך יחף כל הזמן". למחרת כבר נכנסתי אליה לטיפול רקמות עמוק (50 דקות, החל מ-380 שקל). מיותר לציין שאוקסי פירקה אותי, תוך כדי שהיא אומרת לי "תנשום, תנשום, אתה לא נושם". חשבתי שהמסאז' יהיה המקום היחיד שבו לא אצטרך לנשום. טעיתי. המסאז היה מצוין. אין חלק בגוף שלא עבר תחת אצבעותיה של אוקסי, ולהפתעתי זו היתה הפעם הראשונה שעשו לי מסאז' באוזניים. לא בתנוכים הרכים - אלא בתוך החור של האוזן! כן, איפה שהדונג! הייתי קצת נבוך עבורה, אבל בואנ'ה זה היה נעים.

בין הסדנאות, נפגשים המשתתפים בחדר האוכל (לארוחת בוקר וערב), שבו מוגשים מנות מיוחדות שמכין השף דידי מצרי (לשעבר ב"מטבח לילה") על טהרת המטבח הצמחוני/טבעוני דגים. שמעו, אל תצפו לבופה ענק סלטים של מלונות באילת, כי דידי מביא פה יציאות מעולות של ארוחות מדויקות ברוח הריטריט, אם זה תבשילים הודיים ברטבים של קוקוס וקישוא, או עגבניות בערב, ופריטטה או מקושקשת טופו לאורחות הבוקר, כמה סלטים מגניבים של ירקות אבל עם טוויסט של סלקים ואגוזים, וגם פוקאצ'ות ספק פיצות שמכינים פרש מהטאבון. לרעבים בצוהריים יש מעין מכולת בשירות עצמי שבה אפשר לרכוש סלט, פיצה מהטאבון או מוקפץ, וגם יין ונשנושים למשך היום.

ואז מגיעה ה-סדנה שכולם מחכים, מתרגשים וחוששים ממנה באותה נשימה (מעגלית) - וים הוף. טבילה באמבטיות קרח כבר הפכה מזמן לטרנד ישראלי שחרש כל אינסטוש, פייסוש וטיקטוק(וש). גיורא מראני, מי שהנחה את הסדנה ולמד אצל וים הוף עצמו (הידוע כ"איש הקרח" שעל שמו נקראת הטבילה) בהולנד, קיבץ את כולנו למפגש מקדים שכלל נשימות והכנה לטבילה. אנשים חוששים, ובצדק, להיכנס לאמבט מים שאליו נמזגות שקיות קרח שהגיעו ממכונת הקרח במטבח וממקרר מחנות הנוחות הקרובה. אבל מראני הרגיע ואמר שהחשש הגדול הוא הפחד לפני הטבילה מאשר הטבילה עצמה. והוא כמובן צודק. "לאחר הטבילה הגוף שלכם ישחרר פי שלושה או ארבעה יותר דופמין ואדרנלין מבמצב נינוח", הוא הסביר ואף עודד ש"לטבול זה קצת כמו לטפס הר - קשה אבל הנוף מלמעלה מאוד מתגמל".

והוא אכן היה כזה. ההחלטה להיכנס לגיגית הכסופה הזו היא החלק הכי קשה בשהייה בה. לאחר מכן תחושות שונות מתחילות ללוות את הגוף. אתה נושם עמוק ומוציא כמו שלמדת, מתפלל שהזמן יעבור מהר, כשגיורא לידך, מלווה אותך. פתאום הוא אומר לך "עכשיו אתה יכול להכניס את הראש" - אולי החלק הכי שמח בחוויה שכן הוא מבשר על סופה. "יכולתי להישאר אפילו עוד", אמרתי לעצמי בלב לאחר שלוש דקות בקרח. אתה יוצא לקול מחיאות הכפיים של כולם, מרגיש על גג העולם. הדופמין מתחיל לעשות את שלו.

במעגל הצ'ק אאוט ללב שהתקיים לאחר הטבילה בשעת צוהריים, התכנסו כולם על מחצלת שנפרשה על הדשא. השמש הנעימה חיממה את הטובלים שהתחרדנו, חלקם עדיין בבגד ים, ואחרים היו כבר אחרי מקלחת חמה, מוכנים לתזוזה הביתה. גפן ריכזה את כולם והיתה בהודיה (כמובן) על הסופ"ש הזה, על האנשים שהכירה, על הזכות לחלוק את התחושות, פחדים, שמחות, בכי וצחוק שכל אחד ואחת הביאו.

הציניות שארזנו במזוודה לסופ"ש הזה, התפוגגה במעט. אני מניח שאי אפשר לומר שהשתננו בזכות הריטריט הזה, אבל הנגיעות הקטנות בנפש, החיבור לרגש שלפעמים מודחק ולמד להיות קר - היו שוות כל רגע. אנשים זרים שישבו במעגל - הפכו אחרי יומיים וחצי של פעילות לשותפי חוויה שהתחבקו ונפרדו לשלום. ההרגשה היתה שכולם קצת מוארים, כאילו הלכו על ענן ורק רצו להמשיך בעוד סדנאות. "אני לא אספר לחברים שלי על הריטריטים שיש פה, כי אני רוצה אותם לעצמי", אמרה ל' בחצי חיוך. יום אחרי היא כתבה בוואטסאפ הקבוצתי, "בעלי פשוט רק נושם, לובש לבן ומפזר אהבה וקוביות קרח, אני חייבת לקרקע אותו".

הריטריט באלאיה הוא לאו דווקא לאנשים יוגיסטיים, צמחוניים או לרוחניים. הוא בדיוק לכאלו שהם כמוך-כמוני, רוצים להתנסות קצת במשהו אחר שמלא בתוכן מיוחד. סופ"ש כזה של שני לילות ע"ב חצי פנסיון עם כל הסדנאות יעלה לזוג כ-3,000 שקלים. תבדקו מה תקבלו במלון רגיל שנותן לילה וארוחת בוקר בארץ ב-1,400 שקל, ותבינו שסופ"ש ב"קיבוץ של הנפש" משתלם הרבה יותר. נכון, לא תמצאו יותר מדי פינוק באלאיה, או מתקני מלון של בריכה מחוממת או רוף-טופ מהמם. אבל בריטריט הזה מפנקים לך הלב, וכשזה קורה - אין לזה מחיר.

הכותב היה אורח של אלאיה פולג.