מאזינה בשם חיה יצרה איתי קשר וסיפרה על חוויה יוצאת דופן שעברה עם בעלה במהלך טיול באנדורה, הנסיכות הקטנה השוכנת בין ספרד לצרפת, בלב הרי הפירינאים.
חיה ובעלה טיילו עם זוג חברים ברכב שכור בין הכפרים העתיקים והקטנים של המדינה. בשעת צוהריים הגיעו לכפר קטן בשם ארנסה, וחיפשו מקום לאכול בו. הם נכנסו למסעדה קטנה ונעימה, המשקיפה על עמק ירוק.
במהלך השיחה עם בעלת המקום, שזיהתה כי אורחיה ישראלים, היא סיפרה בגאווה על דודה שהקים את המסעדה לפני עשרות שנים ונפטר לפני שלוש שנים, בגיל 102. לדבריה, במהלך מלחמת העולם השנייה הוא הציל והסתיר ברחבי העמק עשרות יהודים שנמלטו מגרמניה.
אלא שהסיפור ההיסטורי היה רק ההתחלה.
"גם אני הייתי בתעלה"
בזמן שהארבעה המתינו לאוכל, נכנס למסעדה סועד נוסף. הוא שוחח בטלפון באנגלית והתיישב בשולחן סמוך. האנגלית שלו הייתה טובה, אבל המבטא הישראלי לא הותיר מקום רב לספק. כשסיים את השיחה, חייך בעלה של חיה לעברו ושאל בעברית אם הוא ישראלי.
"גם אתם ישראלים? איזה יופי. אני ישראלי, אבל כבר 30 שנה שאני חי בארצות הברית", השיב האיש. הוא סיפר שהוא משתתף בכינוס רפואי בברצלונה וניצל יומיים פנויים כדי לטייל באנדורה.
הישראלים הזמינו אותו להצטרף אליהם לשולחן. הוא נענה בשמחה, ועד מהרה התפתחה שיחה בין גברים שמנסים למצוא מכרים משותפים. בשלב מסוים פנה האיש לבעלה של חיה ושאל: "איפה היית במלחמת יום הכיפורים?"
הבעל השיב כי לחם בתעלה במסגרת האוגדה של אריק שרון.
"באמת? גם אני", אמר הרופא, והחל לספר סיפור שבאותו רגע נשמע כמו עוד זיכרון מלחמה. "בדיוק סיימתי אז סטאז' ברפואה. לא שובצתי לשום דבר כי עדיין לא הוכרתי כרופא, ולכן החלטנו, אני ועוד סטאז'ר, לרדת לסיני ולהצטרף כחיילים לאחד הכוחות. הגענו לקבוצה שהייתה במוצב תחת פיקוד של סמל ושאלנו אם הוא מוכן לקלוט אותנו. הסמל הסכים והצטרפנו אליהם.
"למחרת הייתה עלינו הפגזה מטורפת. הסמל חטף רסיס גדול בישבן. למזלו, התחום שבו התמחיתי במהלך הסטאז' היה כירורגיה וניתוחים באזור הזה, אז במקום ביצעתי לו ניתוח חירום. אני חושב שהצלתי לו את החיים".
לעוד סיפורים של קוזניץ:
הסיפור על סבתא של נעמה והסטוץ עם הגונדולייר בוונציה
רק על הפסים: הישראלית ששיתקה את המטרו בפריז
עלילות סלובניה הפרועה: הישראליות שצפו בפורנו במלון ולא שילמו
התמונה בארנק שהחזירה את הזיכרון
חיה ובעלה נדהמו לשמע הסיפור. הבעל שאל את הרופא אם הוא זוכר את שמו של הסמל שנותח על ידו.
"לא, אני לא זוכר", השיב הרופא. "אבל אני זוכר שהוא הראה לי תמונה של הילדה הקטנה שלו ושאל אותי אם הוא יזכה לראות אותה שוב. עניתי לו שאני לא יודע, אבל אעשה הכול כדי שהניתוח יצליח".
בשלב הזה, סיפרה חיה, הם הרגישו שהם פשוט לא מצליחים לנשום. בעלה הוציא את הארנק שלו, שבו הוא שומר כקמע תמונה של בתו הבכורה מאז שהייתה בת שנתיים, והראה אותה לרופא.
"אני הסמל שנותח על ידך", אמר לו. "בזכותך נשארתי בחיים".
השניים התחבקו ארוכות. הבעל סיפר לרופא כי חיפש אותו במשך עשרות שנים כדי להודות לו על שהציל את חייו, אך מעולם לא הצליח לאתר אותו. עד אותו רגע, שבו נפגשו במקרה במסעדה בכפר קטן באנדורה.
"הדוד שלי לא הפסיק להציל יהודים"
מי היה מעלה בדעתו ששני ישראלים שלא נפגשו במשך 45 שנה ייתקלו זה בזה דווקא במסעדה נידחת בהרי הפירינאים, אלפי קילומטרים מישראל? אחד מהם הציל את חייו של השני במלחמה, והשני נשא איתו במשך שנים את התמונה שהפכה למפתח לזיהוי המחודש.
אבל לסיפור היה עוד פרק קטן ומפתיע.
בתום הארוחה ניגשה אליהם בעלת המסעדה ושאלה אם נהנו מהאוכל. חיה ובעלה סיפרו לה על המפגש ועל הסיפור המדהים שהתגלה סביב השולחן. בעלת המסעדה חייכה והשיבה: "אז כנראה שהדוד שלי לא הפסיק להציל יהודים גם אחרי מותו".
אלברט איינשטיין אמר פעם: "צירוף מקרים הוא דרכו של אלוהים לשמור על אנונימיות". קשה לחשוב על משפט מתאים יותר למפגש הזה.
חיים קוזניץ משדר בגלי צה"ל ומשתתף בתוכניתו של שמעון פרנס ברשת ב'.