רק על הפסים: הישראלית ששיתקה את המטרו בפריז

את שמחה (שם בדוי) הכרתי במסגרת טיול מאורגן שהדרכתי בפריז ובסביבותיה. אשה מקסימה, חכמה ויפה, בת כ-70, בעלת חוש הומור וצחקנית. היא נהגה ללכת תמיד בג'ינס, טריקו ולנעול נעלי התעמלות. שמחה התגוררה במושב של יוצאי תימן שאליו הגיעה עם עלייתה ארצה. היא סיפרה לי שהוריה חיתנו אותה בגיל שלוש עשרה ולכן היא היתה חייבת להתמסר מיד לעבודות הבית ולגידול הילדים שנולדו לה.

בהיותה בת 25 כבר היתה אם לתשעה ילדים, ואז בעלה נפטר. מעולם לא היה לה זמן ללמוד בבית ספר ובשל כך, גם לא ידעה קרוא וכתוב. השפות היחידות שידעה היו עברית וערבית תימנית.

כשיש נוסעת כזאת בקבוצה, מטבע הדברים אני דואג לפקוח עליה עין ומוודא שהיא כל הזמן תהיה לידי, כי אם היא תלך לאיבוד, אין סיכוי שהיא תדע למצוא את דרכה חזרה.

טיילנו ברחובות פריז וירדתי עם הקבוצה למטרו, לאחת התחנות היותר גדולות של העיר. מסביב היו המוני אנשים, באים והולכים, יורדים ועולים, ממתינים ורצים. מדרגות נעות הסיעו אנשים לבטן האדמה וממנה, ומדרכות נעות בכל מקום. מהומת אלוהים. ואני, כמו תרנגולת ששומרת על אפרוחיה, מוודא שכל הקבוצה סביבי ושאיש חס וחלילה לא ייעלם.

הרכבת שלה חיכינו הגיעה, וכל הקבוצה עלתה ונדחסה לקרון. לקראת הההגעה לתחנה שבה היינו צריכים לרדת מהרכבת, הודעתי בקול רם שבתחנה הבאה כולנו יורדים יחד. וכך היה. ברגע שנפתחו הדלתות "נשפכנו" כולנו החוצה לרציף. הסתכלתי במהירות סביבי לוודא שכולם איתי, כשלפתע אחד מהקבוצה צעק אלי והצביע על הקרון שזה עתה ירדנו ממנו. חשתי שדמי קופא בעורקי. לחרדתי, ראיתי את דלתות הקרון נסגרות ושמחה, הנוסעת שלי, בפנים.

התעשתתי במהירות, רצתי לקרון, נופפתי בידיי וצעקתי לשמחה. היא הבחינה בי ואז עשיתי לה תנועות בידיים שמשמען "תרדי בתחנה הבאה ותחזרי לכאן! אנחנו נחכה לך פה". רצתי בכל כוחי על הרציף, לצד הרכבת שהתחילה להאיץ. שמחה הנהנה בראשה, חייכה אלי, עשתה לי תנועות חוזרות בידיים כאומרות "תירגע, תירגע, הכל בסדר, הבנתי ואני אחזור לפה".

נשארתי לעמוד עם הקבוצה, חסר אונים ומחכה ששמחה תחזור ברכבת הבאה. עברה דקה, שתיים...שלוש... חמש דקות חלפו. לשמחה לא היה זכר וגם אף לא רכבת אחת הגיעה לתחנה.

ידעתי שלתחנת המטרו הזו של פריז, בכל 15 שניות מגיעה רכבת מכיוון זה או אחר. חלפו להן כבר למעלה מ-10 דקות ורכבות אין. בינתיים החל הרציף להתמלא במאות אנשים שהגיעו, ממתינים כולם לשווא, לבואן של הרכבות. הבנתי שיש בעיה וחשתי בליבי שמשהו לא טוב כנראה קורה. הוריתי לקבוצה להישאר במקום ולהמתין לי, ואני פניתי ליציאה מהמטרו על מנת לצאת לרחוב שלמעלה ולרוץ לתחנת המטרו הבאה, שם אמורה היתה שמחה לרדת מהרכבת.

ברגע שהסתובבתי לכיוון היציאה והתחלתי לפלס את דרכי בין המוני האנשים שגדשו את התחנה, שמעתי צעקה "ח-י-י-י-י-י-יםםםםםם". הסתובבתי לאחור וראיתי את שמחה קוראת לי, בעודה מגיחה ועולה מתוך פסי הרכבת ומטפסת, היא עם כל התיקים שבידיה, לרציף.

הסתבר ששמחה הבינה את דברי כפשוטם. היא אכן ירדה בתחנה הבאה, אך במקום להמתין לרכבת שתגיע, היא עשתה דרכה חזרה אלינו לאורך הפסים. סכנת חיים אמיתית.
בתחנת הפיקוח המרכזית של המטרו, ראו לפתע על מסכי הבקרה, אשה הולכת על הפסים ומיד ניתנה הוראה לעצור את כל תנועת הרכבות של פריז, כי הרי בכל 15 שניות מגיעה רכבת מכיוון זה או אחר.

התנועה התחתית של פריז, שמסיעה מדי יום מיליוני אנשים שותקה למשך חצי שעה, כי שמחה עשתה דרכה אלינו, חזרה על הפסים. בתחנת המשטרה נאלצתי להסביר שוב ושוב את אי ההבנה, עד שגם הצרפתים הבינו שאת שמחה אסור להשאיר לבד בקרון.

כיום, במבט לאחור אין לי ספק בדבר אחד: שמחה היא הנוסעת הממושמעת ביותר שהיתה לי אי פעם.

חיים קוזניץ, מדריך טיולים ומספר סיפורים