כבר כשארזתי את המזוודה יכולתי להרגיש עד כמה הגדרת הטיול - חופשת ריצה של נשים ביוון - משפיעה עליי. ולא רק בגלל הדברים שלקחתי איתי, כמו טייטס וגופיות. אלא בעיקר בגלל הדברים שלא לקחתי - השמלה השחורה הצמודה, האודם האדום, הביקיני היפה. אפילו התלבטתי אם לארוז את עדשות המגע שלי. היה משהו משחרר בידיעה שכולן שם יהיו נשים, ועוד נשים שמגיעות כדי לעשות ספורט, אז למי בכלל יהיה אכפת איך אני נראית. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה עלתה בראשי האפשרות שאולי יהיה דווקא כיף להיות חלק מטיול שכולו כרומוזומי איקס.
כאפה של התחממות גלובלית לפנים
האמת, חופשת ריצה של נשים זה בערך הסוג האחרון של נופש שהייתי בוחרת בו מרצוני הטוב והחופשי. אני לא רצה בכלל, לא אוהבת לקום להתאמן מוקדם בבוקר, וחברת נשים אינטנסיבית למשך חמישה ימים נשמעה לי כמו חוויה קשוחה מדי בשבילי, על אחת כמה וכמה כשמדובר ב-15 נשים שהצטיירו בעיניי כחבורת נינג'ות עם ריאות מברזל. אבל בשיחה שערכתי עם מארגנות החופשה של Fun&Run, שתי מאמנות הריצה אביטל שוץ ומיכל גולדן (ולא סתם השם הזה מוכר לכם), הן הרגיעו אותי שאני לא חייבת לרוץ, ושיש אפילו בנות שהצטרפו אף על פי שהן לא רצות. "אין קטע סגפני אצלנו ואין חובה לעשות שום דבר. בסופו של דבר אלה נשים שרוצות לצאת לחופשה, שרוצות קצת חופש מהמשפחה שלהן, למי שיש, או נשים גרושות ורווקות שחוששות קצת לטייל לבד ובא להן על חברה נשית", אמרה לי אביטל. "אנחנו דוגלות בגמישות וקלילות", אמרה מיכל. "אנחנו רחוקות מהמודל של המאמנת הקשוחה והרזה והשרירית. כשתראי אותנו תביני".
מה שהטה את הכף לחיוב מבחינתי היה הפיתוי של חופשה יוונית באי אגיסטרי (Agistri). אגיסטרי הוא הקטן בקבוצת האיים הסרוניים (כ-14 קמ"ר בסך הכול) ובהם הידרה, פורוס ואגינה הפופולריים. הוא שוכן במרחק של כ-50 דקות מעבורת מפיראוס, וידוע במי הטורקיז הצלולים והיערות הירוקים שלו. חשבתי שיהיה נחמד להתרחק מהחדשות, מההפיכה המשפטית ומהקמפינג של חיזבאללה, וגם מהחום והלחות של גוש דן. או כך לפחות חשבתי ביום שבו אמרתי כן.
הטיסה שלנו לאתונה יצאה בחמש בבוקר, וכאישה שלא איחרה מימיה הגעתי לשדה התעופה בדיוק בשעה שהמארגנות קבעו. היה לי ברור שכמו תמיד במצבים האלה, אצטרך לחכות לפחות רבע שעה עד שהבנות יגיעו, אבל להפתעתי, כל שאר הנשים בקבוצה - שהגיעו ממקומות שונים בארץ, מחיפה ועד באר שבע - כבר היו שם, ואפילו אחרי סבב שמות. רשמתי לעצמי שספורטאיות כנראה יודעות לעמוד בלוח זמנים, ותוך כמה דקות גם הבנתי שיש להן אנרגיות, הו כמה אנרגיות. מי בכלל שם לב שהנשים האלה לא ישנו הלילה. כולן היו נרגשות לצאת מהארץ לבדן ולהתרחק מכל מה שגברי או ילדי בחייהן. ומי שלא ראה את שמחת בית הנתיבות, לא ראה שמחה מימיו.
כולנו היינו אמנם זרות גמורות, אבל עוד לפני שמסרנו את המזוודות בצ'ק אין כבר הרגשתי שהתחברנו, ועוד לפני שהמעבורת לאגיסטרי התחילה לזוז כבר היינו ברזולוציות של שמות האחיות של זו, שם הגרוש של זו, שמות הילדים של ההיא. כולנו פנטזנו על הרגע שבו נגיע לאי ונתקרר במים, אבל לקבלת הפנים שציפתה לנו בחוף בכפר מגלוחורי (Megalochori) לא ציפינו. התברר שגל חום חמור פוקד את יוון, והטמפרטורה האמירה לכ-45 מעלות בתוספת אחוזי לחות כיד המלך. בקיצור, כאפה של התחממות גלובלית לפנים. בימים כתיקונם, היה אפשר להחמיץ מלפפונים מהפרצוף שלי בתנאים כאלה, אבל הבנות - שום שריר של מרמור לא זז להן בפנים, גם אלה שסובלות מגלי חום בלי קשר לעונה. לא הייתה לי ברירה וזרמתי עם האווירה החיובית.
להיות שירלי ולנטיין
הטיול התחיל בשיעור קצר על אופניים חשמליים, כלי התחבורה העיקרי במהלך השהות באי. תוך דקות הבנות השתלטו על העניינים והתחילו לדהור אל האופק אגב צעקות של התלהבות. נראה כאילו הן השילו באותו רגע עשרות שנים וחזרו להיות הילדות השובבות שהיו בפעם הראשונה שקיבלו אופניים. אני, לעומת זאת, עשיתי כמה סיבובים מהוססים וכשהתאוצה של החשמליים התחילה להזכיר לי את כל ההתרסקויות שלי באופניים בעבר, קפצתי על ההצעה של אביטל לתפוס טרמפ עם האופנוע של בחור מקומי. וכך, בזמן שהבנות שעטו בכביש לאורך החוף ונהנו מהחופשה מגברים, אני חיבקתי לי איזה דינוס חתיכוס ונזכרתי פתאום בשירלי ולנטיין.
מאוחר יותר, אביטל סיפרה שדמותה של שירלי ולנטיין היא שנתנה לה השראה לטיול הזה. "זאת בדיוק אני. תמיד היה לי חלום לעזוב הכול ולגור באי יווני", היא מספרת. את החלום הזה היא החלה להגשים אחרי פרידה כואבת מבן זוג, שאיתו ניהלה מערכת יחסים ארוכה. "כבר אחרי כמה ימים באגיסטרי אמרתי לעצמי, שאני רוצה שכל אישה בעולם תבוא לפה ותעשה בדיוק את מה שאני עושה - שתרוץ בבוקר, תכיר אנשים, תרכב על אופניים, תשתה אוזו, ואולי גם תנהל איזה רומן אם אפשר". אביטל - שחוץ מזה שהיא מאמנת ריצה היא גם דמות ידועה בפרדס חנה כמפיקת אירועי תרבות - כתבה מיד למיכל, חברתה הטובה, שהן חייבות לעשות ריטריט נשים באגיסטרי. עד מהרה הרעיון רקם עור וגידים, ולפני כשנה יצא הטיול הראשון. כיום הן כבר אחרי ארבעה טיולים, וההרשמות לטיולים הבאים מתמלאות במהירות.
אנחנו יורדות אל החוף בסקאלה (Skala), העיירה הראשית ומרכז הבילויים באי, ונכנסות להצטנן במים כששמש חזקה קופחת מעלינו. אני תוהה איך למרות החום העז כולן נראות כל כך מאושרות, ולאט לאט מבינה שכל אחת מהן צריכה את החופשה הזאת כמו אוויר לנשימה. כולן רוצות להתנתק מכל האתגרים בבית ובעבודה. מדובר בנשים אינטליגנטיות בטווח הגילים שבין 38 ל-53, ואפילו אישה ספורטיבית במיוחד בת 69. רובן אימהות, משכילות מאוד ובעלות קריירה מרשימה, והמכנה המשותף לכולן הוא האהבה לספורט. רובן סיפרו על עצמן שהריצה היא חלק בלתי נפרד מסדר היום שלהן, אך כאמור, היו גם כאלה שלא רצות, אלא מתאמנות באופן קבוע ונרשמו לטיול הזה פשוט כדי לחוות חופשה פעילה. יש מהן שהכירו את אביטל ומיכל דרך קבוצות הריצה שהן מנחות, יש שהגיעו דרך המלצות של בנות שהיו או שטורגטו למודעות הפרסום המפתות, ויש גם כאלה שעוקבות אחרי מיכל בפייסבוק, שכבר שנים כותבת פוסטים על ריצה, ורבות רואות בה מודל לחיקוי.
"במקום לדבר אני רצה. מתישהו נמאס לי להגיד לאנשים מה לעשות, ופשוט התחלתי לעשות וגרמתי לאנשים להידבק", אומרת מיכל, יזמית חברתית, שעבדה שנים כמנהלת תחום ההסברה של המרכז לסיוע נפגעות תקיפה מינית בחיפה, וכיום משמשת בין היתר מנכ"לית של העמותה הישראלית של פירלס 261, ארגון עולמי שהקימה האישה הראשונה שרצה מרתון (אה, כן, ושם המשפחה שלה מוכר לכם כי היא גרושתו של העיתונאי שי גולדן). "אני מרגישה שאני פותחת דלתות. הולכת עם מצ'טה ומפנה מקום כדי שעוד נשים יוכלו לעשות את זה", היא אומרת.
את ארוחת הערב אנחנו אוכלות לאור שקיעה, שותות אוזו ויין ואז עוד קצת אוזו ועוד יין, ומדלגות בקלילות מצחקוקים על חתיכים ודייטים מהגיהינום ועד לשיחות בעומק של תעלה אוקיינית. הפוליטיקה נשארת בחוץ. הבנות מברכות שוב ושוב על כך שהכול מסודר ומאורגן להן כאן, שהן לא צריכות לבשל, לארגן או לדאוג לשום דבר. אבל אני דווקא מרגישה שהן מחבקות ומטפלות גם כאן. בכל פעם שצייצתי שאני לא מוצאת את קרם ההגנה שלי, מיד הושטו לעברי שפופרות מכל עבר, כשגירדתי עקיצה קטנה, הוצעו לי חומרים נגד יתושים, כששקעתי רגע להרהורים, נשאלתי אם אני בסדר ואם אני צריכה משהו. ציינתי לעצמי שבפעם הבאה שמישהו ישאל אותי מה הייתי לוקחת איתי לאי בודד, אני פשוט אענה "אישה".
הפנטזיה היוונית הקלאסית
מבחינת הבנות, אימוני הריצה והכוח בזריחה ליד החוף, והטבילה המרעננת בים בסיומם, היו הדרך המושלמת לפתוח את הבוקר הראשון שלהן באי. הייתה אפילו מישהי שהשתמשה במילה "פינוק" כשתיארה את האימון. אפילו הרכיבה בשמש הקופחת לחוף אפוניסוס (Aponisos) באותו בוקר הייתה סמל לחופש, לא משנה כמה חם היה וכמה מתישה הייתה הדרך. לא היה אפשר לפספס את העובדה שמדובר בנשים שרגילות להיענות לאתגרים, לא להישבר, לא לוותר לעצמן, לסמן מטרה ולהגיע אליה.
גם אני עמדתי במטרה שסימנתי לעצמי והיא לא להיכנע ללחץ הקבוצתי, ולישון כמה שיותר. התעוררתי הרבה אחרי שהאימון נגמר, ואת הדרך המפותלת לאפוניסוס עשיתי במונית - המונית היחידה באגיסטרי, כך מתברר - עם עוד כמה נשים שהחום בכל זאת היה גדול עליהן. כשהגענו קיבל אותנו נוף של הפנטזיה היוונית הקלאסית. החוף שוכן לצד יערות אורנים עבותים ומטעי זיתים שמספקים צל, ויש בו שילוב מושלם של התכלת הבהירה של המים הצלולים והירוק הכהה של העצים. למרות העונה, אמצע יולי, החוף היה שקט, וחוץ מהצעקות שלנו יכולנו לשמוע רק את צרצורי הציקדות בעצים. עמדנו במים שעות ופטפטנו, אחר כך רבצנו שעות על מיטות השיזוף וקשקשנו, כשמדי פעם מישהי נאנחה וממלמלה לעצמה "מושלם, פשוט מושלם".
שנורקל מעל עיר טבועה ודולפינים
אבל כשאנחנו חוזרות למגלוחורי בשעות הצוהריים, מצפה לנו אתגר חדש. ענן עשן עמד מול החוף ואיים להתקרב. התברר שביבשת משתוללות שריפות יער כתוצאה מהחום העז. כשאנחנו יוצאות לקראת ערב לטיול בגבעה מיוערת ומשקיפות על סקאלה מלמעלה, הרוח מתחילה לנשוב לכיווננו ולהרעיף עלינו פיח בנדיבות. כשאנחנו מתעוררות למחרת בבוקר, השמיים הכחולים כבר אפורים מעשן, והטורקיז של המים נצבע בקובלט.
למרות זאת אנחנו יוצאות לשיט בסירה של כריסטוס, בן למשפחה שמנהלת כבר עשרות שנים את מלון מילוס שמאכסן אותנו. ומה יש לומר, אפילו ענן העשן לא מצליח להעיב על מצב הרוח הטוב. אני יושבת על הסיפון עם עוד כמה בנות, נהנית מהרוח ומהמהירות, ומדי פעם נכנסת לסירה ומצטרפת לשירה בציבור עם הפלייליטס של כריסטוס המתנגן בקולי קולות.
אנחנו מגיעות לאתר הארכיאולוגי אפידאורוס (Epidaurus), אתר מורשת של אונסק"ו, הממוקם בחבל ארגוליס (Argolis) שבצד המזרחי של הפלופונס, ויוצאות לסיור בתיאטרון העתיק במקום. התיאטרון, שנבנה במאה הרביעית לפני הספירה נשמר היטב בצורתו המקורית. הוא בעל אקוסטיקה יוצאת דופן, וגם כיום נערכות בו הופעות (כשאנחנו מגיעות לשם הבמה שלו מכוסה בגדים לצורך הפקה שמועלית בו).
קפיצה קטנה נוספת בסירה ואנחנו עוצרות לחוויית שנרקול מרהיבה מעל הריסות העיר העתיקה הטבועה. אני שוחה מעל שרידי וילה רומית שנמצאת בעומק של כשני מטרים - וצופה מבעד למשקפת בשרידים של קירות, קנקנים ענקיים ומרצפות, וגם מעל הקונכיות הצבעוניות של קיפודי הים הרבים שיש כאן, שנראות כמו יצירות אמנות מרהיבות.
כריסטוס מוריד סאפ למים, ואחרי שאנחנו משתעשעות גם בצעצוע הזה, אנחנו שבות לסירה וממשיכות לאיזשהו איון בודד. למרבה הצער, הוא כולו מכוסה בעשן. אביטל מראה לי את התמונות שלו מימים של טורקיז, אבל כרגע אווירת סוף העולם אופפת אותנו. החום והעשן נותנים בי את אותותיהם ואני מתחילה להרגיש מותשת. בדרך חזרה אני יושבת בסירה, ומביטה על כך האפור הזה בחלון, מתבאסת שהעשן נטרל את הצבעים היפים. אבל פתאום, מרחוק, אני מבחינה במשהו שחור בתוך המים. עוף ים? אני מתרכזת, ואז רואה אותם בבירור - "דולפינים!" אני צועקת במלוא גרון, והצעקות שלי נבלעות עד מהרה בצעקות של שאר הבנות המתלהבות. אני רצה אל הסיפון. קבוצה של כמה פרטים עושה לנו שואו מטורף. הסנפירים שלהם צצים ונבלעים במים ומדי פעם הם מגלים חלקים גדולים יותר מגופם החלק, האפור. הם נעלמים אחרי כמה דקות של חסד, אבל החיוך לא יורד לי מהפנים. אני ממשיכה לעמוד על הסיפון, הרוח מעיפה לי את השיער ואני מרגישה מאושרת. אני חושבת על האופטימיות שברגע הזה, ומציינת לעצמי לזכור שגם כשהכול נראה אפור, משהו יכול לקרות ולשנות את התמונה.
החוויה הנפלאה הזאת בתוספת השקיעה המרהיבה שהעשן מעניק לנו, משאירים אותי בהיי גם בערב היווני שמארגנים לנו במלון. הזמר מלמד אותנו סירטאקי (ללא הצלחה), ומעלה את כל אחד מהאורחים והאורחות לכמה דקות של סולו. האווירה מצחיקה, כולם משתטים, מרשים לעצמם להצחיק ולצחוק. אנחנו שוברות צלחות על הרצפה, על הראש, שותות אוזו, רוקדות, ומעודדות את אביטל, שעולה לשיר על הבמה בגרוב שחור וקול מחוספס, שהצטרד מכל הימים המפרכים שבהם היא ומיכל מובילות טיול בתנאים כל כך מאתגרים.
אני נזכרת באמירה של אביטל ומיכל, שלטייל איתן זה כמו לטייל עם חברה, שהן מרגישות כאילו הן מזמינות אותנו לבית שלהן - ולא יכולה שלא להרגיש קצת חמלה כלפי החברות החדשות האלה שלי שאנחנו מטריחות כבר כמה ימים. כשאני שואלת אותן איך הן עומדות באתגר כזה גדול של ארגון טיול, שתי נשים לבד, בלי גב של חברת הפקות, מיכל עונה שזאת זכות ענקית לאפשר לנשים חופש חיצוני שמאפשר חופש פנימי. "בסוף הכול כמו בריצה. בריצה את מגלה את הכוחות שלך ואז את יודעת שהכול אפשרי", אומרת אביטל.
"רוק סטארית"
בבוקר האחרון, אחרי שהעשן מתפוגג, אני מחליטה לתת לבנות כבוד ולהצטרף לאימון הזריחה. להפתעתי, האימון קל לי. אנחנו רצות ביער, בעלייה, עושות פוזות למצלמות על רקע השמש העולה וכשאנחנו מגיעות לראש הגבעה, הבנות מפרגנות ומוחאות לי כפיים. אחר הצהריים אנחנו שטות בסירה לאי אגינה (Aegina), מטיילות בסמטאות שליד הנמל וקונות מהפיסטוקים המפורסמים שלו. בערב, בסעודה המסכמת בנמל הרומנטי של אגינה, מיכל ואביטל מעניקות לכל אחת מאיתנו ברכה כתובה אישית, וכמה מהבנות בוחרות לשתף את תחושותיהן על החוויה שעברו. מישהי אומרת שהטיול הזה הגיע לה ברגע הכי מדויק, אחרת אומרת שהחופשה עלתה על כל הציפיות שהיו לה, אחרת מסכמת, "אני כל הזמן דואגת לכולם, הפעם בחרתי לדאוג לעצמי".
אחר כך, בחדר, אני מסתכלת על כל הסרטונים שהועלו בקבוצת הווטסאפ שלנו ומתגלגלת מצחוק מהתמונות המצחיקות שלי והסרטונים הרבים שבהם אני משתטה. אני גם מסתכלת על הסרטון מהערב היווני, שבו אחרי שכל האורחים חזרו לשבת, עליתי על הרחבה לסולו אחרון ארוך משלי, בפרשנות אישית לריקוד יווני, בלי לדפוק חשבון לאף אחד. אני קוראת שוב את הברכה האישית, המרגשת, שמיכל ואביטל כתבו לי. "רוק סטארית", כך כינו אותי בברכה. אני מבינה שבטיול הזה הייתי משוחררת מתמיד, אף על פי שאלה היו בנות שלא הכרתי, אף על פי שהייתי בתפקיד של כתבת.
ואז נפל לי האסימון. אולי זו האנרגיה הטובה של מיכל ואביטל, ואולי זו הרוח הספורטיבית של הבנות, או הכיף של יוון, אבל לאורך כל הטיול הסתכלנו זו על זו בעיניים טובות, אוהבות. כנראה שזה בדיוק מה שכולנו היינו צריכות, כדי להרגיש שאנחנו לא רק בחופשה, אלא גם חופשיות.
מחיר חופשת Fun&Run: כ-2,100 אירו ל-5 ימים כולל טיסה סדירה, מזוודה, לינה בחדר יחיד, שהות, העברות פרטיות, אופניים ואימונים - החל מ-1,850 אירו כולל הכול - לחדר זוגי.
הכתבת הייתה אורחת של Fun&Run