המושבה שהפכה לבירת ההיפסטרים הישראלית

היא לא בדיוק בצפון, גם לא ממש במרכז וזה אולי מה שהפך את פרדס חנה שבצפון השרון למקום שבו כל אחד יכול להיות מה שהוא רוצה. מחד, המקום התמלא בשנים האחרונות בעירוניים שבאו אליה מתל אביב, רמת השרון ושאר ערי המרכז, שרוצים בית בכפר, גינה וכלב למרות פקקי הבוקר על כביש החוף. מאידך, היא אבן שואבת לביטניקים ואמנים שמצאו בה מקום ליצירה, יזמות וחיי קהילה.

ובתוך כל זאת, לא נשכח את ותיקי המושבה (1929) היקים, שגדלו על ברכי הברון ("הנדיב הידוע"), ולא את אנשי כרכור (1913) ששמרו על צביון של אריסים ערבים מהתקופה העות'מאנית. וכך מתקיימים להם ישן לצד חדש, ותיק ליד צעיר, אמנים לצד בורגנים. משהו במרקם הזה נראה שהולך לא רע, עת אתה נוסע ברחובות הקטנים והבלתי נגמרים של המועצה המקומית, שבה חיים 43 אלף תושבים, אבל עדיין מסרבת להפוך לעיר. אולי בגלל הפרסטיז' שיש בהיותה "מועצה מקומית", אולי כי זה תהליך ביורוקרטי שבחובו גם חסרונות.

כך או כך, פרדס חנה (ע"ש חנה רוטשילד, בת דודתו של הברון) מציינת השנה 90 שנים להיווסדה ו-50 שנים לאיחוד עם כרכור (1959). "אז למה כולם אומרים רק פרדס חנה ולא פרדס חנה-כרכור?" אני שואל את אירית אורן, מנהלת בית הראשונים במקום, ונזכר ב"בלוז כנעני" של אהוד בנאי. "יש רק שני אנשים בישראל שאומרים 'פרדס חנה-כרכור'", היא אומרת לי, "אני וראש המועצה. כולם אומרים רק 'פרדס חנה'". אורן מסבירה, שלשתי המושבות יש סנטימנט חזק לעברן ואף אחת לא הסכימה לוותר על שמה באיחוד. פרדס חנה נחשבה לאחות המפונקת והצעירה שנתמכה על ידי הברון ופקידיו, ואילו כרכור החלה באגודה באנגליה עם הון עצמי ויזמות, שלמרבה הפלא צלחה בתקופה קשה בארץ. כל אחת לא רצתה את השנייה, אבל ממש כמו לפיד וגנץ, הן הבינו שביחד הן יהיו יותר חזקות.

אין לפרדס חנה הרים מסביב, או יותר מדי שטחים ירוקים (חוץ מהאלון הבודד ואלו החקלאיים), ובכלל נדמה שלא נשאר כמעט טבע ירוק בתוך המועצה ששטחה הוא די עצום - כ-24 אלף דונמים (כמחצית משטחה של תל אביב). סיבוב ברחובותיה של פרדס חנה לא חושף אטרקציות רבות, אבל מסתבר שהתושבים הם האטרקציה הכי טובה בה. מאות אמנים (מספר עצום לישוב אחד) פועלים וגרים בה, מה שגורם בכל שנה לקיומו של אירוע "אמנים במושבה" - חמשוש (6-4 באפריל 2019) שבו יתקיימו כ-40 סדנאות למשפחה המתפרשות על פני תשעה מתחמים, שבהם תפגשו כ-120 אמנים ואת תהליך עבודתם. יהיו כאלו שיארחו בביתם, ויהיו גם מסלולי טיול סביב אמנים לפי צבעים וסגנון, משולבים בדוכני אוכל עדתי. הפנינג פאן בסך הכל, מה יש לכם להפסיד?

את הבוקר פתחתי אצל "גבריאלה ורות", בית קפה שכונתי מקסים, שפתחו לפני שמונה שנים, איך לא, גבריאלה ורות במבנה ישן שהיה "בית ניהול חשבונות לחקלאי". זה התחיל כ"קיוסק-קפה", מסבירה גבי גייטיני. עם הזמן, החלו להכין גם אוכל "כי אנשים היו רעבים". בינתיים, רות עזבה ופתחה חנות יד שנייה, ואילו גבי הפכה להיות "הפנים של המקום", כפי שהיא אוהבת להגדיר.

בית הקפה היושב ממש על הרחוב, הוא יצירה אקלקטית של ריהוט, פינות ישיבה מיוחדות ותפריט שכולל בריאות וטעם. למשל, סמודיז בריאים למיניהם, ירקות בקארי וחלב קוקוס וסתם ארוחת בוקר טעימה.

גבריאלה ורות. החרובים 10, 052-4339198.

מאמנות קולינרית, קפצתי לזו הפלסטית. הווארד פוקס גדל בטורונטו, "שם הארכיטקטורה הכי מעניינת זה מקדונלד'ס", לדבריו, כי כל העיר נשרפה לפני כמאה שנים. "גדלתי עם קופסאות בטון וזכוכית", הוא מסביר ומכאן באה ההשראה לציוריו. אי אפשר כל כך להסביר אותם, ואולי גם לא צריך, אבל הם פשוט יפים, צבעוניים ומעניינים. לתוך בד הקאנבס הוא יוצק צבעי שמן המתארים סצנות היסטוריות ואסתטיקה, כמו בעבודה "פולחן האישיות" או "שישה מיליון ואחד", שמתאר מיתות שונות של יהודים, בהן ישוע הצלוב.

הוא מכנה את הז'אנר שאותו הוא מצייר כפיקציה, שבו הדברים לא אמינים אבל יכולים להיות במציאות, בניגוד לפנטזיה. על כל יצירה הוא עובד כשלושה חודשים, אבל הדימיון שלכם יעבוד הרבה יותר מכך.

04-6275052, האתר של הווארד.

ליאת בנימיני אריאל עוסקת בעיסת נייר, "אבל בעיקר בטיפול פסיכולוגי", אומרות חמש פנסיונריות שיושבות בביתה, שהוא גם הסטודיו שלה, ומדביקות נייר צבעוני שהתייבש. בנימיני היא בכלל מאיירת ספרים ותיקה, שמעידה על עצמה כ"נצר לשושלת אמנים מכל הצדדים: ציור, מתמטיקה ומוזיקה".

אחרי 250 ספרים שאיירה, החליטה לחדש וללמוד בעצמה את מלאכת הפיסול בעיסת נייר. "זה סיפק לי את הצבעים ואת העשייה החופשית, בניגוד לאיורים שכבלו אותי", היא אומרת. מזה 18 שנים היא מקיימת סדנאות בביתה, כשהנייר ממוחזר והחומרים על בסיס מים. התוצאה: פסלים נהדרים, כלי מטבח, בובות ואפילו ספה - כולה מעיסת נייר! באירוע האמנות תקיים בנימיני סדנאות (בהרשמה מראש).

054-6604474, לפייסוש של ליאת.

ה"תכשיטה" הבאה שביקרתי אצלה היא יפעת ברקת, בוגרת "בצלאל" וצורפת מזה 20 שנים. יום אחד מישהי ראתה תכשיט מעשה ידיה על צווארה של אשה אחרת, ויצרה איתה קשר. או אז הבינה שיש פוטנציאל למעשה ידיה. ועוד איזה פוטנציאל. מכל העולם באים לרכוש את העגילים, התליונים, השרשראות והטבעות שמייצרות ברקת ועובדותיה הצורפות.

הטכניקה שלה היא צורפות קלאסית של שיבוץ אבנים והלחמות. "כל תכשיט נעשה בהתכוונות מאלה, גם כשמדובר ביצור של מאסות, וכל אחד מקבל את הכי טוב", היא אומרת. קצת קשה להגיע לסטודיו שלה בפרדס חנה, אבל כשמצליחים תכינו את הארנקים.

רחוב האשל 3, 050-2003457. לאתר של יפעת.

הדבר הראשון שקולטים אצל ליאת שרון, תראפיסטית באמנות ובעיקר בקרמיקה, הוא החיוך שלא מש משפתיה. במקור היא מהישוב מכורה שבבקעה, אבל פרדס-חנאית כבר 30 שנה ועובדת עם אנשים דרך גלגל אבניים "כי הוא מדמה את כל השלבים של התמודדות רגשית", היא אומרת וטוענת שהיא לא מרפאה, כי הריפוי נמצא אצל כל אחד מאיתנו. איזה ריפוי? כל אחד והבעיות שלו - מבעיות רגשיות ועד כלליות בחיים.

בטיפול שלה המסתמך גם על שיטות יונגיאניות, מלמדת ליאת לחבק את חוסר האיזון שלנו דרך האבניים והחימר, אבל יש טיפולים גם בפלסטלינה, ציור ועוד. באירוע האמנות היא תציג בבוסתן המשפחתי את עבודותיה היפות, כלים עם "לבבונים" (כך היא קוראת לכלי הלב הקטנים) ובעיקר את החיוך המשמח שלה.

רחוב הראשונים 20, 054-5601969. לאתר של ליאת.

היתה זו שעת צהריים חמימה ומתובלת במעט אובר דוז של אמנים, אומנות ושגעונות. הייתי זקוק קצת לשלוות עולמים נפשית ובעיקר קולינרית. בחצר השוק פגשתי את גיא יצחקי, יזם שלוקח מתחמים ישנים והופך אותם לרעיונות נהדרים שטובים לי ולכם, כמו ברים, מזנונים וחנויות פיצ'פקעס מגניבות (נסו את "פלאות BOX" של מיכל אלון). כך יצר גיא את "חצר השוק" (כמו בכפר סבא וברעננה) - מתחם קולינרי של הופעות על במה פתוחה לאמנים, בעיקר בימי שישי אחר הצהריים, ובאמצע השבוע עולים לנגן די.ג'ייז מקומיים, ועל הדרך אפשר לחטוף בירה ב-Jem's, או פסטה ב"פסטה מרקט" או המבורגר ב"כפרה" - המבורגריה חדשה שנפתחה לפני כחודש.

"כפרה" היא פרי הולדתם של של זמרן בן עמי ובן זוגה בני ביטון, זוג מזכרון יעקב בפרק ב' של חייהם, כשביחד יש להם שישה ילדים "ולכן 'כפרה' הוא הילד השביעי", אומרת זמרן. הם הגיעו לחצר השוק כבליינים מהאזור והתאהבו במקום. בני, שבא מתחום הקולינריה, עומד מאחורי הדלפק ומטגן את הקציצות המוקפדות באיכותן, כך מבטיחה זמרן, אבל גם שתי מנות צמחוניות טעימות מאוד - המבורגר עדשים ופטריות מוקפצות שטעמתי והיו נהדרות. כיף לדעת, שאת המשלוחים של כפרה תקבלו על כלים אקולוגיים מתכלים, ועדיין לא יקרעו אתכם במחיר. 49/37 שקלים למנה בלי/עם צ'יפס וגזוז בטעמים (בהתאמה), כולל ריפיל במקום.

"כפרה", בורגריה עירונית, האורנים 12, חצר השוק. 04-8835050. כשר.

ובגזרת הפחות סופיסטיקייד פוד, במתחם ביג בכניסה הצפונית של פרדס חנה, פתחו לפני יותר משנה עוזי וויקי אהרון את "הכנעני" (ממש כמו הבלוז) חומוסביח ופלאפל. בהתחלה הם הפעילו במקום קיוסק שלא הביא מספיק פרנסה הביתה, ורגע לפני שסגרו אותו התייעצו עם חבר שהמליץ להם לפתוח חומוסיה. ויקי החלה להכין טחינה ירוקה, פלפל שיפקה טחון, רוטב לימון, עגבניות חריפות ושאר מטבלים טובים ואפילו פיתות מעבודת יד (כולל מחיטה מלאה) ופלאפל ללא גלוטן מחומוס - והופ, יש לנו חומוסיה נהדרת. "התגובות של האנשים טובות וזה חיזק אותנו שאנחנו בכיוון הנכון", אומר עוזי. מנת חומוס מפנקת עם רטבים וזיתים - 25 שקלים. טעים כמו בתל אביב, אבל יותר זול ממנה.

הכנעני. מתחם ביג, 052-5270071.

פרדס חנה מתחילה להתקרר עם ערב, שדרת הוושינגטוניות התמירות שמחברת אותה עם בנימינה-גבעת עדה מתמלאת רכבים בפקק אחד ארוך של רכבים שחוזרים הביתה. עומדים בפקקים לעבודה וממנה כדי לחיות בכפר - כל אחד ואיכות חייו הוא.

אני קופץ עם אביעד סיני, חבר במועצת העיר בפרדס חנה, אל ראשת המועצה שרק נבחרה - הגר פרי יגור. היא מתכננת ערים במקצועה ובת המקום, שקיבלה על עצמה מועצה די מנומנמת, בטח מבחינה תיירותית אחרי שבע שנים. "מה הדבר הראשון שאת הולכת לעשות פה?" אני שואל, והיא עונה שלהגדיל את מספר הגינות השכונתיות ולעשות פארק. "זה הכי חשוב לך? גינות שכונתיות?" אני מתפלא. "כן", היא משיבה. "ומה עם תיירות?" אני ממשיך, אבל מבין בהתחמקות מחוייכת ש"לא כרגע".

268 מיליון שקלים הוא תקציב המועצה השנתי מארנונה ושאר תשלומים, ועוד כ-120 מיליון שקלים מגיעים מאזור התעשייה שבשטחה, אבל נראה ששום דבר מהמיליונים האלה לא יילך לתיירות. פרי יגור עסוקה, לדבריה, בלייצב את המקום שהיה אומנם חי אבל עם דופק חלש. לדעתי הזנחת התיירות היא פספוס גדול במקום שיש לו באמת הרבה מה להציע, ושטרם נחשף: מההיסטוריה הוותיקה שעליה יכול לספר גדי פיכטמן, האורים ותומים של פרדס חנה, כמו בית הריס - הבית הראשון של המועצה - או בית "האחוזה" שבה ישנו ראשוני כרכור, דרך האמנים והמטפלים שתוכלו לפגוש באירוע בסופ"ש הבא ועד קולינריה וחיי לילה וקהילה מתפתחים - הפוטנציאל קיים אך אינו מגולם. בכלום. אפילו שלטי הכוונה תיירותיים לאתרים אין, או מסלול טיול בעקבות ההיסטוריה הנפלאה של רחוב מגד שאכלס רופאים רבים ובו גם גר משה שרת ז"ל, אסתר תיאודור (מאבחנת ליקויי הלמידה הראשונה, שגם לימדה שחייה למרות שלא ידעה לשחות) ואחרים. המפה היחידה שמצאתי היתה קבורה איפהשהו בבית הראשונים, שגם הוא הפך למועדון רמי קוב עבור זקני המקום.

התושבים נתנו בוסט רציני לתיירות בפרדס חנה, שאיך שהוא עדיין נשארה עלומה ולא על מפת הטיולים הישראלית. הפוטנציאל קיים, האתרים גם הם והתושבים מקסימים ומרתקים. עכשיו, ממש כמו לפני 90 שנה, מחכים לאיזה ברון רוטשילד שאולי ישקיע כמה שקלים בתיירות, שישתלמו לו בעתיד. ומי יודע, אולי הפעם תהיה זו ברונית?