אוברי ווילצ'ר (Aubry Wiltcher, 35), מיאמי, משפיענית בתחום היוגה (299,000 עוקבים) ומתחרה בנינג'ה האמריקני. הגיעה לארץ במסגרת טיול של עמותת וייב ישראל, שמטרתה לספר את הסיפור של ישראל ולהשפיע על מיצובה ברשתות החברתיות בעולם.
אוברי, שמעתי שאת לוחמת נינג'ה! לאיזה שלב הגעת בתחרות?
"התחריתי שלוש פעמים בנינג'ה האמריקני. בפעמיים הראשונות הגעתי למכשול השני. הפעם האחרונה הייתה במרץ 2023 - אבל תצטרכי לחכות לשידור של התוכנית כדי לראות איך זה נגמר. זאת חוויה מעניינת מבחינתי, כי בסופו של דבר, מה שחשוב זה לא המכשול אלא כמה אני מאמינה בעצמי, כי הפקה כזאת יכולה להיות מאוד מלחיצה".
מה חשבת כשקיבלת את ההזמנה לבוא לישראל?
"לא ממש ידעתי למה לצפות. בניגוד לאנשים אחרים לא הייתה לי שום דעה על ישראל, כי לא ידעתי הרבה. אני לא רוצה להישמע בורה, אבל מעולם אפילו לא הצבעתי, כך שלא היה לי מושג אפילו עם מי ישראל נמצאת בעימות. אני כאילו חיה בכוכב אחר, אני לא צורכת חדשות, לא צופה בטלוויזיה. אבל ברגע שפרסמתי באינסטגרם שאני מגיעה, התחלתי לקבל הודעות פרטיות מכל מיני אנשים שסיפרו לי מה קורה כאן, וכל הזמן ניסיתי להבין מי צודק. כשהתחברתי לערבי, התחברתי לזווית שלו. כשהתחברתי עם ישראלי הבנתי את הצד שלו. זה היה מבלבל מאוד, והאמת היא שהתחלתי להרגיש תחושה מאוד כבדה, לא ידעתי איך להגיב להודעות האלה. מאוד פחדתי איך אני ארגיש בישראל, איך כל העימות הזה מסביב ישפיע עליי".
ואיך את מרגישה?
"אני כל הזמן שואלת את עצמי למה מגיע לי כל הטוב הזה".
"התחלתי לתהות, אולי יש אלוהים באמת"
ראיתי אותך עכשיו בסדנת מחול סופי בבית ביפו, ולא הפסקת לחייך באמת.
"הקשבתי לסיפור האהבה של הזוג שמארח אותנו, יהודייה וערבי, הרגשתי את כל האנרגיה הזאת של האהבה בבית שלהם, ולמדתי כל כך הרבה מהם. אז זה נכנס לתוכי גם בסשן של הריקוד. פתאום הכול הסתדר לי והבנתי איך אני צריכה להגיב להודעות שקיבלתי. זה רק חיזק את המנטרה שלי בחיים - על כף היד שלי קעקעתי את המילים I (Love) You - בחלל שבין אחד לשני יש רק אהבה. זה הדבר היחיד בחיים ובזה אני מאמינה".
עוד כתבות במדור "ביקורת דרכונים":
"לישראל אני לא חוזר": התייר שנחת פה לשלושה ימים, והתאכזב
"אתם מביאים המון ילדים! לא ראיתי דבר כזה": התיירת שנתקלה בישראלים בפסח
"התאהבנו בארץ הזו": התיירים שהחליטו לקנות רק סחורה ישראלית
הרגשת את האהבה הזאת גם בירושלים?
"אמא שלי קתולית ואבא שלי בפטיסט, אבל אני בעצמי לא דתייה. פעם הגדרתי את עצמי אתיאיסטית, ועם השנים פיתחתי אמונה רוחנית. אבל בחודשיים האחרונים פתאום נכנסה בי סקרנות, והתחלתי לתהות, אולי יש אלוהים באמת. אבל הייתה בי התנגדות. האגו שלי אמר לי אל תהיי טיפשה. ואז הגיעה הנסיעה הזאת, ופתאום אני מוצאת את עצמי בארץ הקודש. כשהיינו בכנסיית הקבר כל הזמן חשבתי על אמא שלי, שהלוואי שהיא הייתה פה. ואז שמתי את היד שלי על האבן - ואני לא יודעת אם זה אפקט פלצבו או שזה תוצר של כל השנים האלה שאנשים הביאו לפה את האהבה שלהם - אבל הרגשתי שהכול אמיתי באופן בלתי מוסבר. התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שיש שם משהו".
"הרגשנו בטוחות - אפילו יותר מבשכונות מסוימות באמריקה"
איך היה בים המלח?
"אני אהיה כנה. ראיתי המון תמונות מאוד מאוד יפות של המקום הזה, אבל לקחו אותנו לאיזשהו חוף מבודד, הכי לא פוטוגני, והתבאסתי בהתחלה. גם היה ריח כזה מוזר, והכול היה שומני, אבל אז שחררתי את מה שהיה לי בראש, ורק כשנכנעתי לסיטואציה התחלתי ליהנות. אהבתי את התחושה של הציפה. אפילו הורדתי את בגד הים, והיה מדהים לחוות את זה. אחר כך צילמנו, עשינו מדיטציה ויוגה מול הנוף היפה הזה של המדבר. היינו גם בסדנת סאונד הילינג והכול היה כל כך מרגיע שפשוט נרדמתי. בנחירות. לא יודעת אם זה רק האוויר של ים המלח או גם בגלל הג'ט לג..."
היה לכן גם זמן בתל אביב?
"בינתיים היה לנו מעט זמן חופשי בערב אחד, והסתובבנו קצת. מאוד הפתיע אותנו שהרגשנו ממש בטוחות - אפילו בטוחות יותר מבשכונות מסוימות באמריקה".
אז איך את מסכמת את החוויה עד עכשיו?
"אני מרגישה כל כך בת מזל. להיות עם האנשים הנפלאים האלה בצד השני של העולם, מרגישה הכרת תודה אינסופית. לא הייתה לי דעה כשהגעתי, אבל עכשיו יש לי הרבה מה להגיד".