במקום הנכון, בזמן הנכון: נסעתי לכנס במרוקו, ונקלעתי לרגע היסטורי בחיים | יומן מסע

הגעתי למרוקו להשתתף בכנס תיירות של התאחדות משרדי הנסיעות, שאירח משרד התיירות המרוקני. רצה הגורל והכנס הזה התקיים במקריות בשבוע היסטורי במדינה, והשהייה שאמורה הייתה להיות קצרה, הפכה עבורי למסע קסום ברחבי המדינה. מסע שכלל מיני טיול שורשים, שהרי אימי ומשפחתה נולדו וגדלו במרוקו, אבל יותר מכל - טיול במדינה אחוזת טירוף כתוצאה מהסנסציה הבלתי רגילה שחוללו שחקני הנבחרת שלה במונדיאל בקטאר.

הכנס התקיים במלון גרנד סבוי מרקש, בהשתתפות כ-300 יועצי תיירות וסוכני נסיעות משלל משרדים ברחבי ישראל, בכירים בענף התיירות ממרוקו וישראל והנהגת התאחדות משרדי הנסיעות בהובלת היו"ר קובי קרני והמנכ"לית טלי לאופר. הכנס כלל בין השאר נאומים, פאנלים, תערוכות, מפגשים, הרצאות מרתקות של ד"ר אייל דורון והעיתונאי אוהד חמו, וגם הרבה פאן.

כך למשל בערבים התקיימו ארוחות ערב מרוקניות חגיגיות, שכללו בין היתר את המאכלים המרוקניים המוכרים כמו קוסקוס, ספינג', מופלטות, שלל סלטים מיוחדים, ועוגות וקינוחים מסורתיים. בגזרת ההופעות נהנינו ממוזיקה של להקות מקומיות, עינת שרוף עם האנרגיות הבלתי נגמרות שלה, שמעון בוסקילה - איך לא?, וגם נטע אלקיים והלהקה המעולה שלה.

מנכ"ל משרד התיירות המרוקני, עאדל אל פאקיר, בירך את החברים שבאו מישראל בברכת "ברוכים הבאים" בעברית, ואמר כי מרוקו "היא הבית השני שלכם". הוא ציין שבמרוקו מעוניינים לראות את המשך תנופת התיירות מישראל למדינה וגילה כי בשנה האחרונה ביקרו בה כ-70 אלף ישראלים. "היעד ל-2023 הוא לשלש את המספר הזה ולהגיע ל-200 אלף תיירים מישראל". יצא לי לשוחח עם מר אל פאקיר, אבל אותי עניין דבר אחד. כדורגל, נו מה? אל פאקיר גילה לי שהוא היה מאוד מעוניין לקיים משחק ידידות בין נבחרות ישראל ומרוקו. זה היה לפני שידענו מה הולך להתחולל.

בספרד מציעים: בואו לקנות כפר שלם בפחות ממיליון שקלים
הכל כלול בחופשת החורף המושלמת שלנו באירופה
האיים המלדיביים: חופשה בריזורט הכי מפנק שיש לישראלים

כשחישבתי את תאריכי הנסיעה, לפני שהמונדיאל התחיל, הנחתי לעצמי שכשאגיע למרוקו, הטורניר כבר יהיה בשלב שמינית הגמר, הנבחרת המקומית כבר תסיים את חלקה בו והשחקנים יהיו בבית. הם הרי הוגרלו לבית קשה, עם בלגיה החזקה וסגנית אלופת העולם קרואטיה. למרות שהימרתי עליה כהפתעת הטורניר (מי דמיין בכלל עד כמה?), עדיין בתוך תוכי לא האמנתי כל כך באריות האטלס. ואוי כמה שטעיתי.

יום שלישי הגיע, היום בו מרוקו משחקת מול ספרד בשמינית הגמר. הלו"ז של הכנס כלל סיור בגני מז'ורל ובמוזיאון איב סאן לורן. עם כל הכבוד לגנים ולמוזיאון, אני ידעתי מראש איפה אהיה בשעת המשחק. בכיכר המרכזית של מרקש, ג'מע אל פנה, עם כל האוהדים צופה במשחק על מסך הענק במקום. שם הכרתי את עבדל, המדריך שיהיה צמוד אלי במשך כל השהייה שלי במרוקו. מה זה מדריך? אח.

אחרי הניצחון האדיר והעלייה לרבע הגמר החלטתי להאריך את השהות במדינה ולחוות את טירוף המונדיאל מקרוב. במרוקו עדיף לטייל עם אדם מקומי, שיודע את השפה ואת התרבות ויידע בדיוק לאן לקחת אותך במדינה הענקית הזו.

אחרי הטירוף בכיכר, עבדל לקח אותי לארוחת הערב החגיגית שהתקיימה במסגרת הכנס. כמובן שאיחרתי אליה, ואפילו לא התלבשתי והתקלחתי לפני. הגעתי ישירות מהכיכר, מזיע, לבוש בחולצה של הנבחרת שקניתי בשוק. מספר 7, חכים זייש. החולצה הכי נכונה לאותו ערב. והמרוקאים שהיו במסעדה כל כך אהבו את זה. נו מה? הם היו בעננים.

אמרתי לעבדל שאני רוצה להישאר במרוקו לפחות עד אחרי רבע הגמר ואשמח שיצטרף אלי, ידאג לי ויראה לי את המדינה. הוא לא היסס, בנה לנו תכנית שכללה לינה, ארוחות, נסיעות וצפייה במשחקים כמובן. אמרתי לו שעם כל הכבוד לאתרים התיירותיים המובנים מאליהם, אשמח לחוות את מרוקו "האמיתית". "תן לי לחיות קצת כמו מרוקאי", אמרתי לו. "קח אותי למקומות האמיתיים. אני רוצה לטעום ממה שיש למרוקו להציע". הוא הבין את הראש שלי ומהנקודה הזו לא הייתי צריך לומר מילה. נתתי לעבדל להוביל.

הגענו ממרקש לקזבלנקה, העיר הגדולה והמאוד שונה ממרקש. אם למרקש יש קלאס ואווירה יותר מסורתית, קזבלנקה היא כבר עיר עירונית. לטוב ולרע. יש ים מהמם עם טיילת יפה וחדישה, יש את המסגד המרשים על שם חסן השני, ויש גם את הצד העני והשבור. אמרתי לעבדל שאם אני כבר בקזבלנקה, אני רוצה לחפש את הבית שבו אימי נולדה וגדלה. הגענו למקום אליו כיוונה אותנו, ומצאנו את הקולנוע המפורסם שהיה ממול הבית. הקולנוע כבר סגור אבל המבנה נשאר. נהג המונית ישר הבין במה מדובר. הבית עצמו? כנראה נהרס. טוב נו, עברו כמעט 60 שנה.

הרובע היהודי בקזבלנקה, מה שמכונה במרוקו "מלאח", נראה מאוד ישן והרוס. לא בכל עיר המלאח במצב הזה. עם זאת, יש בכל הלכלוך והאי סדר גם משהו קסום. אחרי קזבלנקה, תכננו מסלול דרומה לאורך החוף. היעד הבא שלנו היה אל ג'דידה - עיר נמל עם כמה מסעדות דייגים משובחות. אחת מהן, Snack l'mraissa, בה אכלנו, התגלתה להיות אחת ההצלחות הקולינריות בטיול. שולחן מפנק מלא בסלטים מרוקאים, רטבים, לחם וצ'יפס וכמובן צלחות דגים מלאות במגוון רחב ממה שמציעים חופי העיר באוקיינוס האטלנטי. אוכלים עם הידיים. בכלל, זה משהו שהייתי צריך להתרגל אליו במרוקו. הרבה פעמים מוותרים כאן על הסכו"ם. גם כשאכלנו קבבים לצורך העניין, מזלג וסכין לא היו מעורבים בדיל. הכנו לנו פיתות קטנות מהלחם שהוגש לצד הקציצות ואכלנו איתן את הבשר.

בערב הלכנו לראות את משחקי רבע גמר המונדיאל של קרואטיה מול ברזיל, ומיד אחריו הולנד נגד ארגנטינה. המקומיים בבית הקפה שישבנו בו היו חלוקים. חלק רצו שארגנטינה תנצח בגלל, איך לא, מסי. חלק אחר רצה שהולנד וקרואטיה ינצחו כי לדעתם יהיה קל יותר למרוקו מולן בהמשך. רגע, הלו, אתם כבר חושבים על ההמשך? שכחתם שיש לכם מחר משחק רבע גמר מול פורטוגל וכריסטיאנו רונאלדו?

ישנו בריאד, מקום האירוח המסורתי של משפחות במרוקו, AirBNB מקומי אם תרצו, והמשכנו מאל ג'דידה דרומה לעיר איסווירה כדי לצפות במשחק רבע הגמר. באוטובוס לאיסווירה היו שתי עצירות, אחת בסאפי, עיר חוף המוכרת לגולשים שבינינו ועצירה נוספת במקום פחות מוכר - סבט גזולה שמו. כבר מתוך האוטובוס הבנתי שהגענו למקום בו הזמן עצר מלכת. כשירדנו ממנו כבר חיכו לנו ילדים קטנים שרצו למכור לנו ממחטות אף.

היינו רעבים ועבדל אמר לי ללכת אחריו ולא לדבר אנגלית שתסגיר שאני תייר. לא בכל מקום במרוקו רגילים להיתקל בתיירים, וכדי להוריד במידת מה את רמת החשדנות, לי ולו הייתה במהלך הטיול הבנה עיוורת לאורך המפגשים שלנו עם שלל דמויות. הוא עשה לי סימן, ואני הבנתי איך עלי להתנהג. הלוק המרוקאי שלי עזר לי לא מעט להתמזג עם המקומיים. אם היה זורק לי מילה במרוקאית, איזה ה'זי (בוא) עסיסי אחד למשל, הבנתי שעלי להיכנס למוד ה"מקומי" שלי. מקום כזה היה המקום אליו עבדל לקח אותי לאכול בו צהריים - שוק שאני לא חושב שיותר מדי תיירים הגיעו להסתובב בו במשך השנים. הקידמה לא הגיעה לכאן, ומצאתי את עצמי מתהלך בתוך בוץ בין שלל הדוכנים. בהתחלה ניסיתי פה ושם להתחמק ממנו כדי לא ללכלך לגמרי את הנעליים עד שהבנתי שזה בלתי אפשרי ואין מה להילחם. עבדל הלך לקנות בשר אצל אחד הקצבים במקום, שחתך ופרס לו כמה נתחים. משם הלכנו כמה מטרים לעמדה אחרת - עמדת המנגל. עבדל הגיש לבחור את הבשר שזה עתה קנה. הבחור חתך, הכניס למטחנה, תיבל ושם על האש בזמן שהתיישבנו לשתות תה עם שיבא. התענגנו על הארוחה שהוגשה לנו עם פיתות וירקות צלויים, אבל מפה לשם ברח לנו הזמן.

אנחנו בעצירה, ויש אוטובוס שצריך לקחת אותנו לאיסווירה. למזלי עבדל הכיר כל כך הרבה אנשים לאורך המסע, כולל את נהג האוטובוס שצילצל אליו ואמר לו שהגיע הזמן להמשיך בנסיעה. עבדל לא חשב פעמיים, עצר ילד שהסתובב בשוק עם חמור וסימן לי לעלות על ה"כרכרה" המאולתרת שלו. לקחנו "מונית" ספיישל לאוטובוס. החמור הלא מהיר במיוחד הוליך אותנו לאורך השוק, בין האנשים כשברקע כולנו צועקים לו "סיר! סיר! סיר!" (קדימה! קדימה! קדימה!). הגענו לרחוב, קיבלנו זכות קדימה ממשאית ומרחוק ראיתי את האוטובוס שחיכה לנו ולחמור כדי שנגיע אליו ונמשיך בנסיעה. העצירה הלא מתוכננת בסבט גזולה הייתה אחד הרגעים המיוחדים שחוויתי בטיול.

שמה המוכר יותר של איסווירה - מוגאדור. מקור השם? פורטוגזי. כמה סמלי. על מה שקרה באיסווירה אחרי עוד ניצחון בלתי ייאמן על פורטוגל כבר כתבתי באתר זה. אבל רגע, אריות האטלס ממשיכים במונדיאל. יש חצי גמר ביום רביעי. אני טס בחזרה לישראל ביום שני. אבל אני חייב להישאר פה. מה עושים? מזיזים את הטיסה כמובן.

שאלתי את עבדל אם יוכל להישאר איתי לעוד כמה ימים. אבל כמה ימים? באמת שכבר אין לי מושג מתי המסע הזה יסתיים. מרוקו עלתה הרגע לחצי גמר המונדיאל. לא חשבתי שיעלו לרבע, לא חשבתי שיעלו אפילו לשמינית. מה קורה פה?? אולי הם גם יעלו לגמר? אולי יזכו בגביע?? טירוף.

בין החגיגות ברחוב, נכנסנו לאחד הבארים לצפות במשחק הנוסף, הרי עכשיו צריכים לדעת מול מי מרוקו תשחק. אנגליה או צרפת. בכל מקרה יהיה קשה. רוב תושבי מרוקו אמנם מוסלמים, אבל אלכוהול הוא לא מצרך נדיר, שהרי רבים מנהלים אורח חיים חילוני לחלוטין. הבר היה מלא במקומיים שמחים, שתרבות שתיית הבירות שלהם משעשעת. תמיד מגישים לך שני בקבוקי בירה בבת אחת, ופותחים לך אותם, יחד. זו המסורת. מי אני שאתווכח? סיימנו לשתות את הבירות שלנו, בזוגות כמובן, והלכנו לישון.
באיסווירה, העיר בה נולדה סבתי, הלכנו לטייל למחרת לאורך החוף. מסתבר שביום ראשון החוף מלא בקבוצות אנשים שמשחקים כדורגל לכל אורכו. חלק מהחובבים עושים רושם שהרמה שלהם גבוהה יותר, ובאים לשחק עם ציוד בהתאם, וחלקם האחר בונה שערים מחולות. מה שבטוח, כולם נהנים. בייחוד שזה ה-יום וה-תקופה לשחק בה כדורגל. חשבתי לעצמי שבטח שההוא שרץ לידי ו"שרף" את הקו חש אשרף חכימי לרגע.

השוק של איסווירה אינטימי ויפהפה, הוא ממוקם על הים, סמוך לסירות הדייגים והמוני השחפים שעפים ממש נמוך ומסייעים לתמונות לצאת הרבה יותר טוב. בדוכני הדגים ניתן למצוא כרישים לצד סרדינים. אנחנו בחרנו בסרדינים הפעם וכמו בשוק הקודם שהיינו, קנינו את הדגים ומיד הלכנו לגריל הסמוך כדי ליהנות מארוחה בשוק השמשי, צופים לים. בהמשך הגענו לבית הכנסת של הרב פינטו בעיר, שם פגשתי זוג ישראלי חביב שבדיוק ביקר שם. אחרי שיחה קצרה הם סיפרו לי שיש להם בת מוזיקאית. שאלתי מי זו והם ענו שהיא מנגנת בלהקה של נטע אלקיים. הראיתי להם סרטון שצילמתי כמה ימים לפני בהופעה שלה במרקש, בו מופיעה הבת שלהם. הם התלהבו. עולם קטן, מרוקו קטנה.

יש לנו יום מנוחה מהמשחקים וביום הזה ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות. ביקשתי מעבדל שיקח אותי לגלוש. למרות שמרוקו ידועה בתור יעד גלישה פופולרי, לא חשבתי שאצליח להגיע לחופי הגלישה הבאמת טובים, בגלל אילוצי זמנים. אבל הגורל - ואריות האטלס - רצו כנראה שאגשים גם את היעד הזה.

הגענו לעיירה טגאזוט, שם ישנו בדירה שנמצאת ממש על הים. כבר כשהגעתי למקום הבחנתי בנוף המשתנה. הרבה תיירים מכל העולם שבאו לגלוש, וגם למקומיים יש את הלוק המוכר של הגולשים (במלעיל). הגעתי לאחת מחנויות הגלישה כדי להתארגן על גלשן וחליפה. סיפרתי לחבר'ה שם שאני מנתניה ושהגולש המרוקאי רמזי בוחיאם זכה השנה בתחרות הסבב העולמי שהתקיימה בעיר שלי. הם כמובן הכירו את ההישג של חברם למים ושמחו שיש מישהו מישראל שמכיר את ראמזי.

אחרי שקיבלתי המלצות על כמה ספוטים באזור, יצאנו לחפש את הגל. הגענו ל-Anchor Point, אחד מהחופים המוכרים במדינה. גל ארוך מאוד (פוינט ברייק). התברר לנו שבבוקר הייתה רעידת אדמה שהרימה את הים וכך יצא שקיבלנו ים גבוה (2 מטר פלוס). החתירה הייתה קשה - 40 דקות לחזור בחזרה למעלה, לפיק, אחרי שתפסת גל. אני שלא נמצא בכושר שיא בלשון המעטה, הסתפקתי בסופו של דבר בגל אחד ארוך ומהנה. נשמע מעט, אבל אותי זה יותר מסיפק. אווירת הגלישה התמזגה בצורה מושלמת בחוף עם המדינה בה אנחנו נמצאים. למעלה, לפני שנכנסים למים, משקיפים על הגלים והגולשים, כשברקע מסתובבים מוכרים עם סלסלאות ספינג' וקנקנים של תה עם נענע. ביציאה מהמים, בחוף, הולכים על החול בין גמלים וסוסים. אווירה שלא חושב שאפשר למצוא בשום מקום אחר בעולם.

בטגאזוט טיילתי ברכב של עותמן, קרוב משפחה של עבדל, שהגיע מאגאדיר והביא איתו חבר בשם וואליד. עזבנו את העיירה ונסענו לכיוון ההרים - הרי האטלס. הנסיעה הארוכה בנופים המשגעים, כשברקע שירים במרוקאית, הייתה עוד אחד מהשיאים בטיול. הגענו למפל באזור שנקרא אימוזר, לא רחוק מאגאדיר. השתכשכנו קצת במים הקפואים, הזמנו כמה טנג'ינים לארוחת צהריים והמשכנו למרקש. התכנון היה שעותמן יסיע אותנו לנקודה מסויימת, משם ניקח מונית למרקש, והוא והחבר וואליד יסתובבו בחזרה הביתה לאגאדיר. הסיבה לעצירה ללילה במרקש הייתה כדי להתקרב קצת ליעד בו נראה את משחק חצי הגמר של מרוקו נגד צרפת - הבירה רבאט. מרוקו מדינה גדולה והמרחקים מעיר לעיר כוללים שעות רבות בדרכים.

בדרך אמרתי לעותמאן שנראה לי שראיתי בצד שוטר שהסתתר בין השיחים וצילם אותו. אחרי קילומטר כבר ראינו ניידת שסימנה לנו לעצור. כבר פעם שנייה שעוצרים אותנו היום. הפעם לשוטר היו הוכחות. עותמאן צולם כשהוא נוהג 20 קמ"ש מעל המותר, ועכשיו השוטר הודיע לו שהוא לא יכול לנסוע לשום מקום, שהרשיון נלקח לו, ושמפה הוא נוסע להישפט. מה זה קשור עכשיו?! עבדל שישב מאחורה יצא לטפל בעניינים וניגש לשוטרים, לא לפני שענד את תג המדריך שלו. "אסביר להם שאני מייצג את ממלכת מרוקו!", אמר. אחרי כמה דקות הוא חזר וסימן לעותמאן שייסע. "איך עשית את זה?" "הרבה דיבורים וקצת בקשיש".

בגלל שאותו שוטר הפנה את תשומת ליבו של עותמאן לכך שאחת המראות הקדמיות ברכב שלו שרופה, הוא פחד להסתובב ולחזור לאגאדיר ואולי להיתקל שוב בשוטר, הפעם בלי עבדל שיחלץ אותו. אז הוא החליט שהוא מצטרף אלינו למרקש. היה מצחיק לראות את עבדל מכוון אותו לדרך צדדית לעיר, בה לא יהיו שוטרים בדרך. גם כשהגענו כבר למרקש, לכיכר מרכזית בה עמדו שוטרים מכל צד, שעשעו אותי ההסתתרויות מאחורי מוניות גדולות ואוטובוסים כדי שלא יקלטו שהמראה שרופה.
עבדל הוא בן אדם לא צפוי לפעמים. יום אחד קבעתי איתו שנעשה מקלחת וניפגש לארוחת ערב באחת המסעדות. הוא הגיע עם קרחת. אמרתי לו "וואו מאיפה זה בא?", והוא ענה: "החלטתי להסתפר כמו המאמן של מרוקו, אולי זה יביא את המזל".

עבדל מסתובב איתי כבר שבוע ועד עכשיו הוא לבש רק את הגלבייה המסורתית שלו. ככה אני מכיר אותו, זה הלוק היחיד שראיתי אותו בו. כשהגענו למרקש כל אחד הלך להתקלח וקבענו שניפגש עם חברים שלו לבר. עבדל הופיע - הפעם עם חליפה. ג'קט מחוייט, צעיף מסוגנן. שוב, מאיפה זה בא?
במרוקו יש לא מעט חתולי רחוב וכלבי רחוב. מה שצד את עיני בבעלי החיים במדינה הוא הרוגע שלהם. רובם שוכבים להם בשקט, בין בני האדם, הכלבים לא רודפים אחרי החתולים אלא חיים יחד איתם. החתולים לא בורחים בפחד כשהאנשים מתקרבים אליהם. מחזה לא נדיר בכלל הוא לשבת לאכול במסעדה, בין אם בחוץ ובין אם בפנים, כשלפתע יתקרב חתול, או כמה חתולים. המקומיים יכבדו אותם בין ביס לביס באוכל שלהם, יזרקו חתיכת אוכל בנונשלנטיות.

כמו החיות, כך גם בני האדם. אחד הדברים שמאפיינים את המרוקאים הוא הרעות ששוררת בין האנשים. אחווה מעוררת קנאה. הם פשוט נחמדים ואדיבים אחד כלפי השני, גם אם אין היכרות מוקדמת. תמיד מחייכים, תמיד מחליפים סמול טוק, עוזרים כשצריך. כך למשל, כשעלינו לרכבת המהירה (280 קמ"ש) ממרקש לפס, נסיעה של כ-540 קילומטר, חיפשנו איפה לשבת. עברנו בין התאים, כשבכל תא יש שני ספסלים עם 5 מקומות, אחד מול השני. הגענו לתא כמעט ריק בו שכב גבר שישן לאורך אחת משורות הספסלים. כשנכנסנו אותו אדם קם לכבודנו, עזר לעבדל להרים את המזוודה שלי ולשים אותה מעל המושבים, ואז פשוט קם והלך לחפש לו תא אחר בחיוך. פינה לנו את התא. לעבדל הסיטואציה הייתה רגילה לחלוטין, ואני חשבתי לעצמי: "אם כזה דבר היה קורה בארץ..".

מה שהיה טוב בלטייל עצמאית עם עבדל, היה זה שהוא הכיר המון אנשים לאורך הדרך. בכל מלון או ריאד בו שהינו, הוא דאג להסיר את דאגת הצ'ק אאוט מליבנו, והדברים שלנו נשארו בחדרים עד השעה שהיה עלינו להמשיך ליעד הבא. דבר טוב נוסף בלטייל יחד איתו הוא הגמישות והספונטניות. יש מסלול, אבל הוא לא חקוק בסלע. שמתי לב שבגלל שיצאנו באיחור עם הרכבת לפס, נאחר לצפות במשחק חצי הגמר הראשון בין ארגנטינה לקרואטיה. שאלתי אותו אם יש אפשרות לרדת במקום אחר, בתחנה מוקדמת יותר, כדי שנספיק לראות את המשחק. תוך 3 דקות ושני טלפונים עבדל בישר לי שנרד מהרכבת שעה קודם - בעיר מקנס. הוא ביטל את החדרים בפס, וסגר מלון במקנס. התכנית השתנתה, ואני נשמתי לרווחה. נספיק לראות את המשחק, ולפס נגיע מחר.

פגשנו חבר של עבדל במקנס, קיבלנו את החדרים ושמנו את הדברים שלנו במלון. הגענו בול לשריקת הפתיחה של המשחק בקפה מקומי, במיקום מעולה מול אחד מהמסכים שהיו במקום. בבתי הקפה במרוקו יושבים לרוב גברים ששותים קפה ותה ומעשנים סיגריות. אין אוכל. עם כל כוס קפה שתזמינו תקבלו בקבוק מים מינרלים ליד. מהר מאוד גיליתי איזה סוג של קפה מתאים לי. קפה נואר (שחור), אספרסו, ואם אני רוצה לשתות קפה עם חלב, הייתי מבקש נוס נוס. נוס נוס היא גרסה מרוקאית לכוס קפה שחציה אספרסו וחציה חלב. יותר חזק מקפוצ'ינו או לאטה. תענוג. בשדה התעופה ראיתי תייר שהתבלבל עם השפה והתקשה להזמין לו כוס קפה. אני הגעתי לידו בנונשלנטיות והזמנתי במרוקאית כוס נוס נוס. ככה בפשטות, כמו מקומי. הרגשתי גאה בעצמי כאילו עליתי שלב במונדיאל.

יום רביעי, היום בערב נבחרת מרוקו משחקת בחצי גמר המונדיאל מול צרפת החזקה. מאז שהגעתי למדינה לא ירד פה גשם. היום הוא לא מפסיק, מהבוקר. אולי זה מבשר רעות. אני עדיין במרוקו, צריך קצת אמונות תפלות פה ושם, לא? היינו בפס וספרו, שוחחנו עם כמה אוהדים על ההתרגשות לקראת המשחק. חזרנו למקנס לאכול צהריים במקום של חבר של עבדל, אולם אירועים בו התקיימו הכנות לקראת הצפייה ההמונית הערב. פתחו לנו שולחן והגישו לנו ארוחת צהריים עשירה, שלאחריה היינו על המונית בדרך לבירה רבאט. בעוד הסופה רק התחזקה, את הכביש בקושי היה ניתן לראות, נסיעה קצת מפחידה אם לומר את האמת. מה שבטוח, כבר הבנו שצפייה המונית בכיכר לא תהיה היום. בתי הקפה היו מלאים עד אפס מקום, וכל מי שנכנס לצפות במשחק רכש כרטיס כניסה. ממש אווירה של אצטדיון כדורגל.

את מה שהלך במשחק תיארתי מעל דפי אתר זה בבוקר שאחרי, אבל אציין שפרץ השמחה שהגיע מיד אחרי שהאכזבה מההפסד שקעה לה, היה מעורר השתאות. חשתי גאווה כמעט כמו מקומי, שהרי הייתי כאן לכל אורך המסע המופלא של האריות בשלבים המוקדמים של המונדיאל. השוטרים עמדו בצד בעוד האוהדים מדליקים אבוקות, זיקוקים, מתופפים, רוקדים ושרים. הם נתנו להם להוציא את הרגש החוצה, לא עצרו אותם לרגע. גם הם שמחים וגאים בנבחרת שלהם.

ביום האחרון אני ועבדל התעוררנו בריאד שלנו במדינה (כך קוראים לחלק העתיק של העיר, מדינה) של רבאט, טיילנו בה קצת, ראינו את ארמון המלך ומשם נסענו בחזרה לקזבלנקה, לא לפני שקנינו קצת מזכרות להביא בחזרה לישראל. הטיסה חזרה הביתה, שנדמה היה שלא תקרה כבר, קורית. נפרדתי מעבדל בחיבוק חזק. הוא היה כמעט כל עולמי בעשרת הימים הללו, צמוד אלי חזק-חזק. מדריך, אח, לפעמים מרגיש אפילו כמו אבא ששומר עליך.

נסעתי לכנס תיירות במרוקו למשך 4 ימים קצרים, שהתארכו לכמעט שבועיים של מסע מופלא במדינה שנקלעה לחלום היסטורי. שבועיים חוייתיים שאזכור כל ימי חיי.

נוסעים למרוקו ומעוניינים לטייל עם עבדל? ניתן ליצור איתו קשר במייל artcreationabdel@hotmail.com. בין אם אתם מטיילים בקבוצה גדולה, מצומצמת, בזוג או כמוני - לבד