מסלול הטיסה לשדה התעופה AKTION בפרבזה חוצה לא מעט מיוון, וכמו כל מעוף אווירי בשמי המדינה המופלאה הזאת, הוא משקיף בדרכו על אינספור איים ולשונות קרקע, חופים נסתרים ולוקיישנים פוטנציאליים לסרטים שגיבור-העל היחידי בהם הוא צבע המים.
כחול כהה, וכחול עמוק, כחול-יוון ותכלת וטורקיז ושקוף. הגלגלים מתעוררים משנת הבוקר שלהם, הטייסים מנמיכים, אבל הנוף הבלתי אפשרי הזה לא מוותר, וממשיך. עוד שביל מוצל מוביל לעוד מפרץ סימטרי שבו חול מושלם ומים מושלמים וחיים מושלמים. טאצ'דאון. אפטאון. הללויה.
השפע היווני הבלתי נתפס (וגם מכעיס ומעורר קנאה כמובן, אם אתה חופר ממש מעט בנפשך ודולה את האמת הפשוטה) מציע אינספור קומבינציות-חופשה, ומספר דומה של אזימוטים לקחת עם הירידה מהמטוס.
כמעט כולם (שוב, מרתיח) שווים, וגם כשאתה חושב שמיפית פחות או יותר את האיים, פילטרת מאפיינים והגעת כבר לאן שרצית להגיע, דע כך - הקריביים של יוון והחוף המושלם עוד מחכים. או בניסוח אחר, פתלתל פחות, ממוקד יותר וניתן לגיגול - אפירוס.
המחוז הצפון-מערבי של יוון מפלרטט בעיניו עם קורפו, כמעט נוגע בלפקדה ומלטף ממש את מי מפרץ אמברקיקוס ואת הים היוני.
פריטה של התיאור הגיאוגרפי הזה למטבעות אינסטגרמיים מעניקה, כצפוי, עושר עצום של תמונות, וסיפור יווני שהוא סטורי של חופשה.
זה אומר, בין היתר, הרים ירוקים הצופים על חופים ירוקים, רחובות עתיקים וחומות עתיקות עוד יותר, ומים. כל כך הרבה מים. ברצינות, אפילו הביצות המיתולוגיות שלהם ירוקות מספיק ויפות מספיק כדי לתחזק אטרקציה ישראלית משגשגת.
פרבזה עצמה הייתה נקודת הנחיתה הרכה שלנו. מדובר בעיר נופש קטנה - כ-30 אלף תושבים - שיודעת לרקוח תבשיל יווני מוכר ולתבל אותו עם יד מקומית, שרק מוסיפה עוד עומק, ועוד טעם.
הביס הזה מכניס לגוף סמטאות צבעוניות ויצרני אוזו קטנים, חנויות מזכרות שלא חוטאות בעודף-פושינג תיירותי וטברנות שזוכרות לצאת לסייסטה, וזוכרות גם לחזור ממנה.
לצדן, מתרחש תהליך יפה לא פחות של זיכרון, בדמות אתרים ארכיאולוגיים הנשזרים בשולי היישוב (לרבות מתחם שיודע לדבר עם המתים ואמפיתאטרון מרהיב אחד שעתיד לקום לתחייה בשנים הקרובות, ולשוב לארח מופעים), וסיפור מיתולוגי על ניקופוליס, עיר הניצחון שידעה התקפות לרוב, וקרב אחד יותר מדי.
המפרץ עצמו יוציא אתכם הלאה, לאופק היווני (והישראלים מנצלים כבר את המיקום הזה ומטפסים על לא מעט יאכטות), אבל גם יספק לנשארים חווית שיט מעולה וקצרה יותר, שהיא למעשה דייט-דולפינים מרגש וממוסס ציניות (ותאמינו לי, ניסיתי).
משפחת ג'יוואנוס אחראית על שתי סירות קטנות העוגנות דרך קבע במרינה, ויוצאות מדי בוקר לאותה פגישה. האב יאניס והאם ואיה על סירה אחת, בנם דימיטריס ובתם קטיה על האחרת, במעין ריקוד משפחתי מקסים ומופלא שמותיר אותך עם תהיות פנימיות לגבי ארוחות שישי וליל סדר, למשל, ועל סדר העדיפויות בחיים שבחרת לך.
זמן קצר לאחר יציאת הסירות, מצטרפים צבי ים לריקוד, ומעט אחר כך מגיעים הכוכבים היונקים, מקיימים את ההבטחה הפרסומית המוקדמת ל-"100% סיכוי שתראו דולפינים".
הספירה המעודכנת ביותר העמידה את הלהקה על כ-150 פרטים, וזה ניכר. הם שוחים אל הספינות, נצמדים אליהן בשמחה, משתמשים בזרמי המנוע כבג'קוזי ונעלמים כליל רק כדי לשוב אחרי כמה שניות באנרגיית-דילוגים מדבקת.
כשהשואו מסתיים, חותכת המשפחה הצדה, ומובילה את הספינות לאחד מאינספור המפרצונים התכולים באזור. עוגנים מוטלים, חבלים נקשרים, וסולמות קטנים מתקפלים החוצה, למים.
קפיצה פנימה, ואתה שוכח הכול חוץ מאת הרגע בכבודו ובעצמו. הטיפוס חזרה, שעלול היה להיות מעט עצוב, מפשיר היטב בזכות האוזו והציפורו שרוקח האב בעצמו, ובעיקר בזכות הארוחה המפוארת שבישלה האם במטבח התחתון - "קצת מזאטים", כהגדרתה. "משתה", כהגדרת כל אדם שראה מאזט מתישהו בחייו.
ההבטחה מומשה. דולפינים במפרץ אמברקיקוס
אטרקציה אחרת, גם היא מבוססת מים ורטיבות כמובן, מחכה לכם בקניון של נהר האכרון (Acheron), המתפתל מהגבעות הירוקות ומציע בדרך יובלים רגועים יותר, ברמת הילדים והחוויה הפוטוגנית, אך גם מסלולים מאתגרים במיוחד, שמטפסים לדרגות קושי 4.
מסביב לכפר גליקי (Gliki) התפתחה כבר תעשייה זעירה של הדרכות וחברות, ולא מעט חוויות הממנפות את הטבע לכדי חיוך. ראפטינג, כאמור, אך גם אומגה ובית קפה אחד לפחות עם מיקום אסטרטגי בין מים לעצים.
המחירים סבירים ובהחלט בלתי ישראליים, ונדמה שרוב נותני השירות שם עושים את עבודתם היטב, אך מעל כולם התבלטה "Trekking Hellas" בהובלת דימיטרי פאפאגיאורגיו, גירסה מקומית של ג'רארד באטלר, אם כוכב הקולנוע האוסטרלי היה מתחזק מעט יותר כריזמה, וגם מעט יותר עברית.
כשעה נסיעה מפרבזה, מחכה פארגה (Parga), גירסה צנועה יותר וידידותית יותר של פוזיטנו האיטלקית. מדובר באילן מאוד גבוה, אני יודע, אבל כניסה לעיר העתיקה שלה, וטיול ערב קליל במבצר המשקיף עליה מלמעלה, מקרב מעט את הערים ואת ההשוואה. ירידה קלילה עוד יותר בין הסמטאות והחנויות, ונחיתה רכה בטיילת, מצמידה קבלות סופיות להצהרה הדרמטית הזאת.
פארגה קטנטונת - כמה אלפים בודדים מתגוררים בה בשגרה - אבל מתפוצצת מאפשרויות אוכל ובילוי, מתגברת אותן בדוכני מזכרות אלגנטיים מהמקובל בז'אנר ולקראת השקיעה מעמיסה על עצמה עוד ועוד תיירים, בלי לתת תחושה של הצפה. מבט למעלה והצידה, סיבוב פנורמי עם העיניים (ועם הטלפון), והלב מתחיל לדבר יוונית.
הבקרים של פארגה מתנהגים קצת אחרת, כמובן, ומושכים את המבקרים לאזור החופים. אחד היפים שבהם, ואלטוס (Valtos) נהנה מגיבוי מלונאי איתן אך מקבל גם אורחים מבחוץ ביידיים פתוחות, וגובה תשלום סמלי (כ-10 יורו) על שירותי חוף שבאזורים אחרים ביבשת היו יקרים הרבה יותר.
חופים אחרים, דוגמת מונוליטי (Monoliti) הכפרי והשקט יותר, וקאראבוסטסי (Karavostasi) המבודד, מושקעים לא פחות ומציעים חוויה ימית רחבת ידיים ומקסימה.
לבד מאלה, מומלץ מאוד להקדיש חצי יום לפחות לפלא שהוא סיבוטה (Sivota), כפר קטן עם מיקום טורקיזי שמתעורר באיטיות משנת הערב שלו, ומוביל את אנשיו מיד למרינה. שם, במה שהוא כנראה החניון הכי שמח ביבשת, מחכות סירות מנוע, מוניות ימיות ומיני-יאכטות על מדריכיהן, וגם מה שהוא לא גדול הרבה יותר מאבוב זוגי ממוצע שלא דורש יותר מרישיון נהיגה ומכמה טיפים מקומיים. הכול להשכרה, הכול הולך, רק צאו לים.
האזור משופע צלילות וקריסטליות, ודקות ספורות לאחר ההתנעה של אנשי "Anchor" אתה מתמכר בקלות לתחושה ולפלטת הצבעים. השפע הזה גם מאפשר לך להגיע למקומות שאינם עמוסים מדי, וליהנות בחלקם אפילו מחוף פרטי, או סתם מנקודת עגינה שלא מכניסה אף אדם אחר לפריים, ומוציאה אותך מדק העץ לתוך המים. הדיבורים המוקדמים מיתגו את האזור כקריביים של יוון. הם צדקו גם הפעם.
איפה ישנים?
האזור כולל, מעצם טבעו, אלפי אופציות לינה המגדירות גבולות גזרה רחבים מאוד. יש כאן מלונות יוקרתיים ואכסניות צבעוניות, קולקציה של דירות אייר בי אנד בי וריזורטים, וגם אתרי קמפינג חינמיים.
מלון סלבטור (Salvator) שבו ישנו ממוקם דקות נסיעה ספורות מפארגה, אך משקיף על ההתרחשות (ועל הים) מלמעלה. יש בו חדרים גדולים מאוד עם מרפסת ענקית, יש בריכת אינפיניטי הצופה על הגבעות ועל החוף, יש מסעדה וספא ובר שיודע לערבב קוקטיילים וארוחת בוקר מצוינת, ובעיקר יש המון שקט.
למטה יותר, עד החול ממש, ממוקם פארגה ביץ' ריזורט (Parga Beach Resort), מתחם שטוח ויפהפה, שהשכיל לשמור על הירוק ועל הכחול בלי לצעוק את נוכחותו, ולקבל בחיוך גם זוגות צעירים וגם משפחות עם ילדים.
הצידה משם, באזור תיספרוטיה (Thesprotia) הושלמה לא מזמן בנייתו של מלון מארבלה אליקס (MarBella Elix), שגריר מקומי לרשת יוונית ותיקה ומשגשגת. המלון המדהים משקיף כולו לים ומציע חדרים רבים עם בריכה פרטית, כמו גם עיסוק אינטנסיבי ומושקע באוכל, אבל איכשהו עושה את כל היוקרה הזאת בצורה בלתי מנקרת, ותוך התנהלות שגורמת לך לרצות להישאר, ולחזור.
שקט עד אינסוף. מלון סלבטור
מה אוכלים?
האזור המגוון מנצל את משאביו כדי לייצר לא מעט מזון בעצמו, ובתחומו. בהרים גדל בקר רב ומניפת עשבים רחבה, לרבות אורגנו ריחני, מרווה וטימין. לצדם, ניתן למצוא גם צמחים ארומטיים למרפא ולתה, כולל מה שמוגדר כאן כ-Wild Mountain Tea, שלוש מילים שמקרבות אנשים באופן אוטומטי לכוס הזכוכית.
למטה, באזורי החוף, הדגה עשירה ופירות הים מתפקעים מעסיס. במישורים ניתן למצוא קמומיל ולבנדר, דגן, שמן זית, פירות שאינם זקוקים לפילטר וירקות צבעוניים.
הקטגוריה האחרונה, גדולה ומגוונת ככל שתהיה, עדיין נשלטת כאן על ידי עגבניות מיתולוגיות שמתחזקות אוצרות של מתכונים משפחתיים ודורות על גבי דורות של בשלנים. זה אומר רטבים עתירי שום לדגים בתנור, שקשוקה שעשויה להביך ישראלים במצוינותה, פסטות נהדרות ונגיסות, וגם הפשטות המושלמת - לחם קלוי, עסיס אדמדם ושמן זית.
קליידוסקופ הטעמים הזה משרת, באופן טבעי, קרניבורים מושבעים וטבעונים מוצהרים, שומרי כשרות מישראל וכל מכורי תזונה באשר הם.
ארבעה לילות באזור תחמו בתוכם כ-125 ארוחות, כפול מזה ישיבה לקפה, משולש מזה לחיים (יאמאס) עם אותם אוזו וציפורו, והשלמות אינספור מהיין המקומי המדהים.
כל אחת מההתרחשויות האלה היא עולם ומלואו של ביסים קטנים וטעימות גדולות. הגבינות סוטרות לך על כך שהעזת לעשות שבועות בלעדיהן. הדגים פריכים מבחוץ ועסיסיים מבפנים, מעושנים מהגריל וטריים משחיית הבוקר. הבשר מקצועני. המאפים בלתי ניתנים לסירוב. הירקות גורמים לך לחזור הביתה בלי התלונה הקבועה שבחו"ל אין סלט בבופה.
יש גם סרדינים, תלולית גבוהה מאוד של סרדינים שמנמיכה את עצמה ככל שהנשנוש מתקדם. יש ירוקים (Horta Vrasta) שסופחים לימון ונותנים בתמורה את כל טעמי העלים שלא קיבלת בשבילי הארץ. יש ספנקופיטה פריך-מתפצפץ-סקסי וגם פורטוקלופיטה זולגת ודביקה. יש פאי קרם חלב של בוקר ובקלאווה מפתיעה של ערב.
וגם שרימפס. השרימפס של פרבזה. ג'יימס בונד הרוג'ר מורי ידע לבקש אותם באופן מאוד ספציפי ב"לעיניך בלבד". ארבעה עשורים לאחר מכן, אני מקבל אותם בלי לבקש, מקלף אותם - תחילה עם העיניים, ואז עם האצבעות - ומבין היטב את הדרישה. מדובר, ככה פשוט, בשרימפס הכי טעימים שאכלתי בחיי. מדובר גם, להערכתי, בשרימפס היחידים שיכולים להיות מוגשים כקינוח.
בלתי נגמר. בראנץ' יווני קליל
המרינה של פרבזה משובצת מסעדות מודרניות (Celest, למשל) ובתי קפה עם נוף כחול ופנורמי, ודוכני אוכל נוספים יסגרו לכם פינה קולינרית טעימה לא פחות, עם תירס על האש, גירסאות שונות של רחת לוקום, לוקומודס וגם חלבאס, טייק מקומי וקרמלי מוצלח מאוד על פלאן.
מסעדת "Thalassa" היא חלק מאפשרויות האוכל של פארגה ביץ' ריזורט ומציעה תפריט רחב ומקיף, אך נטול נפילות. בשר מצוין, והרבה ממנו, אפשר למצוא בטברנה "Petros" שבפארגה. מסעדת "Ionion" בסיבוטה העניקה לנו לאנץ' קרוב לשלמות, מהסוג שמשביע אותך כבר באמצע הראשונות, וממשיך להשביע אותך עוד פעמיים כי אתה לא יכול להפסיק לאכול.
מסעדת "Anemolia" ממנפת לוקיישן חופי כמעט מבודד לחווית אכילה יוצאת דופן, חבריה מ-"Alati" לוקחים מיקום לא פחות טוב - על מי פרבזה ממש - כדי להגיש קרנבל דגי מרהיב, ואילו "Castello" חומקת הצדה מסמטאות פארגה, רק כדי לספק חוויה איטלקית מלאת ביטחון, ומלאת טעם.
חמישה ימים כאן, ונדמה לך שאתה שולט במפה, מבין כיוונים ויודע כבר להמליץ לבאים אחריך לאן ללכת ואיפה לעמוד בתור לגירוס. חלק קטן מזה הוא תוצאה של הקשבה מאומצת להסברים. כל שאר 99 האחוזים הוא הידע המאלף והאישיות המעלפת של אברינומי ואנה, שתי חברות שהקימו מעין שגרירות-בוטיק לכל מה שצריך לדעת על האזור, ועל בכלל.
כמה שניות אחר כך אתה עושה זום-אאוט, ומבין שבסך הכול חווית פרומיל-פרומילי של חבל ארץ אחד במחוז אחד של אזור אחד במדינה מספר אחת. נסיעה קצרה משם, ואתה מטייל רגלית בהרים ירוקים שבחורף מחליפים לתלבושת סקי לבנה. קצת מזרחה, והגעת לצוקים שמאפשרים לך לאכול ארוחת בוקר מעל העננים. עוד הצידה, והים האחר נפתח מול העיניים. עוד טיול מתוכנן, עוד מסע ימתין למימוש. אין ברירה, ניאלץ לחזור.
שדה התעופה של פרבזה קטן, יעיל וממזרי, עם וויב תאילנדי ונוף שלא מבזבז הרבה זמן על סמול-טוק. הוא מקבל במהלך העונה החמה שתי טיסות שבועיות מישראל (בהובלת Tus Airways היעילה והסימפטית) ומספק באופן קבוע קישוריות מצוינת לאירופה כולה. הוא גם, לא חשבנו אחרת, מתחזק כביש תת-מימי מרשים שמכניס אותך מהר מאוד לפרופורציות על תשתיות תעבורה ישראליות.
העובדים בנמל האווירי הזה לא נהנים משרוולים ממוזגים ומדרגנועים מתקדמים. חלקם צועדים הלוך ושוב על המסלול השמשי, מובילים את התיירים הנכנסים פנימה, ונפרדים מהתיירים העצובים בדרכם החוצה.
הם עושים את כל זה בחיוך בלתי מאפיין לחלוטין לתעשייה שאינה ידועה בעולם בחיוכיה. זהו, כמו שנבין מהר מאוד, פרומו למה שהולך לקרות כאן בימים הבאים - אנשים וחיוכים, חיוכים ואנשים. יוון, בקיצור.
הכתב היה אורח לשכת התיירות היוונית בישראל ואגף התיירות של אפירוס