רויאל קריביאן זורמת. הקרוזים לקפריסין שהיא מפעילה עכשיו מחיפה עם האנייה "רפסודי אוף דה סיז" הם מחווה לעממיות של הקהל הישראלי, לחובבי הז'אנר.
אז לא מקפידים על קוד לבוש ארוחת הערב, לא מעירים לנוסעים שחותכים לראש תור בנונשלנטיות או לאלה שצועקים גם בלשון גסה בין סיפונים, וגם לא לאלה שמקליטים או מאזינים להודעות בוואטסאפ, על רמקול, בלובי זה או אחר או במסדרונות וגם סופגים בשקט דיבור בוטה לאנשי צוות. במקביל, תיגברו מאסיבית את הנוכחות של אנשי בטחון במדים, במיוחד בבריכה ובסיפוני השיזוף, אזורים מועדים לפורענות. קצין הבטחון המופקד על הכל הוא אחד שיודע - ישראלי אף הוא.
מדובר באוניה שנבנתה ב-1997, הקשישה מבין ספינות הקרוז הזרות הפוקדות השנה את נמל חיפה. ב-2012 וב-2016 היא עברה שיפוץ כללי ועוד קוסמטיקה, אבל גילה המופלג (על משמעותו הכפולה) מורגש בכל זאת. היא בנוייה ל-1,998 נוסעים שאותם משרתים 765 אנשי צוות. המגמה בענף אוניות הקרוז היא לאוניות ההולכות ונעשות ענקיות יותר ויותר. למרבה הצער, את הגדולות ביותר נמל חיפה עדיין אינו מסוגל לקלוט. רפסודי אוף דה סיז היא שריד לעולם הישן של אוניות קטנות יחסית, אבל הציפייה לקלאסה לא התממשה.
אל תפספס
עם כל הישראליות הזו סביבי, הלכה לאיבוד הרגשת חו"ל
באנגלית אמריקנית, מכנים חופשה קצרה "בריחה" (Escape). בשורה התחתונה: לא הצלחתי לברוח. חדשים פינטזתי על שיט על אניית פאר אמריקנית. לא לקחתי בחשבון שכל הנוסעים שיתעניינו בשיט מחיפה-לחיפה, עם עגינה של כמה שעות בלימסול, יהיו ישראלים. הביגוד השחור. הקרחות, הקעקועים, המבטים הזועפים והקולניות, כל אלה ליוו אותי להפלגה בלב ים. הספינה עצמה "גוירה" כולל חדר אוכל כשר או כאילו כשר (ומסתבר שעל אותו שולחן אפשר לקבל כשר או לא כשר, אבל לציבור הנוסעים זה כשר מספיק, כנראה), תפילות שלוש פעמים ביום, מעליות שבת, נרות שבת חשמליים, שילוט בעברית וברקע, במבואות ובבריכה הראשית שבסיפון העליון ושאינה כה גדולה - מוזיקה מזרחית.
לרבים, האטרקציה המרכזית של הספינה היא הקזינו, עממי אף הוא, עם צלצולים והבהובים של מכונות המזל סביב ושולחנות הקלפים במרכז, כולל עשן סיגריות כבד שהדילרים מנסים למזער לעצמם את נזקיו בסיוע מסיכות קורונה.
מי שרוצה הוכחה שאלפיים ישראלים על הסיפון זה מרגיש יותר צפוף משבעת אלפים אמריקנים, יכול לעשות כמוני את ההשוואה בין שיט על הרפסודי אוף דה סיז בסוף השבוע האחרון לזה על הוונדר אוף דה סיז שעשיתי במהלך הקיץ מברצלונה.
"כמו קרוז ישראלי שמכירים אבל רק עם לוגו אמריקני"
עם כל הישראליות הזו סביבי, הלכה לאיבוד הרגשת חו"ל, וכל העניין מרגיש יותר כמלון אילתי או טברייני על הים, מאשר סופ"ש באירופה. אי ישראלי בלב הים התיכון. הבעיה היא שגם רבים מהנוסעים הישראלי רוצים אחרת. שוב ושוב שמעתי מנוסעים על הספינה את אותן טרוניות. איך אמר גראצ'ו מרקס? "אני לא מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אנשים כמוני".
"ככה ככה", מסכמת נ' מחיפה בסיכום ביניים כשאנחנו נפגשים באקראי על הבר החיצוני של מסעדה טובה במרינה של לימסול. "בעיקר האוכלוסייה", היא מחדדת, "קשה לי עם הצפיפות. גם בחדר אמנם עם חלון אבל עם ילד זה עדיין מרגיש קלסטרופובי וגם כשיוצאים מהחדר כולם עליך. יושבים עם התינוק בחוץ ומתחילה מוזיקה של עומר אדם. לדעתי זה לא לעניין".
נוסעת אחרת, תושבת קריית ים, מביעה תחושה דומה: "זה מרגיש כמו אניית קרוז ישראלית שאנחנו מכירים אבל רק עם הלוגו האמריקני. פשוט התאימו את האווירה לקהל הישראלי וזה לאו דווקא לטובתנו. הרעש, הצפיפות. גם האוכל לא מי יודע מה. מרגיש שונה מאד מהשירות של רויאל קריביאן בקריביים".
"פח אשפה", אומרים שני נוסעים מחיפה שהמתינו מאחורי בתור ארוך בכניסה לאחד מחדרי האוכל, כשפעם אחר פעם חתכו אותנו כאלה שהתחכמו והתקדמו קדימה, "הכול. החדרים, האזורים הציבורים. האנייה הזו יותר זקנה מאיתנו. לא תהיה להם ברירה, הם יביאו אניה משודרגת".
היא לא פח אשפה אבל זו שיחת היום גם בשולחן לידי בארוחת ערב של מוצ"ש. "מה שהולך פה זה לא הגיוני", הלינו הסועדים על השירות האיטי אולי בגלל שאצל ישראלים של מוצ"ש יושבים שעות ומדברים.
זה עוד כלום לעומת מה שקרה בשולחן שלי, שם דווקא סעדתי סולו. "מרק עוף עם אטריות" בטעם לא מזוהה עם כמה אטריות באורך ממוצע של אחד סנטימטר, ואחר כך כתם ירוק במנת "פילה בקר צלוי". מלצר אחד ניסה להסביר שזו פיטריה, מלצר בכיר שנקרא לשולחן סבר שזו ריאקציה כימית לרוטב, ולאחר שזומן השף לשולחן הוא טען שזו חותמת הכשרות, "והרגיע" שאינה רעילה. ככה אתם מגישים את זה? "טעות", הודה. "מה תרצה במקום". כבר לא יכולתי לגעת בכלום.
מסעדות מעולות, אבל עולות
לכאורה מדובר בדיל מצוין. שיט של שלושה לילות (ארבעה ימים: שישי-שני) במחיר שמתחיל בכ-330 דולר לקבינה פנימית (ללא מרפסת וללא חלונות) קטנה אבל מאובזרת, נוחה ונקייה. הבעיה היא באזורים הציבוריים ומי שלא רוצה את הישראליות הדביקה והרעשנית הזו עם תחרות הגבר הסקסי או קפיצות בטן לבריכה, צריך למצוא אלטרנטיבות.
טוב יעשו ברויאל קריביאן באם אכן יחלקו לאורחים דף המלצות כאלה ל"בריחה" מלהיטי המוזיקה המזרחית בפול ווליום בבריכה המרכזית, לאזור הסולריום השקט על אותו סיפון 9 והמופרד בדלתות שקופות (ויש לו גם את "פארק-קפה", מזנון לא רע בכלל לארוחות קלות על הסיפון), לספא היוקרתי, או לבית הקפה "לאטה-טיוד" (משחק מילים על המשקה והמילה באנגלית המציינת קו רוחב) בסיפון 6 הצמוד לגלידריה קטנה וחמודה של "בן וג'רי", ומאחוריו לאונג' שקט יותר של ה"סקונר-בר" שבערב גם הופך לפיאנו בר.
בלילות מומלץ ללכת להצגה שנייה של ההופעות הלא רעות, ב-22:00 כבר לא מגיעים ילדים צווחנים וגם לא הוריהם שבשעה הזו כבר איתם בחדר. ההופעות המאוחרות האלו נטו להיות מעוטות קהל ואפשר להתרווח על שלושה מושבים מרופדים. מומלץ לברוח גם מחדרי האוכל הסטנדרטיים למסעדות כמו "צ'ופס גריל" באותו סיפון, שם אכלתי ארוחת סטייק אמריקנית קלאסית טובה מאוד ולסיפון ה-12 העליון ארוחת סושי יפנית מצוינת במסעדת "איזומי". במסעדות האלה צריך להוסיף 60-30 דולר לארוחה לסועד. שווה כל סנט. גם על החוף, בלימסול, שם ממתינים אוטובוסי שאטל, אפשר לחמוק מההמון הנוהר לקניון ולמרות שעוד ארוחה ממתינה לאחרי ההבדלה, אפשר להתפנק במחיר שווה לכל נפש במרינה של המיליארדרים והאוליגרכים, למשל במסעדת הביסטרו של ג'יימי אוליבר ולמנף את שער השקל החזק מול האירו, בהמרתו לקלאמרי או דג סי באס בתנור, שניהם היו מעולים, לצד אוזו עם אשכוליות אדומות.
רפסודי אוף דה סיז תסיים את עונת ההפלגות הישראלית בנובמבר, כשהים התיכון יתחיל לזעוף. היא צפוייה להפליג בקריביים ונקווה שרויאל קריביאן תשוב גם לקיץ הבא, או עוד קודם, לאחר מקצה שיפורים.