ארץ חדשה

להגיע לארץ חדשה זו אולי התחושה המרגשת ביותר עבור מטיילים. אבל להגיע לארץ חדשה שנמצאת בתוך הארץ שלך - זו תחושה של ריגוש שקשה להסביר: חדוות הגילוי שמעורבת בהחמצה של "איך לא הייתי כאן עד היום", ועם זאת סיפוק גדול שבכל זאת זכית.

כזו היא "ארץ המנזרים" שבצפון ים המלח - מתחם של כאלף דונמים שבו פזורים מנזרים מרהיבים, נטושים ולא נגישים כבר למעלה מ-50 שנים. אבל בחודש הבא הארץ המובטחת הזו תיפתח לציבור למשך כמה ימים במסגרת "צעדת ים המלח", שתאפשר למטיילים הצצה מבוקרת אל המנזרים מבחוץ - הזדמנות די נדירה לראות את המקום שעצר מלכת, וקיבלנו מוקדם יותר החודש.

"ארץ המנזרים" היא כינוי לאותם מנזרים שהוקמו אי שם בתקופת המנדט הבריטי, ומשמרים את המסורת הנוצרית שבה ישוע הוטבל בירדן על ידי יוחנן המטביל. לימים, נבנה במקום קאסר אל יהוד, שמשמש כאתר הטבילה הראשי עבור צליינים, והאתר השלישי בחשיבותו עבור נוצרים בעולם. גם ליהודים יש עניין במקום, ולפי המסורת באותו מקום עברו בני ישראל את הנהר כדי להגיע אל הארץ המובטחת.

בין 1967 ל-1970, כשישראל תפסה את השטח הירדני, החלו מפגעים לחצות את הגבול באזור זה שסמוך ליריחו ולבצע פיגועים בחיילים ואזרחים. בהוראת המפקדים "רפול" (רפאל איתן) ו"גנדי" (רחבעם זאבי), החל בצבא למקש את מתחם המנזרים בכ-3,000 מוקשים. כך הפך האזור לשטח צבאי סגור - אין יוצא ואין נכנס.

ארץ המנזרים תמיד היתה חלום עבור מטיילים שתרו את מדבר יהודה, וממש כמו משה רבנו שצפה מהר נבו שממול - רק יכלו לראותם מרחוק. אבל מ-2018 החלו ב​​​​​​רשות לפינוי מוקשים במשרד הביטחון (רלפ"מ) ובעזרת חברות חיצוניות, לפנות את מוקשי הנ"א (נגד אדם), נ"ט (נגד טנקים) ואחרים, כך שהגישה אליהם בטוחה, אולם הם עדיין מאחורי גדר הגבול שהצבא צריך לפתוח.

"בכל פעם שאני מגיע לפה אני עדיין מתרגש", אומר דרור סיני, הקב"ט של מ.א מגילות, כשהוא פותח את שער הגבול ואנחנו נכנסים באישור הצבא כדי לתעד את השטח שבו תתקיים הצעדה. בדרך אנו עוברים שלט בודד שמנציח את מיקומו של קיבוץ בית הערבה ההיסטורי, ששכן במקום בין 1939 ל-1948, עת הגיעו הירדנים והוא פונה מחשש לשלום המתיישבים שעברו לקיבוץ כברי וגשר הזיו בגליל. ב-1980 הוקם הקיבוץ מחדש, לא רחוק מנקודת המקור שלו, ובשנת 2000 עבר שוב כשני ק"מ מערבה.

הרבה לא נשאר מבית הערבה של פעם. "פיסת מדבר צרובה בארץ חרבה", כמילות שירם של חיים חפר ועמוס קינן על "בית הערבה". אבל הדבר היחיד שכן מזכיר איכשהו משהו אנושי, הוא קבר אחים שבו נטמנו כמה מאנשי הקיבוץ הישן, בהם עולה מעיראק שחצה את הגבול מירדן והתיישב בקיבוץ, וגם פעוט בן שנתיים שנספה בתאונת בריכה.

המשך הדרך מפגישה אותך עם נקודה מרגשת לא פחות - גשר עבדאללה המופצץ. הגשר שהקימו הירדנים מעל הנהר, היה חלק מכביש עמאן-ירושלים עד 67, עת הוא הושמד על ידי חיל ההנדסה שלנו. מאז הוא עומד כך, נטוש ובלי כוחות, ורק בודקה ירדני קטן מציץ מעברו השני של הנהר. מעבר למראה שזורק אותך מיד לעבר, מעניין לראות שיסודות הגשר הירדני נבנו ביוגוסלביה שגם היא, כמו הגשר, כבר לא קיימת. אבל הכיתוב על הרלסים (קורות הפלדה) של הגשר עדיין שריר. לצד הכביש שיוצא מהגשר, בצד הישראלי, עומדים עדיין שני עמודי אבן שכיוונו את הצליינים שהגיעו מירדן לאתר הטבילה, ועליהם חקוקות המילים בערבית ובאנגלית "אתר הטבילה המסורתי של ישוע".

נכנסים חזרה לרכב השטח של דרור, שדוהר על דרך עפר שטובה לרכבי 4X4. עוד כמה קילומטרים במרחב הלא מוכר והנהדר הזה. השמש כבר כמעט שוקעת מבין העננים, והתאורה נוסכת מראה כמעט שמיימי על האזור. ואז, אחרי דקות של נסיעה מדברית מישורית, כשים המלח באופק, דרור עוצר פתאום את הרכב. אנחנו יוצאים ובחוץ נמצאת עמדת שמירה צבאית נטושה. פעם היא שמרה על שפך הירדן לים המלח. אותו נהר שנכנס לכנרת ליד גשר אריק בצפון - לאחר שקיבל את כל המים שלו מהמסת השלגים בחרמון, מהבניאס, החצבאני, נחל דן ושאר יובלים בגולן ובגליל - יוצא דרך הירדן הדרומי, פוגש את הירמוך ושאר נחלים שזורמים אליו מהרי הגלעד ומואב, וביחד כולם בשיא הכוח נשפכים לים המלח. אתה מבין לרגע, שמסע שמתחיל אי שם בצפון, מסתיים פתאום בתוך ים המוות. אותי זה מרגש.

נפתולי הירדן בקטע הזה, הם פשוט מרהיבים. הנהר חותר את מסלולו בדרכים עקלקלות, בדרך "שובר קירות" מאדמת המלח עד שהוא מתאחד בסוף עם הים הכחול. דרור מסביר שאם נבוא לפה עוד חודש, נראה תוואי אחר לגמרי של הנהר.

החשיפה לארץ המנזרים וסביבתה, היא חלק ממהלך גדול שתכליתו פיתוח והסדרת מתחם "משולש ורד יריחו" - שער הכניסה לצפון ים המלח - שבו יוקם מלון בצומת הלידו ואתרי לינה וקמפינג נוספים. הרעיון הוא לגרום גם לתיירנים ויזמים לנסות להעיר את צפון ים המלח, שזוכה להרבה פחות תיירים מהדרום, שבו עוגנים כמו עין גדי, מצדה, מלונות ועוד.

האדם הראשון שכנראה התחיל איזה מיזם תיירות עצמאי באזור, הוא דני טאייב מוורד יריחו, חלקאי שמגדל תמרים, שאי שם בתחילת שנות ה-90 הקים את מסעדת "הצ'אנס האחרון" שעל כביש 1, בואכה צומת הלידו. "כאן החלה בעצם התיירות לים המלח", אומרת ורד, בתו, שאמונה כיום על ניהול המסעדה. במקום, שהיה במשך שנים אשכרה הצ'אנס האחרון לשים משהו בפה בצפון מדבר יהודה, מציעים תפריט מגוון שכולל ארוחות בוקר וצהריים, בדגש על תמרים שנכנסו לתפריט לפני שנים. כך למשל, עוף עם תמרים, וגם תמרים גדולים (יותר מהמג'הול) שממולאים בבולונז עם בצל מעל, סילאן, ליים, רכז רימונים וטחינה גולמית ואת הכל מחממים במחבת. יש גם ורסיה צמחונית עם פלפל קלוי, שום ועגבניות.

במסגרת הצעדה, יציעו בצ'אנס סיורים אל מטעי התמרים שלהם, מלווים בהסברים, ובחצר המסעדה יהיו דוכנים עם מיצים, ג'חנון ועוד. ניתן להזמין מראש או לבוא ולקחת. אז שלא תפספסו את הצ'אנס שלכם.

"הגעתי לכאן עם ארגז והמילה שלי", מעידה על עצמה דינה דגן, הבעלים, ההוגה, היזמת ומה לא של כפר הנופש ביאנקיני. את דגן אין צורך להציג. בתור ירושלמית בעלת פאב לשעבר, שסיכלה פיגוע גדול בתוכו, היא מכירה היטב את התקשורת ונחשבת מכונת שיווק לא קטנה בעצמה.

את ביאנקיני, שנקרא על שם אנג'לו לוי ביאנקיני, קצין יהודי בחיל הים האיטלקי שהגיע ארצה במשלחת ב-1918 כדי לקדם את הרעיון הציוני, מפתחת דגן כבר מ-2002. היא רואה עצמה ממשיכת דרכו הציונית של הקצין האיטלקי שנרצח בשוד רכבת ב-1920. באימפריה שלה יש כבר 110 יחידות נופש, אולם אירועים ושאר פסיליטיז לכל מטרה. לאחרונה בנתה דגן מתחמי אירוח חדשים, כמו מתחם "החלומות" שמעוצב בסגנון מרוקני עם אלמנטים בצבע צהוב האהוב עליה, ולילה בו יעלה 1,300 שקלים. בווילה שהיא גרה מעליה, יש בריכה פרטית, חמאם, סאונה, מטבח, שולחן סנוקר ושישה חדרי שינה, ועליה תשלמו באמצ"ש 3,000 ובסופ"ש 5,000 שקלים.

אבל יש גם חדרים "רגילים" בכפר ההולך ומתפתח, ועלות לילה בהם נעה בין 500 ל-800 שקלים (תלוי במועד). מעבר לכך, לבאי הכפר מחכה חוף הים הפרטי של ביאנקיני, וגם בריכת שחייה חצי אולימפית, חדר כושר, משחקיה לילדים, חדר מלח ושאר פינוקים.

כדי להתענג על לאנצ' כהלכתו, באזור שידוע במיעוט האפשרויות הקולינריות שלו, הדרמתי מעט על כביש 90, אל מצפה שלם. "נועלה", היא נועה לוי קציר, בשלנית ביתית שהגיעה אחרי הצבא למצוקי דרגות עם תרמיל, והחלה לעבוד שם לפני שירדה למצפה שלם והתמקמה לה מול הנוף של הים. מאז היא חיה בקיבוץ 26 שנה.

לפני ארבע שנים התגרשה, ויצאה לדרך עצמאית שבה היה לה יותר זמן לעצמה, אז היא החלה לבשל קצת לשכנים, ופה ושם לתושבים באזור. "זה תפס תאוצה", היא אומרת וכיום היא משמשת כנקודה קולינרית שניתן להזמין ממנה מראש, ולבוא לקחת.

אמא שלה טורקייה, ואביה גדל בבית ספרדי, בולגרי, ומשם מגיעה ההשראה שלה לאוכל שהיא מבשלת. "בצקים זה אהבה", היא אומרת. כך למשל, לארוחות בוקר היא מציעה מארז של שקשוקה, לחם שנאפה במקום, סלטים איכותיים, גבינות, ריבה ביתית, שתייה של בקבוק אישי ושאר פינוקים, כולל קינוח, במחיר של 250 שקלים לזוג. לצהריים ניתן להזמין מנה בשרית (עוף, או דג חריימה, דג צלוי, או קציצות וקבבונים), שלושה סוגי סלטים, תוספת של בורגול או תפוח אדמה, כולל אנטיפסטי, לחם הבית ומגש קינוח ב-150 שקלים לאדם. הכל מגיע ארוז, מעוצב ובהכנה ביתית. מידע נוסף תמצאו בפייס שלה וגם בנייד 058-5558758 (גם בשבת).

"צעדת ים המלח" המסורתית תתקיים זו השנה החמישית באזור המועצה האזורית מגילות ים המלח. הצעדה (בתשלום של 40 שקלים) תתקיים לאורך שלושת הסופ"שים הראשונים בחודש מרץ, ובה שלושה מסלולים באורכים שונים 6.5, 4.5 ו-4 ק"מ). אגב, אם לא תצליחו להגיע בסופ"שים - תהיה צעדה נוספת גם ביום הבחירות (24 במרץ).

רוב המסלולים חד כיווניים, אבל למי שלא ירצה ללכת חזרה יחכו האופניים של נתנאל שלזינגר (054-3316613), מדריך טיולים ויזם תיירות מהישוב אבנת, שרכש לאחרונה עשרות זוגות אופניים ועגלה ניידת, ומשנע אותם לכל מקום שתרצו במרחב, כך שניתן לשכור זוג (65 שקלים) וליהנות מרכיבה על המסלולים המישוריים של ים המלח וגם להגיע לפינות שלעולם לא הייתם מגיעים אליהן ברגל או עם רכב. אז הנה עצה מאיתנו: תתחילו בהליכה וחיזרו ברכיבה - כי ככה הכי טוב לגלות ארץ חדשה.

לפרטים על צעדת ים המלח: 050-9034311.