רכס הרי האלטאי משתרע לאורך 2,000 קילומטרים, מדרום סיביר שברוסיה, דרך קזחסטן וסין, ועד למדבר הגובי במונגוליה. פירוש השם הרי האלטאי בשפות הטורקיות ובמונגולית הוא "ההרים המוזהבים", והם הוכרזו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. ההרים נחשבים בעיני מיסטיקנים כמרכז אנרגיה, מקום רוחני.
במאות ה-16 וה-17 לספירה השתלטה האימפריה הרוסית על אזור האלטאי. כשעונש המוות בוטל ברוסיה, הוא הומר בהגליה למחנות העבודה בסיביר. תכנית ההגליה בוטלה רשמית בסוף המאה ה-19, אך סטלין, שבילה בסיביר תקופה לא נעימה בחייו, החזיר את תכנית ההגליה ואף הרחיב אותה עד לכדי סחר עבדים רשמי ומאושר תחת עינו הפקוחה. בזמן משטרו של סטלין, נקשר שמה של סיביר קשר בל יימחה עם המוות. ההערכה הרווחת היא שיותר מ-20 מיליוני בני אדם מתו בה. ההגליה לסיביר ועבודת פרך בכפייה במחנות העבודה, שימשו ככלי ענישה מקובלים עד להתפרקותה של ברית המועצות בשנת 1991.
עוד טיולים מופלאים בוואלה! תיירות:
ללא ישראלים: חופשה במקומות שלא הכרתם בעולם
מדהים: המטייל שמצלם את העולם מתוך האוהל שלו
רק אני והאופנוע: הישראלי שחורש את אפריקה לבדו
עם בוא השלכת: 10 יעדים מומלצים לחופשה בסתיו
המסע הרגלי שעשיתי היה בשטחה של הרפובליקה האלטאית, אחת מ?21 הרפובליקות של רוסיה. היא מאוכלסת בדלילות, והמשמעות היא מרחבים אדירים ללא נפש חיה. בני אלטאי הם מיעוט אתני. מתוך כ?200 אלף תושבים, כ?70 אלף הם ילידי אלטאי, בעלי תווי פנים הדומים למונגולים. במשך עשרות שנים היתה רפובליקת אלטאי אזור מריבה בין רוסיה לסין, ורק בשנת 1864 נחתם הסכם הבנה שהעביר את הרפובליקה סופית לידי הרוסים. במשך מאות שנים שמרו האלטאים על מסורת הנדודים המקורית שלהם, עם המקנה והבקר ללא מגורי קבע, ורק בתקופה הקומוניסטית נאסרו נוודות ושמאניזם. רוב הנוודים אולצו להתיישב בכפרים ובחוות, והם החלו להתפרנס מחקלאות. לימוד השפה האלטאית נאסר רשמית בתקופה הקומוניסטית, אך ההורים הקפידו להעביר את מורשת עמם לילדים.
עם "גילויה" של אלטאי על ידי המיסיונרים, הפכו בני אלטאי אט-אט לנוצרים אורתודוקסים. אולם בשנת 1904 נוסדה דת חדשה וייחודית בשם בורחניזם (Burkhanism). הדת משלבת אלמנטים בודהיסטיים עם אמונות וכשפים עממיים, ועם אמונות אנימיסטיות - שלכל עצם ביקום יש רוח, חיים ונשמה, תוך כפירה במשטר המשעבד. הקומוניסטים, שלא סבלו חירויות כגון אלו, הוציאו את הדת אל מחוץ לחוק בשנת 1933, בדיוק בזמן היישוב בכפייה של בני אלטאי הנוודים. מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 חלה התעוררות של הבורחניזם. כיום אין לבורחניזם מעמד של דת רשמית, אך פגשנו סממנים מובהקים שלה.
להבעיר אש באמצעות סכין חדה
סיביר שבה טיילתי שונה מהתדמית שעליה גדלתי. סיביר הצטיירה בדמיוני כילדה כמקום קפוא וקודר. במסע זה פגשתי סיביר פורחת ומרהיבה, נוף הררי ירוק, נהרות שוצפים, אגמים ירקרקים, פסגות מעוטרות בקרחונים, מתקני תיירות ותיירים, רובם רוסים.
ב-15 באוגוסט 2014 יצאנו ל-12 ימים של מסע רגלי אל מרגלות הר הב??לו?ח?ה שברכס האלטאי. ממחנה הבסיס ב-Vysotnik, בגובה 850 מטרים, יצאנו בשיט רפטינג סוער על הקאטון (Katun) מזרחה. לפני המפגש עם נהר א?ק?ם (Ak-kem) ירדנו מהרפסודה. טיפסנו לאורך נהר א?ק?ם, שמימיו בצבע ירקרק-חלבי. מקור הנהרות בסיביר הוא בהמסת קרחונים. הקרחון הוא נהר קפוא שזורם, ותוך כדי תנועה הוא מרסק את הסלעים בגדות ובאפיק עד כדי אבק חרסיתי. הסדימנטים (סלעי משקע) נסחפים עם המים, ובגלל שהם קטנים הם אינם שוקעים אלא מרחפים במים, ולכן המים עכורים.
השביל עבר בתוך עצי הט?י?ג??ה (Taiga), יער סיבירי בראשיתי. הצמחייה בט?י?ג??ה מורכבת בעיקר מעצי מחט שיכולים לשרוד חורף קשה וקר, כמו אורן, ארזית, אשוח ואשוחית. בט?י?ג??ה גדלים גם עצי צפצפה, כאשר באזורים הנמוכים צומחות יותר צפצפות, אולם ככל שמעפילים - מתרבים המחטניים.
מחנות הלילה במסע כללו פינת בישול ובה נעוצים שני מוטות עץ מפוצלים בקצה העליון, שעליהם מניחים מוט אופקי, שעליו תולים ווי ברזל ועליהם תולים את סירי הבישול. על הקרקע, בין מוטות העץ, היה מעגל אבנים שבתוכו הבערנו מדורה. מסביב לפינת הבישול הונחו קורות עץ עליהן ישבנו. את האוהלים הקמנו מסביב, על גבי קרקע מרופדת בעשבים.
בכל מחנה היה גרזן, וא?ל??ן הסיס (סוסים סחבו את ציוד הלינה) קושש ענפי עצים מתים וחטב מהם עצים למדורה. היה מרתק להתבונן כיצד הוא מבעיר אש: באמצעות סכין חדה, שאותה נשא עמו תמיד, הוא קילף רצועות דקיקות שהסתלסלו והשאירן מחוברות לענף, כך שיצרו מעין תפרחת. הרצועות הדקיקות ניצתו בקלות והבעירו את הענף. כשהשמש שקעה היה קר יותר, ונהנינו להתחמם סביב המדורה.
לטפס על ההר הגבוה ביותר בסיביר
כשהגענו לאוכף בגובה 2,000 מטרים, התחלף הצומח באחו אלפיני. אחד השיחים הנפוצים ביותר היה קנאביס, שמסיביו מכינים חבלים מעולים, אך מתפרחתו מפיקים למעשה את המריחואנה (ולאחר עיבוד קל את החשיש). הקנאביס הוא צמח שאוהב חנקן. בסיביר יש חנקן רב בקרקע בגלל ההפרשות של בעלי החיים הרועים בו, ולכן הקנאביס גדל בו בר.
לאנשי האלטאי מספר בקתות הפזורות בהרים. הן משמשות את רועי הסוסים ופתוחות לאלטאים. אחרי לילה גשום האוהלים היו רטובים, ועוד גשם ביום הפך אותנו לגושי בוץ חום. א?ל??ן הזמין אותנו לבקתה באחד העמקים. כשהגענו לבקתה א?ל??ן כבר הבעיר את האש בתנור העצים, והכין לנו תה חם. הייתי מאושרת לישון בבקתת עץ חמה ויבשה. בבוקר האירה השמש את האחו שבו עמדה הבקתה. הסוסים אכלו עשב טרי, אנחנו והציוד היינו יבשים.
ירדנו בירידה קצרה ותלולה מאד לשפת נהר Tekeliu, ובבוקר שלמחרת חצינו אותו על גבי שני גזעים צמודים, כשזרם המים תחתינו שצף בחוזקה. טיפסנו לעבר מעבר ההרים Sarybel בתוך יער סיבירי. נתיבי הטיפוס היו בערוצי מים זורמים, בתוך בוץ זרוע סלעים. הטיפוס היה קשה, אך בשיאו זכינו למראה מרהיב של הפנורמה של הר ב??לו?ח?ה, שפסגתו מתנשאת עד לגובה 4,506 מטרים, והוא ההר הגבוה ביותר בסיביר. קודקודו החרוטי של הב??לו?ח?ה מתנשא מעל קיר א?ק?ם, קיר קרח שעליו וסביבו מתנשאים ממערב - כתר הב??לו?ח?ה, וממזרח - ההר הלבן (המושלג) וההר השחור (שאינו מושלג).
ממעבר ההרים Sarybel ירדנו במתינות, כשמולנו רכס הב??לו?ח?ה המרשים. השביל ירד בתלילות לעבר עמק Yarlu. חצינו את נהר ה-Yarlu ופנינו דרומה לעבר נהר א?ק?ם. חצינו את נהר א?ק?ם בגשר מעץ והגענו למחנה הבסיס של א?ק?ם. למחרת יצאנו לטיול יום במעלה נהר א?ק?ם. השביל התפתל בין העצים עד לאגם א?ק?ם. צבעו של האגם כצבע מימי הנהר - ירקרק-חלבי. האזור פופולרי לטיולים, ולאורך הנהר והאגם הוקמו אוהלי מטיילים רבים.
המשכנו במעלה הנהר מעבר לאגם, לכיוון קרחון א?ק?ם. חצינו גשרי עץ רעועים על מים גועשים. במעלה הנהר ניצבת קפלה ציורית. קפלת "המלאך מיכאל" נבנתה לזכרם של אלה שנהרגו בניסיון לטפס לראש ההר.
בבוקר הופנטתי מהדממה
ב-21 באוגוסט 2014 יצאנו לעבר מעבר ההרים Karatiurek בגובה 3,060 מטרים. העלייה הייתה קשה וארוכה. במהלך הטיפוס יצאנו מהיער הסיבירי ונכנסנו לתוך ק?ל?ד??ר?ה (מעין מכתש גיאולוגי) ענקית. המשכנו לטפס כדי לצאת מהק?ל?ד??ר?ה, והגענו אל מעבר ההרים. הנוף שנפרש לעינינו היה מרהיב. מדרום - רכס הב??לו?ח?ה, ומצפון - הרי קאטון מוריקים עטופי יערות, חרוצים בעמקים ונהרות.
הירידה ממעבר ההרים היתה תלולה ונעזרנו בנעיצת קרסוליים. למחרת טיפסנו וירדנו על שתי שלוחות, וירדנו דרך הט?י?ג??ה לעבר אגם קו?צ?'ר?ל?ה. לענפי שני ארזים נקשרו רצועות בד לבן, חלק מהמסורת האלטאית (הבורחנית), כדי לכבד את האבות הקדמונים. את המחנה הקמנו לצד האגם, סמוך למקום ניקוזו. בבוקר הופנטתי מהדממה. על פני המים החלקים, כמשטח זכוכית, השתקף רכס ההרים המיוער שמנגד, וערפילי בוקר ריחפו מעל למים.
במשך היומיים הבאים ירדנו לאורך נהר הקו?צ?'ר?ל?ה. צבע מי הנהר כצבע המים באגם - טורקיז עשיר. ההליכה היתה בט?י?ג??ה הפראית שלצד הנהר. רעש מימיו הקוצפים, הנעים את העליות והירידות על גדתו. לעיתים שקענו בבוץ, עדות לגאות המים בחודש מאי. במהלך הטרק פגשנו מטיילים, בעיקר רוסים, אולם אף לא ישוב אחד, בית, או מפעל תעשייתי. טבע פראי במיטבו.
את יומן המסע המלא תוכלו לקרוא באתר של אפרת נקש