המטרו של רוסיה: ביקור ברכבת התחתית היפה בעולם

אפתח בווידוי: יש לי חולשה מסוימת לרכבות תחתיות. כל פעם מדהים אותי מחדש לנוע במחילות המודרניות הללו בתוך החללים הקרירים שבעומק האדמה. עדיין צרובה בי חווית הילדות של נסיעה ב"כרמלית" של חיפה, שעדיין נשארה הרכבת התחתית היחידה בארץ.

אך כשהגעתי לניו יורק, לאחר השירות הצבאי, הבנתי איך צריכה להיות רכבת תחתית, שניתן לנסוע בה שעות מעל ומתחת לעיר כדי לחוש את הדופק של הכרך הגדול. אך אם הסאבווי של "התפוח הגדול" נודעה בכיעורה ובחוסר ניקיונה, הרי הנגטיב שלה היא המטרו המוסקבאית, שרבים מכתירים אותה כרכבת התחתית היפה בעולם.


עוד מסעות מיוחדים בוואלה! תיירות:
רק אני והאופנוע: הישראלי שחורש את אפריקה לבדו
מין מזדמן, הנגאובר וחוטיני: סדום ועמורה בפלמה דה מיורקה
לפלנד על המים: ישראלים במסע קיאקים מטורף


אז לפני כמה חודשים הגשמתי חלום קטן, כאשר בחניית ביניים בין הודו לישראל יצאתי את נמל התעופה במוסקבה לכמה שעות, כדי לנסוע ברכבת התחתית ולחזות בפלא הארכיטקטוני הזה, מושא גאוותם של 15 מיליון תושבי העיר על 1,200 קמ"ר שלה, 188 התחנות שאליהן מובילים 12 קווים שונים באורך 311 ק"מ.

כבר בכניסה למטרו אפשר לחוש בפאר של התחנה, שבנויה בסגנון קלאסי, אופן הניקיון והעובדה שאין כמעט חסרי בית או קבצנים בפתחי התחנה. משלמים 40 רובל (3.86 שקלים) ויורדים במדרגות הנעות האין-סופיות, כשנוסעים עולים ויורדים כל העת. לאדם שאינו מקומי קשה להתמצא במבוך התחנות, מה גם שלא מצאתי מפות זמינות בקופה והמקומיים לא ממש רוצים או מבינים אנגלית. עם זאת, אדם מקרי שפניתי אליו התברר כישראלי לשעבר והוא כיוון אותי לאורך המעגל ההיקפי של תחנות הרכבת המפוארות.

תוכניות להקמת הרכבת כבר היו מונחות על השולחן ב-1875, אך אושרו לביצוע רק ב-1901 ועוקבו במשך 30 שנה בעקבות מחאה של הלובי של עובדי הרכבת הקלה, מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הבולשביקית. בנובמבר 1931 זה קרה לבסוף ועבודות כריית המנהרה הראשונה יצאו לפועל לא לפני שקבוצה שלמה של עובדי הרכבת הואשמה בריגול, הוכנסה למאסר ושוחררה לאחר שפקקי ענק נוצרו בעיר ולא היה מנוס מלהתחיל את עבודות הבנייה.

לרכבת יש גם "צד יהודי", כאשר המתכנן הראשי שלה היה לזר קגנוביץ', יהודי מבכירי המפלגה הקומוניסטית. בשנת 1935 כבר עבדו על בניית הרכבת 19 אלף עובדים, בניהם גם כאלו שאינם בעלי עבר פרולטרי. בסופו של דבר, לאחר עיכובים, דחיות וכעס הולך וגובר של תושבי העיר, נפתחה רכבת המטרו הראשונה והחלה בנסיעתה ב-4 בפברואר 1935.

לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות, הוכנה תוכנית סודית להשמדת מנהרות הרכבת. לאחר מיקוש התחנות, הכנות להצפתם והתחלת פירוק הדרגנועים, קרה משהו לתושבי מוסקבה, שמקווים שלעולם אל יקרה שוב: ב-16 באוקטובר 1941 נסגרו כל תחנות המטרו - מה שיצר פאניקה בעיר - ועוד באותו הערב הן נפתחו ובוטלה התוכנית להשמדתם. במהלך המלחמה שימשו רציפי התחנות כמקלטים בפני הפצצות הגרמנים ואפילו נולדו שם 217 תינוקות - מעניין אם הם זכו בנסיעת חינם למשך כל חייהם.

בתקופתו של סטאלין נבנו התחנות המפוארות, שהיוו למעשה הוקרת תודה למעמד הפועלים, שהוא המעמד הגבוה בשלטון הקומוניסטי. ואיך מתניידים רוב אנשי המעמד העובד? כן, ברכבת התחתית בדרך לעבודה. הסיבה השנייה היתה, כמובן, רצון לרומם ולפאר את התרבות הרוסית.

ואכן, מי שמבקר בתחנות לא יוכל לפספס את תולדות רוסיה הצארית, עם תבליטי אבן של הצאר פטר הגדול ועוד מפקדי צבא מהוללים, כמו סובורוב, קוטוזוב ואחרים, משוררי הדור כמו פושקין, מנהיגים כמו לנין, כמו גם הבלטת הניצחון האדיר על גרמניה. את כל אלו ניתן למצוא בין התחנות, שמכוסות שיש מגולף באבן צבעונית, נברשות קריסטל עם גילופים בעבודות עץ וברונזה, פסלי ברונזה מרשימים בגודל טבעי, מעקות מעוצבים ותאורה שהופכת כל תחנה למעין מוזיאון לאמנות רוסית.

ידידתי, לנה טולו, למדה תואר שני בהיסטוריה וארכיאולוגיה וכעת עובדת כמדריכה בכפר "עידוד" בנתניה. טולו עלתה לפני שנים ממוסקבה - שם נולדה וגרה במשך רוב ילדותה והתבגרותה. "הרכבת התחתית היתה בשבילנו עורק חיים, כי למעשה אי אפשר היה להגיע ממקום למקום לולא הרכבת, אחרת זה היה לוקח שעות", היא מספרת.

הרכבת נטועה עמוק באורח החיים של המוסקבאים, שמחשיבים עצמם כאליטה. "אני זוכרת איך הייתי נוסעה בחגים לסבתא או ל'דאטשה' (בית הקיט) בקיץ. שם היינו קובעים להיפגש עם החברים בפינת הרציף ושם גם היינו מקיימים את הדייטים שלנו", אומרת למה.

עם הזמן נקשרו למטרו גם תיאוריות קונספירציה. אחת מהן קשורה ל"מטרו 2", שמכונה גם ה"מטרו הנעלם": אנשים רבים מאמינים שבנוסף לקווים הרגילים שבהם נוסעים 8.6 מיליון איש ביממה, יש גם מערכת מנהרות ובונקרים סודית שתוכננה בידי אנשי הממשל הסובייטי למקרה של מלחמה כוללת על רוסיה. סביב ה"מטרו 2" נולדו אגדות וסיפורים רבים, ויש לא מעט שטוענים שצילמו את התחנה ואף ביקרו בה, אך שום גורם רוסי רשמי לא הודה בכך עד היום.

ולסיום הנה אנקדוטה מעניינת סביב המטרו, שקשורה לידידו הטוב של האדם, שמתברר שיכול להיות גם ידידה הטוב של התחתית. אוכלוסיית כלבי הרחוב של מוסקווה מונה כ-35 אלף פרטים ונשארה כך מאז המאה ה-19. המוסקבאים מאוד מכבדים את כלבי הרחוב שלהם ואף דואגים להם לאוכל ורואים בהם חלק מהווי של העיר. מאז שנות ה-80 חוקר הביולוג אנדריי פוירקוב את אוכלוסיית הכלבים של העיר וחילק אותם לארבע קבוצות, לפי יחסם לבני אדם: כלבי הפרא שמתרחקים מבני האדם, הפראיים למחצה, כלבי השמירה שרואים בבני אדם מנהיגי הלהקה וקבוצת "הקבצנים", שהיא החכמה ביותר וגם פיתחה כישורים מוצלחים להתמודדות עם קשיי העיר.

מנהיג להקת כלבי הקבצנים אינו הכלב החזק ביותר, כי אם החכם והסתגלתן ביותר. במהלך מעקביו של פוירקוב אחר אותה קבוצת כלבים התברר שהם מקדמים את הכלבים החמודים ביותר כדי שיתיידדו עם בני אדם וישיגו מזון. אותם כלבים למדו לחצות רחובות ורמזורים (על אף היותם עיוורי צבעים) וכן להשתמש באופן מושכל במערכות רכבות התחתית. בראיון לעיתון הבריטי "סאן", פירט החוקר פוירקוב בעניין: "מכיוון שהסיכויים הטובים ביותר לקבל שאריות מזון מאנשים, או למצוא אותן בזבל הם במרכז העיר, הכלבים למדו כיצד לנסוע ברכבת התחתית, כדי להגיע למרכז העיר בבוקר ואז לחזור הביתה בערב, בדיוק כמו בני אדם".

באחד מהסיפורים הידועים, הקשורים לכלבי הרחוב שנעים בתחתית, אירע מקרה מצער כאשר בשנת 2001 בחורה בשם יוליה רומנובה (22) דקרה למוות כלב בשם מלצ'יק. הדבר אירע בשעת העומס וגרם להתקוממות הנוסעים, שהביאו למעצרה של האישה שהוכרזה כבלתי שפויה. בעקבות המקרה הוקם בתחנה פסל ברונזה של הכלב שמשמש כאנדרטה לזכרו.

סיימתי את הנסיעה לאורך תחנות הרכבת במוסקבה בתחושת מיצוי, אך מישהו סיפר לי שהרכבת התחתית של סנט פטרסבורג לא פחות יפה. כבר הצבתי לעצמי יעד חדש.