הלכתי למידברן וחזרתי עם שאלה אחת: למה אי אפשר ככה גם בבית?

נתחיל בתודה.

תודה לכל אלפי האנשים האלה, הישראלים הבאמת יפים, שבעולם אוטופי היינו רוצים אותם לידנו בכל מקום או תחום. אלה שהיינו רוצים שינהלו את המדינה הזו אחרי הבחירות וגם לפני. אנשים שנותנים מבלי לחשוב על לקבל, שמוכשרים כל אחד בתחומו ולא סתם מונו לתפקיד כי הם מקורבים של מישהו. אנשים שהתרומה שלהם מגיעה קודם כל עם חיוך, גם אם חם, קר ועל חשבון מלא דברים אחרים שבאים קודם.

תודה לאלה שהמשפט "שתמיד תהיה בצד הנותן" הוא חלק מחייהם, וכנראה לא רק במידברן שמתקיים השבוע (7-2 בנובמבר 2026). כי יש מי שמגיעים כדי לרקוד ולטייל בעולם פלאות במשך שבוע, אבל יש גם מי שמקדישים ימים שלמים כדי לדאוג שכל העיר הזמנית הזאת תעבוד כמו שצריך. מאחורי המסיבות, המיצגים והצבעוניות של הפלאיה פועלות עשרות מחלקות התנדבותיות, שחלקן אחראיות על משימות שאפשר למצוא רק באירוע כמו מידברן. אלה אנשים שבאים לא רק להשתתף בחגיגה, אלא גם ליצור אותה, לנהל אותה ולדאוג שהיא תתקיים.

עוד על הברן:
במקום הכי לא צפוי בעולם, קיבלתי את האהבה הכי גדולה לישראל
מידברן: איך רעיון שנולד לפני 30 שנה בארה"ב שוטף את ישראל?

אז יצאנו אשכרה לשטח כדי להכיר כמה מהמחלקות הכי מסקרנות וצבעוניות של הברן הישראלי, ולשמוע מה גורם למתנדבים שלהן להקדיש כל כך הרבה זמן, אנרגיה ואהבה לעיר שקמה במדבר לכמה ימים בלבד, ופוף - תיעלם ממש בקרוב כלא היתה.

מהו מידברן ללא מיצגים מטורפים ונפלאים כל שנה מחדש. אז יש מי שבונים אותם במשך חודשים, אבל יש גם מי שאחראים לרגע שבו כל הפלאיה עוצרת את הנשימה וצופה באותן יצירות שעולות בלהבות. אחינועם ויינשטיין מתנדבת זו השנה הרביעית ב"שבט האש", המחלקה שאחראית על השריפות במהלך האירוע ונחשבת לגדולה ביותר במידברן, עם כמה מאות מתנדבים. השנה היא נמנית עם צוות ההובלה של טקס האש, לצד אנג'לינה קופרשמידט, עדי מאי ניניו וליאור בר. הארבע אחראיות, בתמיכת שבט האש, על כל מה שמתרחש על הבמה לפני שריפת האפיג'י - המיצג המרכזי של המידברן - וכן על מופעים ומיצגים נוספים שעולים באש במהלך האירוע.

מה הופך את ההתנדבות הזאת לכל כך מיוחדת?

"אני חושבת שיש לי את ההתנדבות הכי מגניבה שיש, כמו שבטח אחרים חושבים על ההתנדבות שלהם", אומרת ויינשטיין. לדבריה, יש בטקס האש משהו סימבולי ומשחרר: "זה הפיק של האירוע, והזדמנות להתמיר את כוח החומר לאנרגיה ולשחרר את הכול. מידברן הוא יצירה זמנית, ויש משהו בלכלות את הדבר הזה כשהוא מגיע לשיא שלו. את השריפה רואים מכל מקום בפלאיה, והיא הופכת לסמל של המידברן". מאחורי המופע, היא מדגישה, עומדת גם אחריות גדולה, הכוללת תכנון, רישוי, התחייבויות ונהלי בטיחות קפדניים.

השנה צוות ההובלה איגד 52 אמני אש ושני מוזיקאים שינגנו בלייב, לצד אמני קרקס ישראלים. יחד הם יצרו טקס שמשלב אמנות, מוזיקה ואש, ומבקש להכניס את הקהל לתוך החוויה ולאפשר לו להתחבר אליה. התמה הכללית של המידברן השנה היא Past forward והצוות בחר בקונספט "שעון ללא זמן" עם ארבעה קטעים המייצגים עבר, הווה ועתיד, המתחלפים ומסתובבים זה בזה. "רצינו ליצור משהו שיערבב את הקהל פנימה, ולא רק יעמיד אותו כצופה מבחוץ", מסבירה ויינשטיין.

ויינשטיין אחראית על כ-60 מתנדבים ובהם אמנים, מוזיקאים ומאפרות. במהלך השבוע מתקיימות חזרות לטקס, וכמה שעות לפני המופע מתכנסים כולם לחזרה האחרונה. גם צלמים מתעדים את החוויה, שמבחינתה היא התנדבות מלאה ואמיתית, שבה כל אחד תורם את חלקו ליצירה המשותפת. "אחד הדברים שהכי מהנים אותי הוא ליצור את הדבר הזה ולראות אותו קורה, אבל אני ממש נהנית גם לתת למתנדבים שלי חוויה כזאת. אני עושה את זה כבר שנה רביעית, וזה פשוט מרחיב את הלב לתת להם להביא את האמנות שלהם לבמה".

"הטקס מסמל עבורי ועבור אחרים משהו שהוא גדול מאיתנו. חלמנו אותו, והוא הופך למשהו גדול אפילו יותר ממה שחלמנו", היא אומרת "זה מרגש לראות איך כל האנשים והיצירות מתחברים לדבר אחד". טקס האש של קבוצת אמני האש "קונקלייב" יתקיים ביום חמישי בשעה 20:00, לקראת שריפת האפיג'י - רגע השיא שאליו מתנקזים ימים של יצירה, עבודה והתנדבות.

אם חשבתם שבמידברן מסתובבים רק ברגל, כדאי להכיר את מחלקת הארט קארס, שאחראית על כלי הרכב האמנותיים שנעים ברחבי הפלאיה והופכים בעצמם למיצגים ניידים. רייצ' סלפין ועדן מואיזיס מובילים את תחום הרישוי במחלקה, ולצדם צוות של שמונה מתנדבים המשמש כתובת לאמנים ומסייע להם להרים את הרכבים שלהם - משלב הרעיון ועד להפעלה בשטח. "התפקיד שלי קשור לבטיחות ולרישוי, ולעבודה מול מכבי האש", מספרת סלפין. לדבריה, המחלקה כוללת עשרות רבות של מתנדבים, ובהם מלווים אלקטרוניים, "מלאכים" - סיירים שמסתובבים בשטח - ומנהלי יום, שהם למעשה העיניים של הצוות בפלאיה. "הם מזהים נהיגה פרועה ומסייעים למי שזקוקים לעזרה, ושומרים על בטיחות הנהגים והנוסעים", היא אומרת. לצד אלה פועלים צוותי ההקמה והרישוי, שמאיישים את המשרד האחראי על התחום ומקיימים מבחן מעשי לכל רכב בעזרת בוחן רכב חיצוני.

כלי הרכב שיכולים להשתתף במידברן ומקבלים היתר מוגדרים כקלנועיות או כקלאב קארים חשמליים בלבד. "זה ברמת הבטיחות, וגם כדי שנוכל לייצר בקרה ולהגביל את המהירות לחמישה קמ"ש. אלה כלים שעוברים הסבה בהתאם להנחיות המידברן", אומרת סלפין. "כל אחד יכול להגיש בקשה למחלקת הארט קארס, ואם הוא עומד בדרישות, הוא מוזמן להביא את הרכב שלו. הדרישות כוללות תאורה היקפית, תאורת לילה שמאפשרת לראות למרחק של עשרה מטרים ומטף כיבוי אש בכל כלי".

יש גם רכבים יוצאי דופן, עם כמה מפלסי ישיבה, נגררים ומבנים יצירתיים אחרים. "למשל, יש לנו רכב של 'כת השפם', שעזרנו להם להביא את הרעיון שלהם לידי ביטוי ולעזור להם להוציא אותו לפועל. אני עוזרת לאנשים להגשים את החלומות שלהם", היא מוסיפה. היום (חמישי) בשעה 18:00 מתוכננת תהלוכה לא רשמית, שבמסגרתה יוצגו כמה כלי רכב מיוחדים. אחד הקמפים לקח על עצמו להרים את היוזמה, והמשתתפים יוכלו לראות את הארט קארס בפעולה.

מעבר לאמנות ולחוויה, למחלקה יש גם תפקיד חברתי משמעותי. "השנה נרשמו 61 כלי רכב, ומתוכם 45 נרשמו להנגשה ולהסעה של אנשים עם מוגבלויות שונות", אומרת סלפין בגאווה. לדבריה, המחלקה עובדת בשיתוף פעולה עם מחלקת ההנגשה, כדי לסייע למי שמתקשים להגיע למיצגים או למסיבות ברחבי הפלאיה. כך, הרכבים האמנותיים אינם רק אטרקציה צבעונית, אלא גם דרך לאפשר ליותר אנשים לקחת חלק באירוע.

אחד המקורות המרכזיים הוא ה - DMV-המחלקה האחראית על כלי הרכב האמנותיים בברנינג מן שבארצות הברית. "שם מדובר במפעל גדול בהרבה, עם אפשרות להכניס כלים גדולים וממונעים יותר, ובהם רכבים אמנותיים בצורות יוצאות דופן, כמו כלי רכב דמויי יורקי אש ותמנונים", אומרתסלפין. במידברן, בינתיים, האתגר הוא לקחת את הרעיונות של הקהילה, להתאים אותם לתנאי האירוע ולכללי הבטיחות, ולהפוך אותם לחלק מהעיר הזמנית שקמה במדבר. "זה בשביל הקהילה, בשביל האמנות של הקהילה ולעשות עוד אושר בעיר", היא מסכמת.

לפעמים ההתנדבות הכי חשובה במידברן היא דווקא זו שלא רואים בה אמנות, אלא בעיקר מים ואבק. מחלקת השפריץ, שהוקמה לראשונה השנה (למרות שהיו לה גרסאות אחרות בעבר), נולדה בעקבות בעיה מוכרת היטב למי שמגיעים להקמות בעיר הזמנית: כמויות האבק העצומות שמתעופפות בשטח. עידו, שזיהה את הצורך, החליט לקחת את העניין לידיים. "יש משפט בברן: אם אתה רואה עבודה - היא שלך", הוא אומר. "התחלתי לדבר עם אנשים, הפנו אותי להפקה, ושם אמרו שזה נשמע כמו דבר טוב לקדם".

במחלקת שפריץ, כשמה כן היא - דואגת להשפריץ מים - פועלים עשרה מתנדבים שאחראים על תפעול משאיות המים ועל הכוונתן ברחבי הפלאיה. "בכל משמרת נמצאים חמישה אנשים שאינם נוהגים במשאיות עצמן אלא מנווטים אותן, משמשים סדרני תנועה ומוודאים שהנתיב פנוי ושאנשים מפנים ציוד ושאיש לא יופתע מזרם המים", מסביר עידו. "המשאיות מרטיבות את השבילים, מהדקות את שכבת האבק והופכות אותה למשטח יציב יותר, במקום ענן אבק שמתעופף עם כל תנועה". הפעילות של המשאיות מתקיימת עד פעמיים ביום, הן במהלך ההקמות וכנראה לאורך ימי הברן, "בשלב זה אנחנו עדיין בפיילוט", אומר עידו.

הציוד של המחלקה כולל שתי משאיות, שכל אחת מהן מכילה 20 קוב מים עם 60 כוח סוס, שדוחפת מים בלחץ של 10 כוח סוס. המשאיות מצוידות במערכת המזרימה כ-50-30 ליטר מים בשנייה." כל משאית יוצאת לכעשר נגלות ביום, ואת המים ממלאים באחד המפעלים הסמוכים", אומר עידו. מדובר במים רגילים, שכל מטרתם היא להילחם באבק ולשמור על השבילים עבירים ונוחים יותר לתנועה.

ויש גם מי שמוצאים במשימה הזאת יתרונות רטובים במיוחד. "יש אנשים שנהנים להתקלח וקופצים אחרי המשאית", מוסיף עידו. לצד זאת, המתנדבים כבר נדרשו לסייע גם בשאיבת מים מבריכות שנוצרו בשטח עקב הגשמים האחרונים שירדו במדבר. כך, בין מיצגי ענק, אמני אש וכלי רכב צבעוניים, פועלת במידברן מחלקה שתפקידה פשוט למדי: לדאוג שאפשר יהיה לנשום, ללכת ולנוע בעיר בלי לבלוע את כל המדבר בדרך.

"אנחנו מוכרים קרח. המקום היחיד במידברן שמותר לשבור את עשרת העקרונות", אומרת חיה סוגוט שמובילה את המחלקה זו השנה הרביעית.

חיה מתנדבת במחלקת הקרח מ-2016. "אנחנו מספקים את אחד הדברים הכי נחוצים פה, לשמור על האוכל שלא יתקלקל, למשל וגם למרפאה. אנחנו מקבלים אנשים שבורים מהחום, סוחבים משקל ועגלות, ואז מקררים אותם" היא מספרת.

במקרר העצום שבו מאות שקיות קרח במחיר של 30 שקל השקית, יש טמפרטורה של מינוס 18 מעלות, ולדבריה הברנרים "מחבקים את שקית הקרח ומאושרים".

"מה שקנה אותי במחלקה זו מסיבת קרח שעשינו במכולה לפני עשור, כשהיא התרוקנה בחצי מהקרח, ומאז אני שם".

בסופו של דבר, מידברן הוא הרבה יותר מעיר זמנית שקמה ונעלמת בלב המדבר, הרבה יותר ממיצגי ענק, מסיבות, אש וכלי רכב צבעוניים. מאחורי כל מה שהמבקרים רואים, מצלמים ולוקחים איתם בזיכרון, יש מאות אנשים שבוחרים לתת מעצמם, לפעמים במשך חודשים של הכנות ולפעמים במשמרות ארוכות תחת השמש, בלי לבקש דבר בתמורה. ממש כמו קמפ "רטרו" שבחר לארח אותי למשך יומיים נפלאים ושמחים ולא ביקש דבר, מקסימום שאתן יד בבר במסיבת האייטיז הכי צבעונית שתתקיים היום.

האנשים האלה לא בהכרח עומדים במרכז הבמה, ושמותיהם לא תמיד יופיעו לצד היצירות, אבל בלעדיהם העיר הזאת פשוט לא הייתה מתקיימת. ואולי זה אחד הדברים היפים במידברן: דווקא במקום שבו הכול זמני, האבק שוקע, האש כבה והיצירות מתפוגגות, נשאר משהו שקשה לפרק - התחושה שאפשר לבנות יחד עולם אחר, ולו לכמה ימים, כשכל אחד מוכן להביא אליו קצת מעצמו.

עכשיו, אחרי הבחירות הלא-ברורות האלה, הלוואי והיינו יכולים לבנות את העולם הזה גם בישראל האמיתית.