במקום הכי לא צפוי בעולם, קיבלתי את האהבה הכי גדולה לישראל

"התפנו שני מקומות ל'אפריקה ברן' בשנה הבאה. אתה בא?" שאלה חברה באיזו מסיבה.

"מה זה אפריקה ברן?" עניתי.

"זה ה'ברנינג מן' של אפריקה", היא השיבה, "פסטיבל מטורף בדרום אפריקה ואני מארגנת קבוצה של חברים".

"מעניין", אמרתי, "תני לחשוב על זה ולראות אם התאריכים מסתדרים, ואני מודיע לך".

כך יצא שבשבוע שעבר חזרתי מה"ברנינג מן" השני בגודלו בעולם, אחרי זה שבנבאדה שהחל את תופעת ה"ברנים" בעולם ב-1986. אגב, אומרים שהמידברן שלנו הוא האירוע השלישי בגודלו. כבוד.

גם אני לא הכרתי את האפריקה ברן, שמתקיים באפריל-מאי במדבר טוונקה-קארו (Tankwa Karoo) שבדרום אפריקה, ואני עוד מחשיב עצמי אדם שמכיר את "הסצנה". ההגעה למדבר הקשוח הזה אורכת כמה שעות טובות של נסיעה (מאוד יפה) מקייפטאון, כולל 5-4 שעות קשות במדבר, תלוי אם חווית בדרך פנצ'רים בדרך הקופצנית והלא נעימה.

אפריקה ברן שנוצר לראשונה ב-2007, מביא אליו משהו כמו 12-10 אלף איש מכל העולם (היו גם משפחות עם ילדים וחבר'ה בני 70 פלוס שהיו הכי מגניבים שראיתי), כולל כמה ישראלים בודדים שהגיעו ומצאתי שם להפתעתי הנעימה. האירוע שנערך השנה בין ה-28 באפריל ל-5 במאי, הוא שיר אהבה לחופש המוחלט, ליצירתיות האנושית, לקבלה ונתינה בלתי נגמרת לאדם באשר הוא אדם, ולטבע שמאפשר את כל זאת. אין שם ארנק, אין כסף ובעיקר - אין שם קליטה. שבוע שלם בלי טלפון (שמשמש רק כמצלמה) או קשר עם העולם. קרה משהו בבית וצריכים להודיע לכם? מנהלי האירוע בודקים אי-מייל שלוש פעמים ביום. זהו.

לא תמצאו שם דגלים של מדינות, או ייצוגים של לאום כזה או אחר. אין שייכות, אין מדינה, אין עליונות, אבל יש דבר אחד - שיוויון ואהבה לכל. אי של שפיות, בועה של עולם טוב יותר, פנטזיה על אוטופיה שיש תקווה לאנושות. ולא, אין קשר לסמים או משני תודעה אחרים, כלומר ברור שזה עוזר לראות את המציאות ורודה יותר, אבל יש משהו בברן העולמי שקשה להסביר אותו. לא בתמונות או סרטונים שתראו, או בסטורי כזה או אחר. אם יש מקום שהמשפט "כשתהיה שם - תבין" הוא נכון לגביו - זה הברן.

אל הברן הראשון שלי נסעתי עם קבוצה של 20 ישראלים. רובנו מכירים ממקודם, חלק היו זוגות, חלק חברים וחלק בודדים. כשאתה "בתול" באירוע שכזה, טוב לנחות עם עוד כמה בתולים כמוך שמגלים את הפלאיה ביחד איתך.

מהרגע שהחלטתי שאני נוסע, מפלס ההתרגשות החל לעלות בצורה עקבית. בהתחלה עוד נהנתי לספר על זה כעוד נסיעה לחו"ל, אבל ככל שהתקרב המועד החלה תכונה רבה והתרגשות בקבוצת הוואטסאפ הייעודית שפתחנו לברן, אנשים החלו להעלות רעיונות, לשלוח תמונות לתלבושות ו"לוקים", לינקים ורעיונות ל"גיפטים" שאפשר להביא ומה לא. אני קפצתי עם כמה חברים לחנות "ארקטה" בתל אביב שמתמחה בביגוד שמושלם למסיבות בכפר הנוקדים ועד ברנים עולמיים, ודי סגרנו שם את העניין בכל מה שקשור ללוקים מדבריים, סטייל "מקס הוזעם", אבל שיהיו גם נוחים וסקסיים במידה.

הדבר הראשון שאתה חווה באפריקה ברן הוא אהבה. אתה מקבל כמויות של אהבה שאינה מובנית מאליו, בטח בימים כאלה שהמשפט "I"m from Israel" עלול למשוך פרצוף עקום. חששתי מהדרום-אפריקניים, בטח אחרי שהאשימו אותנו בית הדין הבין-לאומי ברצח עם בעזה. אבל מסתבר, ממש כמו אצלנו - שהממשלות הם לא האזרחים שלהן.

המפגש הראשונים עם מישהו/י בברן מתחיל ישר בחיבוק וחיוך. קשה להבין את זה בהתחלה, אבל פתאום אתה מתמכר לזה, לקבלה האינסופית, לנתינה והאהבה מולך, ואתה מתחיל לחבק בחזרה ולהפיץ חיוכים לכל עבר. בברן אין פוליטיקה. למעשה, כל מי שפגשתי באירוע עף עלינו ונתן חיבוק פיזי ווירטואלי למדינה. לא פעם שמעתי מילים כמו "אני תומך בישראל", או "הייתי בתל אביב ויש לה וייב מגניב" וגם שאלו מה המצב כרגע בארץ. עניתי שאנחנו עדיין במלחמה, ויש לנו חטופים בשבי ובעיקר סיפרתי על כמעט 400 נרצחים בפסטיבל הנובה - אירוע שכמובן היה מוכר לכולם - ושאני וחבריי רוקדים פה גם עבורם, שלא נתייאש ונמשיך לרקוד ולשמוח, וזו הנקמה הכי טובה מבחינתנו - We Will Dance Again.

ברחבי הפלאיה פזורים קאמפים. מאהלים ענקיים שבתוכם פזורים אוהלים אישיים קטנים. כל קאמפ בוחר לו את הנושא שלו. באחד חילקו פנקייקים על הבוקר, באחר חילקו ספאנקי בישבן בעמדות הפלקה שאתה בוחר את עוצמת הספאנק. כל קאמפ והקטע שלו, כל אחד והיצירתיות וההפתעה שלו, והכל כמובן ללא ארנק.

הקאמפ שלנו, שהיה מורכב מ-90 איש מרחבי העולם, בעיקר דרום אפריקנים וגרמנים, ענה לשם "גארדן אוב ווידן" (Garden of Weeden) - משחק מילים של גן עדן ו-וויד - מה שכבר נתן רמז לסטלני גראס שהיו בו, ואכן ג'ויינטים למכביר פוזרו על השולחנות. אבל היה גם מכל ענק של טקילה עם ברז, שכל מי שרצה פתח ומילא בבקבוק שלו. אגב בקבוק - הברן הוא אירוע ירוק ואקולוגי, ככל ברן. זה אומר שאין כלים חד פעמיים, ואתה מסתובב עם בקבוק רב-פעמי וספל שמשמש אותך לשתייה, לקבלה של מיץ תפוזים מאיזה קאמפ, למים וכדומה. גם המיחזור נלקח ברצינות, ויש פחים לפלסטיק, פחיות, אשפה שאפשר לשרוף ואוכל מתכלה. וזה מבורך וחשוב. משאירים את המדבר ריק כפי שקיבלת אותו.

בכל אוהל אישי בקאמפ שלנו, שנחשב לקאמפ די מפנק וגם עלה לא מעט עבור כך, היה מזרן עבה ומצעים. פינות זולה היו פרושות במרחב הציבורי שלו, כמו גם מטבח מאובזר ואפילו מקלחת עם מים חמים ("שלוש דקות מקלחת לאדם, אחרת לא יישארו מים", גער בנו ראש הקאמפ). אחלה תנאים לקמפ במדבר לעומת קאמפים אחרים שראיתי. השירותים הם הנקודה החלשה בברן. מדובר ב"בול פגיעה" שהוא מיכל שמעליו מעין מסתור מעץ שמסתיר חצי גוף. אני לא יכול לתאר את הצחנה שעולה משם, וגם על המראה למטה עדיף לא להרחיב. בכל הפלאיה פזורים שירותים כאלה והם בשימוש חופשי לטובת הברנרים. סיירת חרא, ממש כמו במחנה קיץ בצופים, אמונה על ניקיון יומי והחלפת נייר טואלט.

אגב, ההתנדבות היא חלק בלתי נפרד מהברן. המתנדבים אומנם לא משלמים כסף על כרטיס כניסה (כ-580 שקל), אבל בהחלט תורמים ממרצם וזמנם בעבודות שונות. מסדרנים, דרך סיירת ביטחון ועד רופאים וחובשים במרפאה. עקרבים הם הצרה הגדולה של המדבר הדרום-אפריקני הזה, כששלטים במקום מזהירים אותך מה"מנייאקים" הקטנים (כך הם מכונים בשלטים) שעלולים להגיע לנעליים, שק"שים ועוד. גם שלושה סוגי נחשים חיים במרחב, והכשה שלהם גומרת אותך תוך 45 דקות אם אין פינוי. לכל זאת, מצוידים במרפאה המקומית בנסיובים מדויקים, ויש גם פינוי מוסק במקרה הצורך.

המרפאה היא "סייף הייבן" בברן. היא מסומנת בצלב אדום גדול וגבוה כדי שכולם יוכלו לראות את מיקומה. הצוות הרפואי שם מוכן לכל המקרים והתגובות שהוא יפגוש, משפעת עקב קור בלילה ועד סטלה רעה של אחד המשתתפים. אני חשבתי שאני גיבור לרקוד בלילה הקר בלי מעיל הפרווה (המלאכותית כמובן) שלי, וחטפתי שפעת קשה שהשביתה אותי לשלושה ימים (ותודה למאיה על הטיפול המסור).

מה עושים ביום-יום? מסתובבים בין הקאמפים, בין אין-ספור מסיבות שקמות ודועכות, מכירים אנשים, מנסים לישון קצת ללא הצלחה כי הפומו שולט, הריגוש, הרצון לחוות עוד מהמסיבה הבלתי-נגמרת הזו של הברן, מההבדלים בין הזריחות שסוגרות עוד יום, לשקיעות שמקדמות בברכה את הלילה הנהדר.

הלילה הוא חוויה מטריפה בברן. תחשבו על מיליוני כוכבים שפשוט זורחים בשמיים שחורים, שביל החלב שבאמת אפשר לראות בעין בלתי מזויינת, לכך תוסיפו מאות אנשים שלובשים על עצמם אורות ונורות במיליון צבעים, שמשיות, מדוזות מוארות, צעיפים נוצצים, פנסי ראש ופשוט רוקדים אל תוך הלילה. רוקדים, מחייכים, מתחבקים, מוחאים כפיים לסוללת הדיג'יאים שבאו עד לשם כדי להרקיד אלפי אנשים במדבר.

זוג דיג'יאים שפשוט עפנו עליהם היו שני אחים מקייפטאון, שמסתבר חולים על ישראל וגם ביקרו פה כמה פעמים. ג'ושוע ונתן סוארט, המכונים Playground Twins, ניגנו מוזיקה שהיתה קונצנזוס של ביט מדויק, וייב שמח והרקידו אלפים שעקבו אחריהם לכל לוקיישן שבו הם ניגנו. אחד הטרקים שילב מילים מ"אם אשכחך ירושלים", מה שהביא את כל הישראלים לקדמת הרחבה להרים להם, ותנועות לב עם האצבעות שוגרו לעבר העמדה, והתקבלו מהם בחזרה. לאחר מכן תפסנו אותם לשיחת פרגון, והסתבר שאבא שלהם היה לאחרונה באתר הנובה והביא להם שרשרת, שאחד מהם ענד והראה לנו בגאווה. ג'ושוע ונתן, אם אתם קוראים את השורות האלה - תודה על שעות קסומות במגרש המשחקים שלכם.

אבל גם חיים שלנו, AKA די.ג'י "פטרון" (DJ PATRON), עלה לנגן במשאית של הקאמפ, וצלילי הטכנו המלודי המשובחים שלו הזרימו עשרות אנשים מרחוק אל הרחבה למסיבת שקיעה מהממת. כיף שישראלי מרקיד אותך באפריקה במוזיקה שנוצרה בארץ הקודש.

בראייה לאחור, שבוע זה מלאאאא זמן בברן, לפחות עבורי. אחרי כמה ימים אתה מבין את הקטע. אפריקה ברן התחיל ביום שני והסתיים רשמית ביום שני שאחרי. היו כאלה שהגיעו לסופ"ש ארוך מרביעי עד ראשון, ועבורי זה בהחלט היה מספיק. כמה אפשר לחגוג בעולם אוטופי, אבל כמעט בלי שינה ובלי לאכול כמו שצריך ולנוח? האמת אפשר. ראיתי במו עיניי. אבל אולי כדי לצאת עם טעם של עוד, ממש כמו חופשה טובה שאתה מתבאס שנגמרת, לא כדי להישאר ממש עד הסוף.

לקראת ערב, בשעת בין ערביים, מתחילים לשרוף את המיצגים שבנו המתנדבים והאמנים במשך השנה החולפת. אלו מיצגים כל כך יפים שנבנו מעץ, שאתה די מתבאס שיעלו באש, אבל מצד שני - כל כך יפה לראות את כולם מתאספים במעגל לצלילי שירת נשים אפריקניות וצופים בדומיה במיצג שחוזר למצבו הראשוני, שמעפר בא ולאפר ישוב. השריפה הזו של המיצגים שעולים באש המהפנטת, בעצם מזכירה לנו את אפסות האדם, קטנותו, ושהכל חולף בחיים האלה וחוזר חלילה. והקטע הוא לקחת משמעות ממה שעבר עליך בשבוע הזה, במסע המיוחד, וגם לא תמיד פשוט, שכל אחד עובר שם.

הדרך לקייפטאון ולחזרה למציאות לא היתה קלה. נסיעה קשה וקופצנית במדבר בשיירה של רכבים מאובקים, ונהג המיניבוס שטיפה האיץ יותר מדי וגרם לעגלת המזוודות להתפרק, ולחלקנו לעצור טרמפים. כן, המציאות שבה אלינו ביג טיים, כמו גם הקליטה בסלולר שהראתה שיש טיל בנתב"ג וטיסות מבוטלות, הרי יהודה והשפלה שנשרפו וחגיגות יום העצמאות שבוטלו. יופי ישראל, רק עזבתי אותך לשבוע ולא יכולת לשבת בשקט, להפתיע עם איזה חטוף ששוחרר או בשורה טובה אחרת. הרגשתי כמו אבא שעזב את הילדים בבית לשבוע אחד, וחזר וכל הבית בלאגן, סטייל "הדודה והדוד".

לא קל להתאושש ולחזור למציאות אחרי שבוע בעולם שרק נותן לך אהבה. אבל אם יש משהו שהברן הזה לימד אותי, הוא משפט שהיה כתוב על מדבקה קטנה שקיבלתי כגיפט ביום האחרון, כששרפו את אחד המיצגים הגדולים: "ככל שאני חי יותר, כך החיים נהיים יותר יפים". וזה מה שאני לוקח מהברן שלי - עוד חוויה לחיים שרק הופכים יותר ויותר יפים. תלוי איך מסתכלים עליהם.