הישראלים כאלה פחדנים ומפספסים את העיר הכי מגניבה בצפון

בשקט-בשקט עוד חג מולד כבר בפתח, אבל נצרת תישאר כנראה לבדה גם השנה. התיירים בטח לא באים, וגם אתם כנראה לא תבואו ברובכם - שאריות מלחמה, פחדים, סטיגמות ושוב - בעיקר פחד מערבים.

לתוך הריק הזה, נכנסה לאחרונה יוזמה חדשה שמבקשת לשלב את נצרת ועסקי התיירות שלה ביחד עם העסקים בעמק יזראעל, שאליו משקיפה העיר הערבית. תיירנים מנצרת ומהעמק, בשיתוף יוזמות אברהם והמועצה האזורית עמק יזרעאל, פועלים בשבועות האחרונים יחד לפיתוח מוצר תיירותי משותף, שיזמין ישראלים לשלב ביקור בעסקים, באתרי תרבות ובמוקדי עניין בנצרת, לצד ביקור בעסקי תיירות וחקלאות בעמק.

את המיזם מוביל גיל חובב, יועץ תיירות ותיק מקיבוץ מצר, שגר בעצמו בשכנות לכפר ערבי (מייסר) במועצה האזורית מנשה, ולא מוכן לוותר על הביחד, על היפה שבין שני העמים, על התקווה. "המטרה פה היא לייצר שת"פים בין יהודים לערבים דרך כלכלה תיירותית", אומר גיל, "שמה שיוביל אותם זו ההבנה שיד רוחצת יד וששתי החברות תומכות אחת בשנייה כדי לייצר פרנסה וכלכלה משותפת".

הקבוצה נפגשת אחת לשבוע, הפעם ב"ליואן קפה-תרבות" - אחד המקומות שמנסים להכניס חיים לעיר העתיקה באמצעות שילוב בין קפה, אוכל ופעילות תרבותית. סמי ג'באלי, הבעלים, הוא גם אחד המשתתפים ביוזמה. הם נפגשים בקפה המדליק שלו, שמשלב אקלקטיקה של בית קפה, ספריה וחלל חמוד להופעות קטנות. מקום מושלם לחורף גלילי.

ובזמן שהפוליטיקאים מפצלים - התיירנים מאחדים. הם יושבים ולומדים זה מזה, משתפים באתגרים וברעיונות וגם אוכלים מאכלים שכל שבוע מישהו אחר מביא לכולם. מאחורי המפגשים האלה עומדת תפיסה שלפיה תיירות יכולה להיות יותר ממקור פרנסה: היא יכולה ליצור היכרות אישית ותרבותית בין יהודים לערבים, ולחזק את יחסי השכנות באזור. "היופי ביוזמה היא שכולם מקדישים מעצמם, אם זה בכיבוד או באירוח", אומרת ראדה בולוס, מורת דרך ומעבירה הרצאות על העולם הערבי, שגם אחראית על תיאום המפגשים ביוזמות אברהם. לדבריה, התיירנים של נצרת "הם גיבורים שנשארו, כי יש שכירות ושאר הוצאות, והם לא מוותרים בקלות על ה'בייבי' שלהם".

אז מה אתם אומרים: מאמינים בשת"פ תיירותי בין יהודי העמק לערביי ההר?

אני מאמין. אז הגעתי דווקא לנצרת המאותגרת, ולא לעמק איפה ש"יותר קל" ליהודים לטייל, כדי לבדוק כמה מהעסקים התיירותיים שמתמודדים עם מעט מבקרים, אבל עם המון תקווה ועשייה מבורכת שרק מחכה שיכירו אותה - אם רק תתנו לה צ'אנס.

באחת הסמטאות לוקח אותי טארק שחאדה, נצרתי אסלי (למרות שמשפחתו השורשית מהכפר ספוריה היא ציפורי) ואחד מאנשי התיירות הוותיקים בעיר, לבקר את פאוזי סעדי, נגן עוּד שכל המי ומי למדו אצלו. פאוזי הלך להביא את העוד וניגן לי קצת (בסרטון למעלה). כשהוא פורט על המיתר - הזמן זורם לו לאחור - לימים של נצרת מלאה בתיירים וריח של קפה עולה בסמטאותיה. פאוזי עדיין מחזיק דיסקים של מוזיקה ערבית למכירה. אם רק ישפץ קצת המקום - תהיה לו בומבה של אטרקציה.

לא רחוק מהסמטה של פאוזי, נמצא בית ההארחה סנט ג'ייקוב שנפתח ביוני 2023. המקום מציע לינה בתוך בית בן כ-200 שנה, עם קמרונות מאבן גיר ואווירה של בית משפחתי שעבר התאמה לאירוח.

במקום 14 חדרים, חלקם מחוברים ומתאימים למשפחות ואחרים מיועדים לזוגות. "כל חדר נקרא על שם בן משפחה, ובהם יוסף, פארוק, אברהים וחני", מספר שביב מנסור הבעלים. לדבריו, המחיר משתנה בהתאם לעונה: כ-600-550 שקל ללילה בתקופה שלפני חג המולד, ועשוי להגיע לכ-700 שקל בתקופת החג. ארוחת הבוקר עולה 50 שקל, וגם אורחים שמגיעים עם חיות מחמד מתקבלים בברכה.

כל חדר מעוצב אחרת ויש בו ריהוט מפנק ושילוב של עתיק וחדש, וגולת הכותרת - התצפית הנהדרת לנצרת וכנסיית הבשורה הסמוכה מהגג בקומה השלישית. ואיפה תמצאו מחירים כאלה בצימר בצפון?

סנט ג'ייקוב, טלפון: 054-4573643

גם בית מישל, שהחל לפעול כמלון בשנת 2012, מבוסס על הרעיון שהעבר של נצרת יכול להפוך לחלק מחוויית האירוח. המבנה שימש בעבר כביתו של מי שנחשב לראש העירייה הראשון של נצרת, ומישל עצמו, שהיה מנהל בקופת חולים לאומית, עדיין מסתובב בין האורחים בזמן ארוחת הבוקר.

במלון 26 חדרים, והמחיר המקובל הוא כ-750 שקל ללילה כולל ארוחת בוקר, אם כי מחוץ לעונה ניתן למצוא גם מחירים נמוכים יותר. הפעילות התרחבה לשני מבנים נוספים ששופצו, בית אלכסנדר ובית מארק. ההתרחבות הזאת מעידה על האמונה שהייתה בענף האירוח המקומי עוד לפני המלחמה - וגם על הצורך למצוא דרכים להחזיר את הביקוש.

במקום מלון גדול ואנונימי, בית מישל מוכר אירוח אינטימי שמחובר לסיפורים של העיר. זהו מוצר שיכול להתאים למבקרים ישראלים שמחפשים סוף שבוע בגליל, וגם לתיירים עצמאיים שאינשאללה ישובו בעתיד.

אחרי הלינה מגיעה הארוחה. מסעדת ילנג'י היא כנראה ההפתעה הכי יפה בנצרת. היא נמצאת אמנם בסמטה קטנה שמעליה שטאנץ המטריות הצבעוניות שכבר די "טחנו" בכל עיר בעולם, אבל פינות הישיבה שלה הם חמד של ממש. ויודעי חן אף יוכלו להזמין מקום בתוך הבית המקומר ששופץ על ידי ערב שחברי, הבעלים, שהפך את המקום לממתק אמיתי.

ילנג'י היא דוגמה נוספת לעסק שנולד מתוך תקופה קשה. במהלך הקורונה החל ערב לנקות ולשפץ את החלל, ורק לפני כשמונה חודשים פתח את המסעדה. בימים אלה הוא מרכיב תפריט חדש עם השפעות איטלקיות וקצת צרפתיות, הכולל דגים ומשקאות אלכוהוליים, ובהם וויסקי ויין.

כרגע מציע התפריט ארבעה סוגי סלטים, חמש מנות ביניים וחמש מנות עיקריות. אחת המנות המזוהות עם המקום היא (איך לא) "ילנג'י" - עלי גפן ממולאים ללא בשר. "השם מגיע מהמילה הטורקית שפירושה 'שקרן', ומסיפור על מוכר בטורקיה שמכר עלי גפן ללא בשר, עד שמישהו האשים אותו שהוא מרמה את הלקוחות. השם נשאר, וכך גם המנה", מסביר ערב.

המסעדה סגורה בימי ראשון, יום שבו העיר נוטה להיות שקטה וסגורה יותר.

בכיכר המעיין, אחד האזורים המזוהים עם נצרת, פועל רוזה רוסטרי בוטיק קפה, בית קפה ובית קלייה של הישאם תומא, שזהו עסק שני המשותף לו ולאחיו, שבבעלותו גם מסעדה. "המקום נפתח ב-1 בספטמבר 2023, לאחר שהיה לנו מקום שפעל במשך כשנתיים בשוק. עשינו רילוקיישן לכיכר המעיין כשהחלה הקורונה, ואז באה המלחמה", הוא מספר על התלאות שלא מפסיקות לפקוד כל תיירן באשר הוא.

רוזה מציע חוויית קפה שונה מזו של בית קפה רגיל: במקום פועלת מכונת קלייה אמריקנית, ופולי הקפה מגיעים ממדינות שונות בעולם - מטנזניה ועד קולומביה. לצד הקפה נמכר גם קפה טחון, והפוך עולה כ-14 שקל. בתפריט נמצאות עוגות תוצרת בית, ללא חומרים משמרים וברובן עם פחות סוכר, ובהן עוגות גבינה, סופלה ועוגות נוספות כמו "לילות ביירות".

לדבריו של תומא, הם היו הראשונים בעיר שהכינו קרואסונים בעבודת יד, אבל בהיעדר קהל מספיק הם הפסיקו. כיום, לדבריו, כ-97% מהלקוחות שבאים הם תושבי נצרת, ובשבת כמעט כל הלקוחות מקומיים. רבים מהם צעירים, ופשוט מדליק לראות את צעירי נצרת יושבים בבית קפה שיקי כאילו הם בדיזנגוף בתל אביב, בנים לצד בנות, לפעמים ביחד, ופשוט נהנים מצעירותם.

בכניסה לשוק, שכיום פתוחים בו כעשרה מקומות/דוכנים מתוך 250 בשוטף אליבא דאריסלאן, מוכר כלים שעדיין מנסה למכור את מרכולתו ("הרגע עשו לי את הסיפתח", הוא אומר כשאני עובר שם בשעה 12:00) נמצאת גלריה ריג'ה (Reeja), שנפתחה לפני כארבע שנים ונקראת על שם ריג'ה לואן, אשתו של סאמר.

ריג'ה היא אמנית שעובדת עם חומרים טבעיים ומקומיים. בין העבודות שלה יצירות שנעשו באמצעות זיתים ירוקים, לצד שימוש בחומרים כמו קפה ושעווה שמטפטפים מנרות. אחת היצירות שלה, המבוססת על ציור בזית ירוק, זכתה לחשיפה גם מחוץ לישראל.

אבל הגלריה אינה מסתפקת בתצוגת אמנות. היא מציעה סדנאות שבהן המבקרים יכולים להתנסות בעצמם: יצירת פסיפסים, הכנת ירח מואר, נגרות וציור בחדר חושך שבו אפשר גם לזרוק צבע זה על זה. אחת הסדנאות יוצרת חיבור בין אמנות לאווירה ים-תיכונית - סדנת "אמאלפי" (ע"ש העיירה האיטלקית), שבה יוצרים עבודה בהשראת לימונים בפאטיו נעים. מחירה כ-200 שקל.

היכנסו לראות את המקום המקסים הזה, ואת החצר הלימונית שבנו סאמר וריג'ה לבדם ובעצמם.

בכיכר הבשורה פועלת מסעדת "ביאת", שנפתחה ב-2016 על ידי אימאן, אחרי שאחיה ואביה הפעילו את המקום לפניה. מאז 2021 מנהלת את המסעדה סירין, שמדברת בגעגוע על התיירים שהיו מגיעים לעיר. "אני מתגעגעת לדבר איתם אנגלית", היא אומרת.

לפני כשנה שינתה המסעדה את התפריט ועברה לכיוון של אוכל ערבי מודרני. בין המנות אפשר למצוא ארטישוק בטמפורה על לאבנה, קובניה בגרסה צמחונית או בשרית וסלט לאבנה עם פלפל בחומץ, עגבניות שרי וכדורי לאבנה. ארוחת הבוקר הזוגית, הכוללת שולחן עמוס פינוקים, עולה כ-150 שקל לזוג.

ביאת מבקשת להיות יותר ממסעדה: מקום מפגש קהילתי שבו אוכל, מוזיקה ואנשים הם חלק מאותה חוויה. "בחגים מגיעים גם לקוחות יהודים, ויש מבקרים קבועים מאזור העמק", מוסיפה סירין. בחלק מערבי חמישי או שבת מתקיימים ערבי אמנים או הופעות של די-ג'יי ובימי שלישי ורביעי מציעים במקום מבצע של 1+1 על בירה וויסקי.

בנצרת לא מחכים לנס חג המולד, אלא לנס קצת יותר פשוט: שנפסיק להסתכל על העיר דרך הכותרות ונגיע לראות אותה בעצמנו. יש בה קפה טוב, אוכל מצוין, אמנות, מוזיקה, לינה מהזולות בצפון ובעיקר - אנשים טובים. אף ביקור בעיר לא יפתור את הסכסוך, וקפה משותף הוא לא הסכם שלום, אבל הוא בהחלט יכול להיות התחלה של היכרות. אז לפני שאתם מזמינים טיסה לשוק חג המולד באירופה, אולי תנו קפיצה לנצרת. היא קרובה יותר, זולה יותר, ויש סיכוי טוב שגם תגלו בה משהו שלא ידעתם. בתנאי, כמובן, שתצליחו להתגבר על הפחד.