לשבור את הסטיגמה של מלונות מדושנים: אנחנו צריכים את התייר הישראלי

חודש ספטמבר, עם הפנים לחודשים אוקטובר-נובמבר, בישר לענף המלונאות תקופה מצוינת - חודשי שיא של תיירות בישראל. מלונאים רבים בארץ הזדקקו לתקופה הזו כמו אוויר לנשימה, כדי לסיים את 2023 בצורה שתתחיל לשכך את כאבי הפנטום הכלכליים שהותירה מגפת הקורונה.

התחזיות לתפוסות הזכירו את הימים היפים של טרום הקורונה. אחרי החגים מסמן את חזרתה של התיירות העסקית, מזג האוויר הנוח בישראל (בטח ביחס לאירופה) מביא עימו תיירות נופש וגם הישראלים גומרים עם הארוחות המשפחתיות וחוזרים ליהנות מ-staycation - סופי שבוע של קולינריה ותרבות בתל אביב וירושלים, ואחרים שמעדיפים לסגור את הקיץ בחופשה משפחתית באילת.

עוד בנושא:
שנת 2024 "הלכה" ומתי נחזור לטוס? תמונת מצב תיירותית
איזה יעד מפתיע חוזר למפת החופשות כי "תמך" בישראל?
השפעת המלחמה על התיירות: אילו יעדים ירדו מהמפה ומה יקרה למחירי הטיסות?

אבל אז הגיעה אותה שבת שחורה ואיומה. לצד הזעזוע העמוק והכאב הבלתי נתפס כאזרחים במדינה, נדרשנו להתמודדות מיידית בשני מישורים - האחד, פינוי התיירים ששהו במלונות. השני, קליטה מיידית של משפחות מפונים.

תיירים שמוצאים את עצמם לפתע ביעד חופש שהפך למוקד מלחמה, נמצאים בסערה רגשית ומבקשים באופן מידי לקצר את חופשתם ולחזור לביתם. פקידי הקבלה, מנהלי הקבלה ומנהלי המלונות מצאו את עצמם לא רק נדרשים לתת תמיכה רגשית, אלא גם לסייע לתיירים החוששים במציאת פתרונות מהירים. תוך שלושה ימים, למעט צוותי עיתונות שהגיעו לשהות במלונות, המלונות התרוקנו מתיירים.

בכל הנוגע לקליטת מפונים, כבר באותה שבת הקצנו - בראש ובראשונה באמצעות מכרים שלנו ו-600 עובדי הרשת - 100 חדרים בכל יום כתרומה למפוני יישובי העוטף. באותה שבת מצאנו את עצמנו מתקשרים ומתכתבים לא אחת עם אנשים שמעוניינים להתפנות, אבל לא יכולים לשוחח כי יש מחבלים מחוץ לביתם והם מפחדים לעשות רעש, משפחות שביתם נפגע וכאלו שאיבדו את יקיריהם.

מהר מאוד ראינו ש"הביקוש" אדיר ולא עמדנו בעומס. זיהינו שהמדינה לא מתעשתת מהר, ומצד שני ישנם עוד המון אזרחים שזקוקים לעזרה. מכאן התגבשה ההחלטה לצאת בקמפיין לגיוס כספים למימון חדרים נוספים בפחות ממחירי עלות, שהרי אם לא נקבל עזרה בעצמנו, לא נוכל לתת אותה לאחרים.

בשבוע הראשון המצב השתנה מרגע לרגע. זה התבטא בכמות האורחים שמגיעים לכל מלון, שיכולה להשתנות בין רגע בעשרות רבות, המקום שממנו הם מגיעים וגם באופי העבודה שלנו, שהשתנה ב-180 מעלות. ממלונות בוטיק אורבניים שביומ-יום מעניקים ארוחת בוקר והאפי-האוור מושקע ומהווים אתנחתא לתיירים מאירופה וארצות הברית - נהפכו המלונות שלנו בן לילה לאכסניות "הכל כלול" המספקות את צרכיהם של תושבי שדרות, אשקלון, נתיבות, אופקים וקריית שמונה, שנתלשו מבתיהם ללא ציוד בסיסי כשבתרמילם הטראומה הבלתי נתפסת של אובדן הבית והבטחון, חלקם אף חוו אובדן בנפש.

מצאנו את עצמנו מכשירים מטבחים לכשרים, יוזמים פעילויות לילדים ומבוגרים, מגייסים מתנדבים מאחר ועובדים רבים נדרשו להיות בבית עם הילדים, או נקראו למילואים. בפועל, הפכו המלונות מבסיס אם לחופשה מהנה וחווייתית - לבית אלטרנטיבי למשפחות שלמות שעזבו את בתיהן והמירו אותו בחדר מלון קטן. עובדי קבלה, משק ומטבח מצאו את עצמם לא רק עושים את עבודתם אלא גם משמשים כתף תומכת, בייביסיטרים, פסיכולוגים לא בהכשרתם, מוצאי פתרונות לבעיות יומיומיות ואוזן קשבת לסיפורים קורעי לב. אפילו להוציא כלבים לטיול לילי...

זה היה ללא ספק החודש הקשה ביותר שלי כמלונאי וכמובן גם כישראלי, הן רגשית והן תפעולית. עם זאת, מבט מפוקח ורטרוספקטיבי גרם לי להבין גם את היכולת שלנו לתרום בעורף וגם את גודל הפריבילגיה שהייתה לנו בעצם הנתינה וההודיה - שאנחנו יכולים להיות בצד הנותן. זאת, על אף ואפילו בידיעה שההתגייסות הזו היא לא כלכלית, ולמרות שהיא עלולה להתבטא בפגיעה במלונות. אבל זה לא עניין אותנו. כמו רבים וטובים בעם ישראל, הבנו שזה הרגע לתת ולא לשאול שאלות.

חודש נובמבר מסמל סוג של "שגרת מלחמה", ככל שניתן להשתמש בביטוי האוקסימורוני הזה.
מצאנו פתרונות לשלל סוגיות שנאלצנו להתמודד איתן בחודש שעבר כמו כשרות, שלוש ארוחות ביום, כביסות, הופעות והפעלות למשפחות, ואפילו ארגנו פעוטון והסבנו אולמות לחדרי לימוד. אך הוודאות היא נכונה להיום, שהרי דברים משתנים בכל רגע נתון. אנחנו עסוקים בלהבין מהי אותה שגרה ולאן מועדות פנינו - האם לעבר מלונות שמתרוקנים ממפונים כשאין תיירות באופק, או שמא התחממות בגזרה הצפונית עלולה להביא לפינוי ישובים נוספים? מיותר לציין, שהדבר מלווה בהשלכות אדירות על כוח אדם, רכש, כספים וכודומה.

השגרה המדומה גם נותנת קצת זמן לחשוב - בראש ובראשונה, איפה המדינה והאם יש לנו רשת הצלה וגיבוי? מהקורונה יצאנו בתחושה שנפלנו בין הכיסאות. המענקים שקיבלנו מהמדינה בתקופה היו קטנים לאין שיעור מגודל הפגיעה. את רוב הכספים למימון המשך החברה קיבלנו באמצעות הלוואות, אותן יקח עוד כמה שנים טובות להחזיר. בהסתכלות על המתווה המתגבש כרגע נשאלת השאלה: איפה נמצא את עצמנו ביום שאחרי - עם עוד חובות והלוואות? כמלונאי ישראלי אני לא יכול שלא להכין את עצמי כבר למשבר הבא שיבוא על הענף. אני מקווה שהפעם, בניגוד לקורונה, משרד התיירות לא יסתכל על המלונאים כמקשה אחת וידע להבדיל בין השחקנים השונים בענף. המקרה של מלונות קטנים שונה מזה של רשתות קטנות ובינוניות, שדינן שונה מזו של רשת גדולה. נדמה לי שיש בקרב חלק מהציבור סטיגמה של מלונאים מדושנים, יציבים, עתירי ממון. בפועל, רבים לא יודעים כמה זו עבודה קשה ותובענית בענף רווי משברים ובירוקרטיה עם שולי רווח יחסית נמוכים. המשבר הזה תופס את כולנו, אבל את כל אחד מאיתנו באופן שונה.

רשת מלונות אטלס היא שחקנית ותיקה בענף. בלמעלה מ-50 שנות פעילות חווינו מלחמות, משברים כלכליים, מבצעים צבאיים, קורונה ועוד. כפי שנאמר לא אחת על אירועי השבעה באוקטובר בהקשרים אחרים: "כזה דבר עוד לא ראינו", וזה משפט שלא חשבנו שנאמר שוב אחרי הקורונה.

מניסיון העבר, יידרש זמן לתיירות שהכרנו לחזור למימדים דומים לאלה של 2019 ואף של טרום השבעה באוקטובר 2022. אבל אחת התכונות האופייניות למלונאים (והמתחייבות למלונאים בישראל) היא גם להיות אופטימיים. אחרי משבר מגיע לרוב שגשוג ועוד נראה את נתב"ג מתמלא בתיירים. החורף הקרוב יאפשר לנו לדייק ולייעל את עצמנו, לשאול שאלות שבימים נוחים יותר נמנענו מלשאול.

כדי שנוכל להגיע ל"יום שאחרי" אנו זקוקים בראש ובראשונה למדינה שתגבה אותנו, תבין את הקשיים שלנו, תכניס את היד עמוק ומהר לכיס. ענף התיירות הוא לא רק נכס למדינה בימים יפים אלא גם, כמו שראינו, מספק תמיכה לעורף בימים קשים.

לא פחות מכך, אנחנו צריכים את התייר הישראלי. כמו שכולנו התגייסנו בימים אלה לקנות תוצרת מקומית, חשוב שענף התיירות יקבל את תמיכתכם ביום שאחרי. חופשה מחוברת לטבע ומנותקת משאון העיר או דווקא חופשה אורבנית בלב העניינים, עונה על הצורך שלכם להתאוורר והצורך שלנו להתקיים ולפרנס מעגלים נוספים - נהגי מונית, מסעדות, מדריכי טיולים, מוזיאונים ועוד.

שנדע ימים שקטים.

הכותב הוא סמנכ"ל תפעול רשת מלונות הבוטיק אטלס.