הישראלים שמחבקים ומדברים עם עצים (והם גם עונים להם)

כילד בקיבוץ זיקים, נאור קפלן היה ילד בודד, אפילו מנודה חברתית. כדי להתמודד עם הבדידות הקשה, הוא מספר, הוא התחיל לקרוא חמישה ספרים בשבוע. הוא גם היה מטפס על עצים ויושב עליהם שעות. בשלב מסוים הוא התחיל לדבר איתם. העניין הוא שהם גם ענו לו. מאז, הוא אומר, "אני מדבר עם בעלי חיים, עצים וגם אבנים".

עצים מיוחדים: מהו "העץ של המדינה" ולאיזה עץ יש דף פייסבוק?

אני פוגשת את נאור בסדנת חיבוק עצים בשבת אביבית ביער חדרה. כשהוא עומד על סולם ומותח יריעת ברזנט מעל מחצלת שעוד מעט ישבו עליה במעגל 25 אנשים, הוא נראה לי הכי שונה מהדימוי של רוחניק. נאור, גבר בריא בן 62, בעל צחוק מתגלגל רועם, הוא איש מחשבים לשעבר וכיום שיפוצניק ואב לשלושה, שלדבריו נודד בין מקומות מגורים בבנימינה, פרדס חנה וסינגפור.

לדבריו של נאור, הוא יצא מהארון כ"מחבק עצים" רק לפני עשר שנים, ולאחרונה התחיל לערוך סדנאות כדי להעביר את היכולת הזאת לאנשים אחרים. "החברה המודרנית דאגה לאטום את היכולת הטבעית המולדת בנו לתקשר עם עצים וחיות, ואני נותן להם את האפשרות לפתוח את הערוץ הזה מחדש", הוא אומר ומוסיף שכמונו, גם לעצים יש קשת של רגשות, אינטליגנציה ואישיות. "העצים שחיים בעיר, לדוגמה, הם עצים אלטרואיסטים. אלה שחיים לצדי הכבישים הם חזקים במיוחד. הם בחרו להתנדב לחיות במקומות נוראיים. הם מגיעים לעולם קשה, עם אנרגיות שליליות וכועסות של בני אדם, והם מעדנים ומרגיעים. הם באו לעזור לעולם, ואנחנו בתמורה, שורפים, חותכים והורגים אותם. האדם הוא נזק הבריאה".

מי שמקדישה את כל חייה לתקשורת עם העצים והטבע היא "ריה מספרת הסיפורים", שכבר יותר מעשר שנים מסתובבת ברחבי אירופה ומתעדת סיפורים של עצים עתיקים. ולא, אלו לא סיפורים שאנשים מספרים לה על העצים, אלא סיפורים שהעצים מספרים על אנשים. ריה (45), שכנערה למדה בפנימייה בשדה בוקר, מספרת שמאז ומתמיד הייתה מחוברת לטבע ולעולם הרוחני, ועוד לפני שהשתחררה מהצבא כבר התחילה ללמוד לימודי שמאניזם. "הדרך השמאנית הפכה מרכז חיי מבחינת תפיסת עולם שלי, דרך החיים, ההתנהלות והחוכמה שדרכה אני מייעצת לאנשים", היא אומרת.

והדרך הזאת גם הוציאה אותה לשליחות - למצוא את העצים הזקנים ברחבי אירופה ולתעד את הסיפורים שהם מספרים. "השמאן שלי, המורה שלי, גילתה לי לפני 13 שנה בערך שאדמת אירופה מחזיקה קסם עתיק, והמטרה שלי ושל אחרים שעוסקים בכך היא להביא את הידע העתיק הזה ולהשיבו לחיים. הרבה מהידע מגיע דרך סיפורים, ומי שזוכרים את הסיפורים זה העצים. ככל שהם יותר עתיקים יש להם חיבור לידע יותר עתיק". לדברי ריה, עצים הם הוויות מפותחות מאוד. "יש בהם מהות חזקה ועמוקה של שירות. הם רוצים להיות שם בשבילנו. בדרך כלל הם יהיו מאוד קשובים אלינו, האנשים, והם ירצו להעביר מסר, לעזור".

אבל איך בעצם מדברים עם עץ? "הדרך השמאנית מתבססת על בניית מערכת יחסים. וקודם כול, לפני שמבקשים נותנים. תמיד נותנים לעץ מים קודם. משם דברים מתחילים לקרות. עצים הם פטפטנים גדולים ואוהבים לדבר. אני מציגה את עצמי, את השליחות שלי ושואלת את העץ אם יש לו סיפור בשבילי. אז אני יושבת עם עט ומחברת ומתעדת את מה שהוא מספר. זאת תקשורת אנרגטית, והיא יכולה להגיע בכל מיני צורות ורבדים. אצלי זה מגיע בצורת קול שמלווה בתחושה, בידיעה ותמונות".

לדבריה, מאחר שהעצים חיים בטווח שנים מסוים, ומאחר שבמערב אירופה הרבה עצים נכרתו, יש צורך לעבור בין כמה שיותר עצים ולתעד. "יש לי סיפורים מעצים שכבר אינם חיים".

ריה, שעד היום תיעדה כמה מאות עצים בכ-14 מדינות, מספרת שהיא נמצאת באירופה במשך כשנה ויותר, ואז חוזרת לארץ למשך כחודשיים ומעבירה פה סדנאות תקשורת עם עצים, הדרכת אישית וסיפור סיפורים. כעת, לראשונה, היא פתחה את האפשרות למי שעבר אצלה סדנאות להצטרף אליה לשלושה חודשים במסע התיעוד באירופה. "אלו חיים אחרים. זה מתאים לאנשים שבבסיס שלהם רוצים להיות במקום של שירות".

לגיטימי".

המדע אולי עוד לא תיעד דיאלוגים עם עצים, אבל כיום כבר ידוע שהשהות בקרבת עצים תורמת לבריאות. ביפן יש מסורת עתיקה של שהות ושיטוט ביער והתחברות אליו דרך כל החושים. על בסיס המסורת הזאת נחנכה ביפן בשנות השמונים תוכנית לאומית לשיפור הבריאות בשם "מקלחת יער". גם המדע הסכים מזמן שהשהות בטבע מפחיתה לחץ ומתח נפשי ומשפרת את איכות החיים והבריאות. וכשמשלבים בזה גם מגע עם העץ, חל שיפור בפעילות מערכת העצבים הפאראסימפתטית שמביאה למצב רגיעה. לפני שלוש שנים, בתקופת הקורונה, רשות העצים האיסלנדית המליצה לאזרחים לחבק עצים מדי יום לפחות למשך חמש דקות.

אולי משום כך אפשר לומר שכיום חיבוק עצים כבר לא נשמע דבר כזה מוזר, ולכן יותר ויותר אנשים מגיעים לסדנאות שמלמדות איך עושים את זה. במעגל ההיכרות בתחילת הסדנה של נאור קפלן, מתברר שהמשתתפים עוסקים במגוון רחב של מקצועות - ממורים ומאמנים רגשיים ועד מאמנת צ'י קונג וקופאית ראשית בסופר. כולם כמעט מעידים על עצמם שהם שוחרי טבע ומרגישים חיבור מיוחד לעצים ולפרחים. נאור נותן למשתתפים את המשימה הראשונה - לחפש כמה עצים, לתת להם מים, לשאול, בקול או בלב, אם הם מסכימים שיחבקו אותם, ופשוט לגעת בהם או לחבק אותם אם התשובה חיובית. הוא מזהיר מראש שכמו בני אדם, יש עצים יותר נחמדים ופחות נחמדים, יותר ידידותיים ופחות. בכל מקרה, הוא אומר, "גם אם אתם חושבים שאתם מדמיינים תשובה, זו עדיין תהיה תשובה נכונה".

בשיתוף אחרי כן, אנשים מספרים על שיחות שלמות שניהלו עם העצים - מקריאות עזרה ששמעו מעצים פצועים ועד מסרים שקיבלו מהעצים והבטחה לתמיכה ולחברות. המהירות שבה המשתתפים התמסרו לתהליך מפתיעה אותי. אני מנסה לא לשפוט את הדברים שהם מספרים שכפרי דמיון עשיר, ומחליטה לנסות בעצמי. אני נעמדת ליד עץ ומבקשת ממנו בלב, במבוכה רבה, לחבק אותו. איזשהו קול בראש שלי אומר לי "בטח". אני כמובן מייחסת את התשובה לדמיון שלי. אני מחבקת את העץ, אבל מרגישה שזה מאולץ, כמו חיבוק עם זר. אני עוברת לעץ הבא, וזה קורה לי שוב. חיבוק נבוך, רופף. אבל פתאום, ממרחק, אני רואה אקליפטוס יפה גזע ומרגישה רצון להתקרב אליו. כשאני כורכת את הידיים סביבו בחיבוק, אני מרגישה חיבור חזק. האוזן שלי צמודה לגזע ואני מקשיבה לפעימות, לנקישות ולחריקות שבוקעות ממנו. פעימות הלב שלי נרגעות, הרעשים וטרדות היום-יום מתפוגגים להם, ואני נשארת בחיבוק דקות ארוכות.

מאוחר יותר אני מעלה בפני נאור את התהייה, איך בעצם אפשר להמשיך לחבק עצים מחוץ לסדנה מבלי להיראות מוזרים. "אפשר תמיד לשים יד על עץ, להישען עליו, או למצוא עץ שאפשר לשבת למרגלותיו. פיקניק ליד עץ זה עדיין דבר לגיטימי", הוא אומר.