הצבעים של וייטנאם

למרות שנצרבה בתודעה העולמית, בעיקר בשל מלחמת וייטנאם האכזרית שהתחוללה בה בין השנים 1964-1973, בצפון וייטנאם של ימינו - אין כמעט זכר לאותה מלחמה. בטיול במדינה פגשתי ארץ חקלאית ירוקה, יפהפייה ועשירה במים ואנשים פשוטים וחרוצים שעובדים את האדמה ומתפרנסים מתוצרתה, ויופי שאין לתאר אותו.

אוכלוסיית וייטנאם מורכבת מלמעלה מ-50 קבוצות אתניות שונות, ביניהן שבטי ההמונג ושבטי הטאי. כל אלו מהווים פסיפס תרבותי מרתק ומיוחד במינו. בטיול צילום שהובלתי לאחרונה, טיילנו 12 ימים בחלק הצפוני של וייטנאם בתקופה הכי מרתקת בשנה בחודש ספטמבר: סוף עונת המונסונים ותחילת קציר האורז בכפרים.

בכפר מו צ'אנג צ'אי (Mu Cang Chai) תמצאו את הטופוגרפיה המעובדת המפוארת ביותר של אסיה. גילינו שם טרסות אורז המתפתלות כמו סרטים סביב הגבעות ויוצרות אפקט מרהיב ביופיו. טרסות שפוסלו במשך מאות בשנים על ידי מגדלים קטנים.

כשהגענו לחבל הארץ המופלא הזה, נדמה היה לנו שנכנסנו לתוך ציור של ואן גוך, כאילו יד אמן ציירה במכחול את הטרסות בגווני ירוק וצהוב בשלמות שאין לתאר.

טיפסנו אל פיסגת הטרסה Mam Xoi - משם נשקף נוף מדהים אל הטרסות. אם אתם מתקשים לטפס, חבורה של רוכבי אופנועים ממתינה להסיע אתכם אל הפיסגה תמורת סכום סמלי (נסיעה קצרה של פחות מק"מ).

בפסגה באו לקראתנו בנות שבט המונג החייכניות בלבוש המסורתי שלהן. הן ניסו למכור לנו צמידים, בגדים מסורתיים ואריגים מעשה ידיהם. הילדים הקטנים, ויופיים המיוחד, משמשים גם הם כמלכודת תיירים שלא עומדים בקסמה.

בשבילים ובגבעות הנפלאות האלו, הסתובבו בני המונג במשך מאות שנים ויצרו רשת שבילים במעלה העמקים ואל ההרים המחברים בין הכפרים השונים.

סאפה (Sapa) נמצאת בצפון-מערב וייטנאם, לאורך הגבול עם סין. היא ממוקמת בראש עמק עמוק של טרסות אורז מרהיבות, שעדיין מעובדות כיום כפי שהיו במשך מאות שנים. תפאורה מרהיבה ביופיה. הכבישים מתפתלים אל קרקעית העמק, כאשר נהרות מים לבנים זורמים בין שדות אורז והרים ירוקים שופעים משתרעים למרחוק. סאפה של כיום היא עיירה תיירותית לכל דבר ועניין, ולמרגלותיה הכפרים המסורתיים.

מעל העיירה סאפה נישא הר פאנסיפן (Fansipan) לגובה של 3,143 מטרים. בשנים האחרונות הקימו שם רכבל שלוקח את המבקרים לפסגה.

למרגלות העיירה התגלו לנו כפרים חקלאיים מדהימים, בהם מטפחים את טרסות האורז היפות וגם שדות תירס ותה. ביקרנו בארבעה כפרים שונים ומרתקים, שכל אחד מהם שונה מקודמו: Lao Chai ,Ta Van, Ta Phin ו-Cat Cat.

שלושת הראשונים הם יותר אותנטיים ובהם השתמרו כל סממני החיים המסורתיים של בני הכפר. לוקיישנים מרשימים בכפר התיירותי קאט קאט (Cat Cat) הוא כפר תיירותי - מוזיאון חי - שכולל אטרקציות תיירותיות ושחזור חיי הכפר, הצופה לנוף עוצר נשימה.

השבטים הראשונים שאכלסו את הגבעות של סאפה, הגיעו לאזור מסין בסביבות 500 לפני הספירה. עיסוקם העיקרי הוא חקלאות בדגש על גידול אורז. נדהמנו לראות כיצד בני השבטים שמרו על מנהגיהם ותרבותם ולא איפשרו לתרבות המערבית לחדור אליהם ולהשפיע על אורחות חייהם, זאת תודות למרחק ולבידוד שלהם בצפון וייטנאם. במרבית הכפרים מתגוררים בני שבט אחד. השבטים נבדלים זה מזה בסגנון הלבוש שלהם, באורח חייהם ובמנהגיהם.

כשהגענו ל-Lao Chai, הופתענו לראות כיצד התגייס כל הכפר לעבודת קציר האורז ואיסופו: בינות לטרסות עבדו בני ובנות הכפר בקציר, אחרים שינעו עם אופנועים את הגבעולים למקום שבו פעלה מכונה ישנה ,שהפרידה את האורז מהגבעולים, ובאיסופו לתוך שקים.

תנאי החיים הקשים של שבטי ההרים חייבו אותם לשמור על מסורת קשוחה. פגשנו ילדים שעזרו להוריהם בחקלאות ובעבודות השדה ובשמירה על אחיהם הקטנים. הנשים בחלקן חסרות השכלה בסיסית, וחלקן מאורסות כבר מגיל 14, ויכולות למצוא את עצמן מגיל צעיר בבית המשפחה של בן הזוג, כאשר הן נחשבות לרכוש המשפחה ששילמה נדוניה עבורן.

עוד לוקשיין מטורף שאסור להחמיץ הוא מפרץ הא לונג, הנמצא 160 ק"מ מהאנוי, בירת וייטנאם. במפרץ אלפי איים שנוצרו מסלעי גיר מדהימים, תצורות מסלע מיוחדות ומערות נטיפים שעוצבו במשך מיליוני שנים על ידי רוח ומים, והם עוצרי נשימה. מגיעים למקום בהפלגה בסירות יומיות, וניתן ללון על אחת הספינות המפנקות לילה או שניים, ולשוט בין האיים השונים. באזור המפרץ תמצאו גם מערות נטיפים קטנות שמגיעים אליהן בסירות משוטים, שמשיטות נשים מקומיות החותרות בידיים וברגליים.

נין בין (Ninh Binh), מכונה בשם 'הא לונג ביי על האדמה' הודות לנוף הנהר הקסום עם הרי אבן גיר צלולים, העולים מהשדות. קחו לכם שיט של שעה או שעתיים בסירת משוטים לאורך הנהרות המשקיפים על ההרים המרשימים. אם חשקה נפשכם לצפות ממעוף הציפור של נין בין במקדש האנג מואה (Hang Mua), תטפסו 500 מדרגות שנחצבו בהר ומספקות נקודת תצפית, המציעה נוף סוריאליסטי של הנהר המתפתל בין שדות ומחשופי אבן גיר.

האנוי (Hanoi) היא אחת הערים הלחות ביותר שפגשתי מעודי - מעל 80 אחוזי לחות. אולם, זה לא מפחית מקסמה וכח משיכתה של העיר ששימרה את הרובע העתיק, המונומנטים והארכיטקטורה הקולוניאלית, תוך מתן מקום לפיתוחים מודרניים. העיר לא שכחה את עברה, כפי שמעידים אתרים כמו המאוזוליאום של הו צ'י מין. אגמים, פארקים, שדרות מוצלות ויותר מ-600 מקדשים ופגודות מוסיפים לאטרקטיביות של העיר הזו.

באותו סופשבוע שבו הגענו להאנוי, חגגה המדינה את יום העצמאות שלה. מרכז העיר נסגר לתנועת כלי רכב והיה גדוש בהמוני צעירים וצעירות שבאו מרחבי וייטנאם לחגוג בעיר הבירה עם מוזיקה, שתייה ואוכל. על שפת אגם החרב היפהפה במרכז העיר, ישבה על המדרכה קבוצת נגנים שניגנה מוזיקה קצבית נעימה, והאגם קושט במנורות צבעוניות שתרמו לאוירה החגיגית ששררה בעיר.

האוכל הוא חלק בלתי נפרד מקסמה של האנוי, ותמצאו בכל קרן רחוב דוכני אוכל המגישים מאכלים שונים ומשונים ושלל מסעדות. יש גם סיורי אוכל ששווה לעשות. כל מי שמגיע להאנוי יודע כי הדו-גלגליים הם חלק בלתי נפרד מהזהות של האנוי.

הידעתם כי בהאנוי לבדה ישנם 8 מיליון דו-גלגליים על 9 מיליון תושבים? נסו לחצות פה את הכביש - משימה לא פשוטה.

בבוקר, כשיצאנו מהמלון שלנו, פגשנו נשים יושבות על המדרכה ופותחות "באסטה" קטנה - מוכרות ממרכולתן לעוברים ושבים - ירקות, פירות, בשר, תבלינים ועוד מוצרים שונים ומשונים שאת רובם לא זיהינו. הכלכלה של הוייטנאמים מבוססת ברובה על ירקות ואורז, שאותם הם מבשלים בשלל דרכים: איטריות, דייסת אורז, אורז מאודה ועוד וכל אלו בשילוב עם בשר, עוף ודגים הופכים את המטבח הוייטנאמי לעשיר מעניין וטעים.

יש עוד המון חוויות מוייטנאם, שהיריעה קצרה מלתאר. שווה להקדיש לה לפחות שלושה שבועות כדי לחוות אותה מצפון לדרום.

אורטל צבר- צלמת טבע וסביבה בארץ ובעולם. בקרו באתר שלה.